כשהייתי ילד אהבתי להתעסק עם התרנגולות בלול המשפחתי. אבא שלי פחות אהב. ככל הנראה הסבתי לו יותר מדי נזקים. פעם אחת זה היה כשניסיתי לפתוח כמה ביצים כדי לבדוק אם יש שם כבר אפרוחים… בפעם אחרת, ניסיתי לגזור לתרנגולת אחת נוצות 'כמו חלאקה'.
כאשר בגרתי קצת, עיניינו אותי קצת פחות בעלי החיים עצמם והתמקדתי יותר במתחמי המגורים שלהם. לא, לא חשבתי על צער בעלי חיים… אחרי פעם אחת בה שאלתי את אבא למה לא מייצרים את הלול בקומות, כדי לחסוך במקום, הוא אמר לי: "אתה יש לך ראש של נדל"ניסט, לא ידיים של מושבניק".
כשגדלתי עוד יותר, ואבא כבר הזדקן, הוא העביר את ניהול המקום אלי. כשהעסק של הלול עבר לרשותי, לא הצלחתי להתמיד בתחזוקה ושיווק-המשך של מה שאבי בנה בעשר אצבעות. בכלל, לא הבנתי, מדוע כשיש שטח כזה גדול אני צריך להתעסק עם בלגן ולכלוך של תרנגולות, אפשר לבנות עליו בית שלם. מהר מאד החלטתי למכור את כל התרנגולות.
כשניסיתי לבדוק את האפשרות לבנות במקום בית של ממש, קלטתי שהיתרי בניה, ועוד בשטח שמוגדר כמשק, זה עוד סיפור מההפטרה. "השטח רשום כשטח חקלאי" ככה הסביר לי הפקיד ביובש. "אתה יכול בינתיים להגיש בקשה".
לי אין סבלנות לתהליכים ארוכים (האפרוח בביצה, זוכרים?!). רציתי לעשות את המקסימום האפשרי במינימום זמן. החלטתי להפוך את הלול למחסן. "אנשים שמחפשים מחסן בדרך כלל לא צריכים בידוד או מיזוג", כך ייעץ לי חבר בעל ניסיון שמכיר אותי. "הלול בגדול סגור, עם אוורור מהצדדים, כך לא יהיו נזקי גשם או שמש". "כדי להיות הכי בטוח, אני יכול להוסיף עוד יריעות מהצדדים", אמרתי אני.
כמובן שכרתי חברת ניקיון, שתנקה היטב ותשכיח כל ריח של תרנגולות.
כשאדון חג'בי פנה אלי, הבנתי שהמחסן הפך לעובדה מוגמרת. הוא היה מוביל רהיטים מהנמל ומאחסן במחסן עד שמשווקים לחנויות. ההסדר הזה היה לי מצוין.
אני בטוח שגם ארגוני הזכויות של בעלי החיים שמחו איתי על כך שהלול אינו מאחסן בתוכו עוד תרנגולות. אם כי הם לא ידעו שאני ממשיך לטגן חביתות, אמנם מלולים אחרים…
עברה שנה של שכירות. למרות שחג'בי היה נראה מרוצה (אף פעם לא התלונן על משהו), הוא בכל זאת החליט לא להמשיך את השכירות לעוד שנה.
התאכזבתי, אך קיוויתי למצוא שוכר חדש באותו סגנון.
כשבאתי ל'מחסן', לראות אם כדאי לערוך ניקיון לפני שאני מראה אותו למישהו נוסף, גיליתי שנשארו שם כמה רהיטים.
תכננתי לפנות אליו בעניין, אך שכחתי. תיארתי לעצמי שהוא יבוא יום אחד לקחת את הרהיטים שלו.
