הסיפור שלי מתחיל לפני ארבע שנים. חברת-ילדות טובה שלי הפכה בשעה טובה ומוצלחת לכלה. אחרי ההתרגשות הגדולה ולאחר שחלף זמן מה מהווארט, התעניינתי אצלה איך הולך ההכנות, ו"בטח הרבה קניות" הפטרתי בבת-צחוק. אני עוד לא זכיתי, אבל נזכרתי בקניות הרבות שאחותי הגדולה עשתה לפני החתונה שלה.
דווקא החיוך שתמיד נסוך על פניה של פנינה הכלה התעמעם קמעא.
"קניות? אממ…" היא ניסתה להתחמק. לא הצקתי לה. בהזדמנות אחרת, הגעתי אליה בתואנה שאני צריכה סיכום חומר שלה מהסמינר בשביל אחותי. על הדרך ניסיתי לגשש בעדינות, מה קורה עם ההתארגנות להקמת הבית החדש בעז"ה. לאחר היסוס היא שיתפה אותי. או אז, הבנתי שההתמהמהות מהקניות לא נובעת מעצלות, אלא פשוט ממחסור בכסף כרגע. "את מבינה" היא אמרה כמעט בדמעות, "במקום להיות כמו כל כלה סטנדרטית, שפנויה לשמוח ולהתארגן לחתונה באושר, אני מחשבת כל שקל. לוקחת את המינימום שבמינימום".
"לפחות ההגבלות של הקורונה חסכו לך עלויות של הרבה מוזמנים ואולם שמחות, אה?" שאלתי בניסיון לרומם מעט את מצב רוחה.
"לגמרי" היא צחקה צחוק מריר, ואז הוסיפה: "נכון שהפקת האירוע עצמו בדרך-כלל עולה הון, אבל אל תשכחי שיש כל כך הרבה דברים מעבר לאולם: שמלת כלה, איפור, צלם, הסרטה, אני לא רוצה לוותר על כל הדברים האלה".
"ובמחשבה שניה" היא הוסיפה, "גם אם אני מוותרת על כל אלו, זה עוד לפני שהתחלתי בכלל קניות למילוי בית". "מילוי הבית"? לא הבנתי.
"נו, כל הדברים שצריך לקנות לנדוניה: כלים, מצעים, רהיטים, מוצרי חשמל. גם אחרי ההטבה המשמעותית שקיבלתי מהגמ"ח בכפר חב"ד, עדיין יש הרבה".
ליבי נכמר לשמוע איך בחורה, שאמורה להיות עסוקה בדברים שמחים, מתחשבנת על כל שקל שהיא צריכה להוציא עבור החתונה. אין לה כמעט עזרה מההורים, שכנראה עם כל הרצון הטוב אין להם אפשרות להוציא את הסכומים הגדולים הנדרשים לכיסוי ההוצאות. העובדה שהיא חרוצה ומסורה לא הועילה לה להגדלת השכר, והיא גילתה את אזני, שמשכר המינימום שהיא מקבלת, היא מקווה לכסות את עלות השכירות ליחידת הדיור הקטנה שהזוג עתיד לשכון שם. "אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל" היא התחילה לבכות. חוץ מלהניח יד מנחמת על כתפה – לא ידעתי מה לומר. הייתי איתה בשקט כמה רגעים, ואז אמרתי: "יודעת מה? אני אצליח להשיג לך מימון".
"את? היא שאלה בפליאה, "איך בדיוק"? "יש לי רעיון. אשתף אותך אם אצליח.
"את רוצה לנסות עוד גמ"ח? מיציתי בעצמי את אלה המוכָּרים".
"יש איזו קרן שנותנת סיוע במקרים כאלו. אני רוצה לבדוק את זה".
"טוב, אני כמעט התייאשתי" היא אמרה, "אבל אם את תצליחי, כמובן שתשַמחי אותי מאד".
"אבל שלא יידעו מי אני, כן?! ההורים שלי מתביישים במצב, ואני לא יודעת עד כמה יש לך סיכוי להשיג כסף עבור מישהו שלא מוכן להציג מסמכים 'מרשיעים'".
"אל תדאגי, יש לי את הדרכים שלי".
מהן הדרכים – לא גיליתי לה.
האמת הייתה, שהחלטתי לפתוח חשבון ב'פייבוקס', ולשתף הודעה בקבוצות על תרומה להכנסת כלה.
ידעתי שלפנינה יש מכשיר פשוט, ואין סיכוי שהודעה כזו תגיע אליה. וגם לו יצוּייר שההודעה תעבור גם במיילים, כבר לא יהיה זכר ממי הגיעה ההודעה, והיא תחשוב שאוספים עבור מישהי אחרת.
בתחושת שליחות ניסחתי את ההודעה בקצרה: "תרומות להכנסת כלה. החתונה בעוד כחודש וכל סכום יעזור"! לא יכולתי שלא להוסיף את המשפט שמתנגן תדיר מרכבי-התרמה למיניהם: "וכל העוזרים והמסייעים, יבורכו מפי עליון, אמן".
