מקרר למסירה

כשיצאתי בבוקר לתפילת שחרית ראיתי אותו. מקרר גדול שניצב צמוד לגדר הבנין. תרתי בעיניי אחרי המשאית שאמורה להוביל אותו. כשהתקרבתי חשבתי כמה מוזר שהשאירו אותו כאן לבד. 'אולי הוא מהכבשים שהציב אברהם אבינו לבד? לא יכול להיות… אלה היו כבשים ולא מקררים, וגם הם היו שבעה כבשים וכאן המקרר בודד לבדו'. מהסקרנות התקרבתי. גיליתי שמוצמד אליו פתק ששורבטו עליו כמה מילים בטוש אדום שראה ימים טובים יותר: "הפקר. תקין. עובד. הוחלף עקב שדרוג".

שמחתי לראות. אשתי מזמן קובלת בפניי שהמקרר בבית לא מספיק עבור הצרכים של המשפחה ההולכים וגדלים ב"ה. כל פעם היא צריכה להנדס מחדש כיצד להכניס את המאכלים למקרר על מנת שהוא יכיל כמה שיותר.

מבחינת מקום, המטבח יחסית מרווח ויש מקום למקרר גדול יותר או אפילו למקרר נוסף בגודל רגיל. הבעיה היא תקציבית, לא חשבתי שבאפשרותנו להוציא הוצאה כזו. "זה כמה אלפים טובים" הבהרתי, "אבל אם זה מאד חשוב, נחסוך כמה חודשים עבור העניין" סיימתי אופטימי.

ועכשיו, מציאה שכזו!

הצצה חטופה במסך הפלאפון גילתה לי, שאם אני רוצה להספיק את המנין, עלי להזדרז.

"איך אדאג שלא ייקחו לי את המקרר הזה? מצד אחד אי אפשר לסחוב אותו לבד, אצטרך להשיג בחור שיעזור לי. מצד שני מישהו אחר יכול לתפוס באותה מידה כמו שאני ראיתי עכשיו. איך אני משמר את זכות הראשונים"?!

רעיון קפץ במוחי. הדף עם הכיתוב היה תלוי עם דבק מסקנטייפ. הוצאתי עט מהכיס. קשקשתי על המילים והפכתי את הדף, מדביק אותו מחדש. כותב: "פרטי. אין לקחת" והוספתי שלשה סימני קריאה.

מתרגש מההברקה של עצמי, פסעתי בצעדים מתרוננים לבית הכנסת.

כשיצאתי מהתפילה, הלכתי לכיוון המקום בו ראיתי את המקרר בהלוך.

הופתעתי לראות שכבר הקדימני מישהו. איש חסון קושר את המקרר בחבל עבות. ומתחיל לגרור אותו.

"מה אתה חושב שאתה עושה"? שאלתי בקול.

הוא קפץ בבהלה. לא שם לב אלי עד עכשיו. כשהסתובב קלטתי שזהו שכני לבנין, אדון משה. כשהוא זיהה אותי, הוא חייך והסביר: "מה זאת אומרת מה אני עושה? ראיתי מקרר ישן שעומד הפקר. החלטתי לקחת".

"הבעיה היא שלא ראית מה היה כתוב עליו. היה כתוב "פרטי, אין לקחת"! הסברתי בלהט.

הוא הניף ידו בביטול, "נראה לי שאתה מתבלבל. לא היה כאן שום פתק".

"לפני שעה היה כאן פתק שאני שמתי. עכשיו באמת אני לא רואה אותו". הקול הבוטח שלי גווע קצת.

אני סומך על משה, שלא היה מסיר את הפתק בזדון.

"חיים" אמר משה, כאילו מצטט את מחשבותיי בכיוון ההפוך: "אני סומך עליך שלא סתם המצאת את הרעיון ששמת פתק כדי להרוויח את המקרר". משהו בי נרגע: "אולי בכלל רוח העיפה אותו. בכל מקרה בפועל אני כבר זכיתי בו והוא אמור להיות שלי".

"אבל הפסדת, מה לעשות" משה פכר ידיו לצדדים. "כמו שחשבת שהרווחת ברגע אחד מקרר טוב, ככה הפסדת אותו. מה יש? ככה זה בחיים".

"קל לך לומר כשאתה זה שמנסה להרוויח בקלות את המקרר".