עברו עוד חודשיים בהם אדון חג'בי לא התעניין בסחורה שהוא השאיר. חשבתי לזרוק אותה כבר, אבל פתאום תפסתי שהוא מנצל שטח שלא שלו, וזה עוד בחינם! חלפה כבר חצי שנה מסיום השכירות. החלטתי לפנות אליו. הוא ענה לשיחה, היה נשמע שהוא בתוך מפעל עם הרבה רעש מסביב.
אמרתי לו: "הי חג'בי נשמה, מה קורה? אתה יודע שאתה צריך לשלם לי על עוד חצי שנה של שכירות". "אני לא שומע אותך" צעק חג'בי מתוך בליל הקולות. "אתה אומר לשלם"? "כן"! צעקתי חזרה. "על חצי שנה של שכירות"? "חצי. שנה. של שכירות"? צעק שוב חג'בי. הפעם הייתי בטוח שהצעקה היא לא בגלל הרעש אלא בגלל ההפתעה. "חוזה השכירות נגמר לפני ששה חודשים בדיוק"! הוא קרא בקול, תוך שהרעש נחלש בהדרגה. כנראה הוא יצא למקום שקט יותר בינתיים.
התגובה הייתה צפויה, אבל הייתי מוכן אליה. "כן" עניתי, "עברה תקופת השכירות הרשמית, אבל נשארה סחורה שלך בפנים".
"סחורה"? צחק חג'בי. "אולי נשארו שם איזה ארון ומיטה שבורים… לזה אתה קורא סחורה"?
הפעם אני הייתי מופתע. אבל ניסיתי להישאר שליו. "לא בדקתי מה איכות הסחורה שהשארת. מה שבטוח זה, שאתה ניצלת מקום שלא שלך לאחסן דברים שבבעלותך, לפחות כרגע".
"מה בבעלותי" חג'בי היה נשמע כועס. "שכחתי מזה בכלל, במקסימום הייתי מביא ל'אלטע זאכן'. יכולת לזרוק את זה וזהו"!
"כן? יכולתי לזרוק את זה"? אמרתי בבלבול. "אבל אני לא בן אדם רע" התעשתּי במהרה. "לא באתי לבדוק עד כמה הסחורה שנשארה ראויה להתכבד בה או לא… מה שבטוח זה שאתה השתמשת במקום האחסון, ואתה צריך לשלם את דמי השכירות וזהו". סיימתי בפסקנות.
"אתה חושב שזה סוף פסוק"? חג'בי המשיך להתרגז. "אתה יכול להזמין אותי לבית משפט אם אתה כל כך בטוח בצדקת דרכך".
אופס. פה תפסתי את עצמי. ידעתי שלבית משפט אני לא יכול לפנות. כי אין לי אישור חוקי להשכיר את השטח בכלל.
"בית משפט אתה רוצה"? ניסיתי לשמור על טון שליו. "אין בעיה".
גיליתי שלשווא התאמצתי לדבר ברוגע, כי חג'בי ניתק את המכשיר לפני כמה שניות…
לאחר כמה ימים החלטתי לפנות לרב בורר. הרבנים יודעים להתעסק בדיוק עם בעיות כאלה שאי אפשר לפתור אותן בתוך המערכת החוקית.
אחרי סחבת ארוכה של קביעות דיונים ותירוצים מצד אדון חג'בי, הגענו סוף סוף לדיון, לאחר שהעלינו כל אחד על הכתב את מה שיש לו לומר על נושא השכירות.
הרב קרא את הדברים ואמר לנו: "בהשגחה פרטית, מישהו הביא לי מתנה את סידרת הספרים שו"ת מהרשד"ם (ר' שמואל די מודינא, ה'ש"נ) והחלטתי לעבור עליו מקצה לקצה. ממש אתמול קראתי שאלה שמתאימה בדיוק למקרה שלכם"!
"נו" נדרכנו למשמע ההקדמה.
"בשו"ת, מובא מקרה אודות אדם ששכר 'מערת מחסן' – כך היה מקובל בימיהם – מערות בבעלות פרטית שמשכירים לתקופות, בדיוק כמו המחסנים של ימינו.
"אל השוכר, נקרא לו שמואל, הגיעה אלמנה, וביקשה להכניס ארגז בנוסף לסחורה שלו, אותה הוא מאחסן במערה המושכרת".
"ושמואל הסכים"? שאלתי, מרגיש חייב להיות שותף, למרות שעוד לא מבין מה נכנס פה עניין של אלמנה, חוץ מעניין ההשכרה.
"הוא הסכים בשמחה" אמר הרב, "סיים את שנת השכירות, הוציא את הדברים שלו, וכשבא להחזיר את המפתח, נזכר שהארגז של האלמנה נשאר שם. אז יום אחרי סיום השנה, שמואל, השוכר לשעבר, שלח את הבן שלו להביא את הארגז לבית האלמנה. הבעיה הייתה, שהאישה בדיוק חלתה בדֶבֶר, כך שלא היה מי שיקבל את הארגז. לכן לבינתיים הארגז חזר אל 'מערת המחסן'.
"עבר זמן, והאלמנה נפטרה ל"ע, וכשהגיע בנו של שמואל – זבולון – זה היה השם האמיתי שלו, כך כתוב בשו"ת", הדגיש הרב, "כשהוא בא לבקש את הארגז, בעל המערה דרש ממנו לשלם שכירות על התקופה שהארגז היה שם. הוא הסתייע בדברי הגמרא אודות אדם שפלש לדירה והתגורר בה, שהכלל הקובע הוא שאם פלש למקום שמיועד להשכרה – עליו לשלם על תקופת שהותו במקום. 'המערה שלי עומדת להשכרה', טען בעל המערה בתוקף. 'בעצם היא לא רק עומדת להשכרה, אלא הייתה מושכרת בפועל', הוסיף, כשנימה מרושעת נוספה לקולו".
"אוי מסכנה" אמר חג'בי. "מסכן הבן שלו" תיקנתי אני.
"המהרשד"ם דן בטעם הענין", השתיק הרב את שנינו, "ומעלה מדברי הנימוקי יוסף והרא"ש כך: הסיבה שכאשר המקום עומד להשכרה חייב הפולש לשלם היא, כיון שעל ידי הפלישה הוא מנע את האפשרות להשכיר את המקום הלאה. טבע האנשים, כשהם רואים מקום שוקק חיים הם לא מנסים לשכור או להעלות בדעתם שוכרים פוטנציאליים. אך כשהמקום ריק, זה מעורר את האנשים לחשוב על כך".
"זה מזכיר לי את מה שהרבי הסביר על אופן פעולת 'מזרק', שהריקנות שואבת". חייכתי.
"לכן, כשאתה פלשת למקום ריק גרמת שאנשים כבר לא ירצו להיכנס אליו. על פי זה הסביר המהרשד"ם שבמחסן שנותרו בו שניים-שלשה חפצים, אין בכך מניעה מאחרים לרצות לשכור את המקום, ולכן לא צריך לשלם שכירות".
"עוד פעם", לא הבנתי, "למה החפצים לא מונעים מאחרים להיכנס כמו הפולש"?
הרב תקע בי מבט שמשתדל להיות לא נוקב מידי: "היית שוכר דירה שכבר גר בה מישהו"?!
"אה, עכשיו הבנתי" אמרתי בבושה, "לא דומה מחסן בגודל של חצי דונם שמונחים בו כמה רהיטים בודדים, לדירה שמתגורר בה אפילו אדם אחד שנחשבת 'לא פנויה' למגורי אחרים".
"יכול להיות שהיית יכול להודיע לאדון חג'בי שאתה רוצה לפנות את המחסן ולהוציא את חפציו החוצה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר", סיים הרב.
כסף אמנם לא הרווחתי מהסיפור הזה, אבל ידע הלכתי – בהחלט כן.
מקורות:
שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' תמז.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
