סורגים ניידים

כשהרב תיאר את המעשה המובא בגמרא, הרגשתי כאילו הסיפור חי מולי ממש כעת.

שוב נשמעו הדפיקות בדלת. היא כעסה. "האם זה שאני גרה קרוב לנמל זה אומר שכל אחד יכול להטרידני?! אמת, יש ברשותי חצר גדולה. אבל 'החצר אינה עומדת להשכרה'! כך מכריז השלט מבחוץ. אבל נראה לכם שזה עוזר? ממש לא".

היא ראתה שלא טעתה. בפתח עמד אדם גבה קומה, מתנשף קצת. "יש לי חביות רבות של יין ולא מצאתי מקום לאחסן. האם את מוכנה להשכיר את החצר הגדולה שלך"?

"לא ראית את השלט בחצר"? האלמנה נשפה בזעף.

"האמת היא שכן, ראיתי" הוא אמר ונראה מהסס קצת. הייתה שתיקה של כמה רגעים. הוא היה נראה נבוך. " אממ.. זה קצת מוזר, הבית הזה נראה מושלם.. " אמר כמי שאינו יודע להשלים את המשפט.

"מה אתה מנסה להתחנף אלי"? כעסה הגברת.

"האמת היא שהשאלה על ההשכרה הייתה רק כדי לבוא איתך בדברים".

"לבוא בדברים?!" היא נדרכה.

"שמעתי עלייך דברים טובים" הטון שלו הפך מתקתק. "והייתי רוצה להציע לך נישואין"…

"האמת אני לא ציפיתי בכלל"… היא אלמנה בודדה, לא רגילה שמתחנפים אליה, והוא כל כך הסמיק שהיא הייתה בטוחה שהוא מתכוון ברצינות.

לאחר שיחה של עוד כמה דקות הם עשו קידושין כדין, ואז הוא הזכיר 'בדרך אגב' את החביות שמחכות בנמל לפריקה. "לבעלי אני כבר מסכימה להביא סחורה לחצר הגדולה" אמרה הכלה הטריה בהתרגשות.

ההתרגשות הייתה מוקדמת מדי. לאחר יומיים האיש נסע שוב באוניה "לעשות עסקאות ולהביא עוד סחורה טובה".

"עוד ניפגש" הוא איחל בלבביות מזויפת.

"איכסס.. איך הוא שיקר לי במצח נחושה" חשבה האישה המסכנה אחר כך.

לאחר כמה שבועות שלא נשמע דבר מהאיש, נשמעו דפיקות בדלת. "אולי זה הוא"? אמרה הגברת. אך לא. בפתח עמד אדם לא מוּכר. כמעט חזרה שוב על המנטרה: "החצר לא להשכרה" אך שמה לב שהאיש אוחז בידו איגרת.

"מכתב מאישך לשעבר", הוא הפטיר ביבושת.

"לשעבר?" היא חזרה אחריו בתדהמה, מריצה את האופציות האפשריות בראשה. 'אולי הוא כבר בעולם האמת'?!, אבל משם לא מקובל ששולחים מכתבים… והאופציה השנייה.. "הוא רמאי"! היא צעקה. לאחר כמה רגעים התעשתה. פתחה את האיגרת והבינה שאכן הסוחר הוליך אותה שולל. האיגרת הייתה בעצם 'גט פיטורין'. בעלה הטרי מינה 'שליח הולכה' שיביא לה את הגט.

עכשיו היא הבינה הכל. 'זה היה ממש תרגיל בשביל שאסכים לאחסן את החביות. חוצפה שכזו'!.

היא הייתה אישה של מעשים. התעטפה בצעיפה וניגשה אל שוּק הסבלים. "מי מעוניין בעבודה תמורת חבית יין"?! ארבעה גברתנים נעמדו לצידה כתשובה. הם פינו את החביות כולן לרשות הרבים.

"כל אחד יכול לקחת לעצמו חבית שלימה". 'זה הרי יין משובח, כך הבטיח הרמאי' הרהרה.

לאחר כחצי שנה, הגיע בעל היין לבקש את הסחורה. "הגעתי לשלם את דמי השכירות על אחסנת היין".

"דמי שכירות?!  הצחקת אותי", השיבה לו מבעד לשער החצר הנעול, "הכנסת את היין שלא כדין, אז הוצאתי את החביות החוצה".

"תגידי, את נורמלית"? התפרץ הסוחר, "את יודעת כמה שווה כל חבית"?!

