ביקשת? שילמת!

"קיבלתי די והותר על הפרשייה הזו", טען שגב באזני אשתו, "נראה לי שכאן זה כבר נכנס לחשש גזל"...

שגב הופתע לקבל מעטפה רשמית שבתוכה הזמנה לבית המשפט, כנתבע.

"מה? מה עשיתי"?! שאל את עצמו בתימהון.

בבית הוא קרא בעיון את ההזמנה, והתברר לו כי שניר, המשכיר שאת דירתו עזב לפני כחודש, מזמן אותו למשפט בגין נזקים מהותיים בדירה ודורש ממנו תיקונים שעולים כמה עשרות אלפי שקלים!

"אני זוכר שהילדים קשקשו על הקירות והיה צריך לסייד, אך מכאן ועד לאוברול כללי על חשבוני – הדרך רחוקה", סינן בכעס.

בלית ברירה, נאלץ שגב להתייצב למשפט.

בתוך כל הפרוצדורה וכאב הראש שהיו כרוכים במעבר לדירה שקנה עתה, לא היה לו זמן וכסף להשקיע עבור התביעה. אפילו עורך-דין טוב שייצג אותו לא חיפש. הוא החליט לקיים בעצמו את דברי הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו", והלך כך למשפט. ב'רגע האחרון', התייצב לצדו סטודנט למשפטים מהסנגוריה הציבורית.

למרבה הנס, למרות ששניר בעל הדירה היה מצויד בעורך-דין מקצועי ושנון-לשון, השופט קיבל את טיעוניו הפשוטים-יחסית של שגב, והכריע תוך זמן קצר כי הנתבע מזוכה מכל אשמה.

בנוסף לכך, השית השופט על שניר את הוצאות המשפט, ואף הוצאות עבור ביטול ימי עבודה של שגב, כולל החזרי נסיעות.

לאחר יומיים הגיע לשגב מכתב מבית המשפט ובו הסך שעל שניר לשלם לו. כשעיין שגב בפרטים המופיעים במכתב ראה כי הוא זוכה בהוצאות נסיעה מאילת לרחובות.

לאחר מחשבה קצרה נזכר כי בעצם בתעודת הזהות שלו הוא רשום על הכתובת של הוריו באילת… מסתבר שמזכירת בית המשפט ערכה את חישוב ההוצאות בהתאם לצילום תעודת הזהות.

שגב חשב מיד להחזיר את ההפרש. "קיבלתי די והותר על הפרשייה הזו", טען באזני אשתו, "נראה לי שכאן זה כבר נכנס לחשש גזל".

"אל תרוץ כל כך מהר להחזיר", עצרה אותו אשתו, רונית, "לדעתי כדאי לשאול קודם את הרב – מה הדין במקרה כזה". וממחשבה למעשה, פנו עוד באותו היום אל הרב כהן, לשאול כדת מה לעשות בכסף.

קודם כל הסביר הרב כהן לשגב, כי למרות שלכתחילה בוודאי שאין לפנות לערכאות, אך כשהוזמנת לדיון – לא הייתה לך אפשרות להימנע מלהגיע, וכשזכית בדין על פי הצדק שגם על פי תורה הוא מקובל – מותר לך לקבל את הכסף.

בנוגע לתשלום הוצאות הנסיעה, הסביר לו הרב כי מדובר בנוהל שנועד להקל על חישוב ההוצאות, "לבית המשפט אין זמן וכח לבדוק היכן בדיוק כל אחד גר. על כן ההוצאות נקבעות בהתאם למה שכתוב בתעודת הזהות".

"אבל בסופו של דבר לא בית המשפט משלם את זה, אלא אחד הצדדים", טענה רונית.

"נכון" הסכים הרב, "אבל כיוון שהוא זה שתבע אתכם בבית המשפט, בכך הוא קיבל על עצמו מראש את הנהלים וסדרי המקום, ומשום כך אין כאן שום גזל".

והוסיף לסיום: "גם במקרה הפוך, בו האדם גר רחוק אך רשום כקרוב, לא היה זכאי לתבוע את הפער".

מקורות:

שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' סח.

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים

להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני:

עוד באותו נושא