"בקלות, אה"? הוא גיחך בעודו מצביע על גודל המקרר. "נראה אותך סוחב אותו מכאן בקלות…"

ההומור קצת שיחרר את האווירה, אבל עדיין הייתי טעון. "אז איך אוכיח לך שזה כן שלי"?

"אם תביא הוכחה מרב שזה נקרא שלך – מקובל עלי" אמר משה.

"ומה בינתיים"? שאלתי.

"חיים, יש לי רעיון. בוא נעשה דיל", הוא אמר.

הופתעתי "איזה דיל יכול להיות? חצי מקרר אצלי חצי אצלך"?

משה צחק. "לא, חחח. אני מציע שנסחוב את המקרר ביחד עד לפתח הבניין. אם יתברר שהוא שלי, אשלם לך דמי טירחה על ההובלה, ואם יתברר שהוא שלך, אתה תשלם לי".

"זה פיתרון טוב" אמרתי. שינסנו מותנים והתחלנו בהובלה. כל אחד מתאמץ לסחוב ומקוה שזה יהיה בסוף עבורו…

…

"הרבה אנשים היו מקנאים בוויכוח שלכם", אמר הרב כששמע מאיתנו את הפרטים מאוחר יותר. "אתם יודעים באלו בעיות של סכסוכי שכנים אני נאלץ להתעסק"?

באתי לומר ש'אני מתאר לעצמי', אבל תפסתי שזו הייתה שאלה רטורית.

"השאלה שלכם מבוססת על זכייה בהפקר באמצעות 'קניין ארבע אמות'. כשאדם רואה חפץ הפקר ומתקרב אליו על מנת לזכות בו, תקנו חז"ל שהוא לא צריך לעשות פעולת קניין (משיכה או הגבהה וכדומה) ואפשר להסתפק בכך שהוא עומד בתוך ארבע האמות של חפץ ההפקר. כמובן זה נכון רק בחפץ שאין לו בעלים, אני לא יכול סתם להחליט שכל חפץ שנמצא בארבע אמותיי – עובר לבעלותי, כן?!" חייכנו.

"האפשרות היחידה בה האדם לא קונה בד' אמות" הרב הסביר, "זה אם הוא עומד בקרבת החפץ ומודיע בפירוש שהוא לא מתכוון לקנות את החפץ. בעצם" המשיך הרב, "לכאורה חיים, שהניח את הפתק, קנה את המקרר בקניין ד' אמות, כי ברור שמשמעות כתיבת הפתק היתה כדי לקנות, ולא פעולה הבאה לומר שאינו רוצה לקנות".

"עכשיו" הוסיף הרב, "אילו משה לא היה מאמין לחיים על כך שכתב את הפתק – הדיון היה מתחיל ממקום אחר לגמרי, היה צריך להתחיל לנסות להוכיח מי בעצם הגיע ראשונה לד' אמותיו של המקרר. אבל בנידון שלנו, למרות שמשה חושב שהמקרר שייך אליו, הוא מאמין לחיים לכך ששם פתק, לכן עליו 'להחזיר את הקנין' לחיים".

"אז ממידות טובות מרוויחים או מפסידים"? שאלתי תוהה. "אני הרווחתי, אבל משה שהאמין לי הפסיד"!

"שאלה טובה" בת שחוק נראתה על פני הרב. "נראה לי שהתשובה תלויה ב'עד כמה מידותיך טובות'" הוא קרץ.

משה חייך אף הוא. שמח מהפירגון. "כנראה מה שמגיע לך מהשמים – יגיע אליך, לא משנה מה תעשה בשבילו".

"אני מברך אותך שתוכל לקנות מקרר חדש הרבה יותר שווה ממה שסייעת לי לסחוב", איחלתי לו בשעה שירדנו במדרגות החוצה מביתו של הרב, תוך כדי שתחבתי לידו שטר של 50 ₪ על הסיוע.

"וגם אם לא, בינתיים אולי הפסדתי מקרר, אבל הרווחתי ידע נוסף בהלכה".

לחצנו ידיים ונפרדנו בידידות.

מקורות:

חו"מ סי' רסח ס"ב. וע"ע שם בס"א בענין שקונה בד"א כשעשה פעולה אחרת.

[עריכה: ש. מלומד ©️]