"תגיד, אתה נורמלי בעצמך"? הרגישה שחוזר לה ביטחונה האבוד, "להונות כך אישה תמימה, בשביל להשתמש בחצר שלה כמחסן"?

חוש הצדק המפותח של הסוחר גרם לו לפנות לבית הדין, הוא הרגיש לגמרי פגוע ומרומה, והיה בטוח שבית הדין יזדהה עם תחושותיו ויוציא את הצדק לאור.

הדיין, רב הונא בן רב יהושע, שמע את המקרה ופסק: "כאשר עשה כן ייעשה לו – גמולו ישוב בראשו". "כיוון שאתה עשית עימה שלא כהוגן, אף היא נהגה עימך כמידתך, וכדין עשתה".

אני זוכר איך בתור ילד כעסתי על ההונאה של הסוחר את האישה, ואיך נהניתי מה'נקמה' כביכול שעשתה לו. "מגיע לו. הוא היה רמאי. מגיע לו". לא חשבתי שיום יבוא וארגיש חלק מסיפור דומה.

נזכרתי בסיפור הזה, זמן קצר לאחר שנכנסתי לגור בדירה החדשה. נכון, זו רק שכירות, אך הדירה הייתה משופצת ומתוחזקת היטב, כך היה נראה. מה שבעיקר חיזק את דעתי לבחור דווקא את הדירה הזו – היו הסורגים. זה דבר מאוד חשוב לבית עם ילדים תוססים. עם כל הכבוד לגבולות ההורים, צריך אמצעי בטיחות בסיסיים. איך אומרים? שלא נדע מצרות…

התברר שהשוכר לפנינו היה שם 10 שנים, פרק זמן בו כנראה הרגיש צורך להשקיע בסורגים על חשבונו. כעת כשהוא רכש דירה ועזב את מקום שכירותו – קיבלנו דירה עם כל התנאים שחלמנו עליהם – גם מחיר טוב, גם אזור מרכזי, גם שכנים נחמדים וטובים וגם – סורגים.

ההפתעה הפחות-נעימה צצה כשחלף כמעט חודש מכניסתנו לדירה. השוכר הראשון הגיע פתאום וטען שהוא רוצה לקחת את הסורגים להתקינם בביתו החדש.

אחרי שיחה טעונה, בה עירבתי את בעל הבית שניסה להיחלץ לעזרתי ללא פתרון מעשי בינתיים, הצלחתי רק לבקש שלא יוציאו עדיין את הסורגים עד שלא תהיה הכרעה ברורה. "הרי לא נוכל לנעול את החלונות כל היום, ובמיוחד בשביל הסורגים בחרנו בדירה הזו דווקא".

האמת, זה לא היה ויכוח טכני גרידא, היו כאן גם אמוציות. לשוכר הקודם קראו אפרים, למדנו יחד בישיבה. אינני זוכר בדיוק מתי, אך בשלב כלשהו נוצר בינינו סכסוך שלא נפתר. מאז אפרים שומר לי טינה.

"אני קולט", אמרתי מאוחר יותר לאשתי שלא הבינה מהיכן זה נפל עליה, "אפרים שמע שאני הוא השוכר החדש, לא משנה שעברו בערך 15 שנה מאז הוויכוח האחרון בינינו. אבל הוא לא יכול לסבול את המחשבה שאני, שנוא נפשו, אהנה מהסורגים שהוא השקיע. את מבינה"? שאלתי אותה. והיא רק אמרה: "לא, אני לא מבינה, איך אפשר לבוא לבית שאתה כבר לא גר בו, ולהוציא משם סורגים, ועוד לא בטוח שהם בכלל מתאימים לדירה החדשה של אותו אפרים".

"האמת היא שבעל הבית בדעה איתנו" הסברתי. "הוא אמר לאפרים, שמכיוון שכבר יצא ולא לקח את הסורגים עמו בזמן המעבר, זה נחשב שהפקיר אותם". "נו" שאלה אשתי, "מה יש לאפרים לטעון כנגד"?

"הוא כמובן טוען ש'מה פתאום', ברור שהסורגים שלו, ומותר לו להוציאם. "אין שום סעיף בחוזה שאוסר עלי להוציא דברים שהכנסתי" ככה הוא אמר, "כמו שאת הנברשת בסלון הוצאתי".