בסיפוק עקבתי מידי כמה שעות אחרי התרומות. התרגשתי לראות שאחרי שבוע אחד הצטבר בפנים סכום של כמעט עשרת אלפים שקלים! זה היה מדהים לראות את ההתגייסות. בפרט שזו הייתה תקופה מאתגרת מבחינת כלכלית. הרבה משפחות היו במשבר כלכלי בגלל הקורונה, והייתי בטוחה שאנשים תרמו עם כל הלב.
נרגשת, התקשרתי לפנינה חברתי היקרה, והתחלתי לבשר לה בשמחה: "השגתי את הסכום מהקרן ההיא"! היא קטעה אותי באמצע, "עזבי זה כבר לא רלוונטי".
"מההה"? נדהמתי, "מה זאת אומרת לא רלוונטי"???
"עוד לא ידעתי איך לנסח את זה, אבל בדיוק התקשרת. הוא ביטל את השידוך, החתונה מבוטלת".
הייתי בהלם כמה שניות. לא ידעתי מה לומר. פנינה היא זו ששברה את השתיקה: "צריך לזכור שהכל משמים. אני גם עדיין בהלם. לא מעכלת שזה קורה לי, אבל אצטרך לחזור לשגרה" היא סיימה בקול חנוק.
"וואיי, מקוה שתמצאי מהר את מי שבאמת מגיע לך".
"כן, אני מנסה לנחם את עצמי שכנראה הוא היה עוד שלב בעבודת הבירורים, והוא לא מי שהיה מיועד לי, אבל זה מבחן קשה באמונה וביטחון".
"הלוואי שהמבחן לא יימשך הרבה זמן" לא מצאתי משהו אופטימי יותר לומר, וסיימנו כך את השיחה.
השנים חלפו ביעף. בינתיים הספקתי להתחתן בעצמי, והקשר עם פנינה התרופף קצת.
מידי פעם נזכרתי בסכום שנאסף בחשבון ה'פייבוקס', וניסיתי להרגיע את עצמי, "נו, היא אוטוטו תהיה כלה ואוכל להעביר לה את הכסף שנאסף עבורה בעז"ה".
כבר עברו 4 שנים כאמור, ואני קולטת שאין חתונה שלה באופק.
התלבטתי כמה זמן הכסף עוד ישכב כאבן שאין לה הופכין.
כשבעלי שמע על הסיפור הוא הציע לפנות אל הרב: "אולי הוא ייתן לך היתר להעביר את הסכום לכלה אחרת".
בהתחלה לא רציתי לשמוע. "זה כאילו אני חושבת שפנינה לא תתחתן בסוף".
"תשמעי", הוא אמר לי בקול רציני, "היא בעזרת ה' עוד תתחתן, אבל יכול להיות שכשזה יקרה, היא כבר בכלל לא תהיה נזקקת כמו שהייתה לפני 4 שנים. ואגב, בדיוק שמעתי ממקור ראשון על כלה שבאמת אין לה אמצעים, וגם משפחת החתן 'עשירה' מאד, בלשון סגי-נהור. נראה לי מן הראוי להעביר אליה את הכסף להכנסת כלה".
"אני לא בטוחה שזה פשוט כמו שאתה מתאר את זה".
"אני גם לא בטוח" הגיב בעלי, "לכן בדיוק אמרתי לך שתפני עם השאלה הזו לרב, הוא ודאי יודע יותר טוב מאיתנו".
עשיתי כעצת בעלי, ופניתי לרב. לאחר הסבר מה קרה, הדגשתי שלכאורה אין צפי לחתונה קרובה מצד הכלה ההיא (פנינה).
"רק לוודא שהבנתי נכון. בעצם אין לך גישה לזהות התורמים, נכון"? בירר הרב.
"נכון".
"אז ממילא אין לך אפשרות להחזיר להם את הכסף, או לקבל מהם את הסכמתם להעביר אותו לכלה אחרת, כן"?
"בדיוק".
"אם ככה, אפשר להשתמש בזה להכנסת כלה שהזדמנה לפנייך כעת" פסק הרב.
שמחתי למשמע הפסק הברור, כי באמת לא ידעתי כמה זמן עוד ישכב הכסף בחשבון.
התחלנו לברר בעדינות כיצד להעביר את הכסף בצורה מכובדת לחתן ולכלה הנזקקים שבעלי דיבר עליהם.
לאחר כמה שעות, כשפתחתי את מכשיר הפלאפון, קפצה מולי הודעה מקבוצה נשכחת "י"ב-3", "פנינה כלההה"!!! עם המון אימוג'ים נרגשים, ואחר כך אני קולטת עוד הודעה אישית מפנינה עצמה שמבשרת לי על היכנסה בקשרי השידוכים.
לא ידעתי איך להכיל את האושר.
"מזל טוב! איזה מרגש"! זה כל מה שכתבתי, אך הרבה מעבר לכך עמד מאחורי זה.
שמחתי כל כך שעוד לא העברתי לאחרים את הסכום שנאסף עבור פנינה, כי אז הייתי נכנסת לדילמה חדשה…
מקורות:
שו"ע יו"ד סי' רנט א-ג. שו"ת מהרשם ח"ה סי' עז. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיט.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