"טוב באמת שהוא השאיר לנו שם בית מנורה כלשהו" קטעה אותי אשתי. "כן" הסכמתי איתה, "אבל את זה הוא עשה מראש. ובכלל, זה לא באמת משנה לי, נברשת פה נברשת שם. את זוכרת הרי שסגרנו על הדירה הזו בעיקר בגלל הסורגים"! "נכון. וסורגים חדשים עולים כמה אלפים, שאין ביכולתנו להוציא עכשיו" היא אמרה.

"את יודעת מה"? הבריקה בי המחשבה פתאום. "מה"? אשתי ניסתה להתרכז. סיפרתי לה את הסיפור על הסוחר שהוליך שולל את האלמנה עם החצר הגדולה.

"אתה רוצה לומר שהשוכר הקודם, אפרים, הכניס את הסורגים שלא ברשות אז הוא לא יכול לקבלם בחזרה"?

"יפה"! התלהבתי, "תמיד ידעתי שיש לך תפיסה מעולה" החמאתי לה, מחמאה כנה, לא כמו הסוחר מהסיפור…

"מה אתה הולך לעשות עכשיו עם התובנה הנפלאה הזו"? היא שאלה.

"כמובן, ללכת עם בעל הבית אל הרב שלנו, שיוציא לי פסק הלכתי שאסור לאפרים לקחת לנו את הסורגים"!

"הידד" היא אמרה.

למזלנו, בחדר ההמתנה לרב היה לפנינו רק אדם אחד. לאחריו נכנסנו ותיארנו לרב את הסיטואציה אליה נקלענו. הסברתי בהתרגשות לרב את המסקנה אליה הגעתי בעקבות הסיפור מהגמרא.

הרב לא מיהר להגיב. הוא חשב. אחר כך הוציא כמה ספרים מהארון, והחל לעיין בהם.

אני וזוגתי המתנו בדריכות.

לאחר כמה דקות, הרב אמר: "זה מורכב. אתן לכם מענה מאוחר יותר". השארנו מספר טלפון וחיכינו בציפייה לתשובה.

למחרת, הרב התקשר אלי: "אתה לא יכול למנוע מהשוכר הקודם להוציא את הסורגים".

"מה"? שפשפתי את האוזן. חשבתי שאני לא שומע טוב.

"בסיפור שהזכרת על החביות" טען הרב, "מסביר הנימוקי יוסף שההיתר שהיה לאשה להוציא את החביות לרחוב היה כיון שהיא אמרה בפירוש שאינה רוצה להשכיר את חצרה לסוחר ההוא. ורק בעקבות הונאת הנישואין – התרצתה".

"מה ההבדל אצלינו"? ניסיתי להבין.

"השוכר הראשון, אפרים, לא התקין את הסורגים בניגוד לרצונו של המשכיר, להיפך, זה היה בהסכמתו המלאה. העובדה שהוא עזב את הדירה ולא אמר מיד שהוא רוצה בחזרה את הסורגים אין בה כדי לבטא שהוא הפקיר אותם, זה לא כמו איזה רהיט שבור שהמשכיר יכול להניח שהשוכר הקודם אינו מעוניין בו, והוא יכול לדרוש לקחתו אליו או להעניק אותו לשוכר הבא. לוּ היה המשכיר מתנגד בפירוש להשארת הסורגים – כפי שעשתה האישה במעשה שבגמרא, והשוכר היה משאיר זאת שם בניגוד לרצונו – כפי שעשה הסוחר בגמרא, היה בעל הדירה רשאי מעיקר הדין להוציא את הסורגים אחרי שהודיע לשוכר שיקח אותם, ולראות בהשארתם בדירה – הפקר. במקרה שלכם זה שונה. אתה מבין"? הנהנתי בהסכמה.

"אם תרצו לבטל חוזה שכירות בגלל זה – זה עניין אחר שביניכם לבין המשכיר", סיים.

"לזה קוראים נבל ברשות התורה" אמרתי לאשתי אחרי שיצאנו מבית הרב.

"ובעצם, תראה כמה שחיפשנו, נגזר עלינו לעבור עוד ביטוש בדרך לדירה הנכספת".

"נקווה שזה יהיה לקראת משהו טוב באמת", ייחלתי בקול.

"ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב" , נשמע הלהיט מרכב חולף.

"אמן" אמרה אשתי בדביקות ואני חייכתי. מקוה שנראה משהו מהאמונה התמימה שלה מתגשם בגלוי בעז"ה.

מקורות:

בבא קמא קא, ב ובנימוקי יוסף שם. שו"ע חו"מ סי' שיט ס"א וברמ"א שם, קצות החושן ס"ק א. סי' שיב ס"ט ברמ"א

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים