שמי מנחם ואני מחנך בתלמוד תורה כבר יותר מעשור. בדרך כלל ההרכב של הכיתה הוא זהה, בקצוות יש שניים-שלשה מצויינים ומהצד השני שניים-שלשה מאתגרים. אני מנסה ללכת במרכז ברמה שתואמת את רוב התלמידים, משתדל מדי פעם להתאים את הלמידה גם לתלמידים המתקשים ומאידך גיסא לאתגר גם את התלמידים המוכשרים. בפועל, כנראה שלעיתים קרובות דווקא הילדים המצליחים משתעממים, אחרת אין לי איך להסביר מדוע לעיתים דווקא ילדים ברוכי-כשרונות מתמודדים עם קשיי משמעת.
באחת השנים הכיתה שקיבלתי היוותה עבורי אתגר. רוב מוחלט של תלמידי הכיתה היו, איך לומר בעדינות, בעלי הישגים מתחת לממוצע. זה הפתיע אותי שלא היה בכיתה אפילו תלמיד אחד בעל אבחון כלשהו שהיה מזכה אותו בסל-שעות שיכול לסייע לו, כך שהכל נפל על כתפיי. נאלצתי להתאים את עצמי הרבה מעבר למה שהייתי רגיל. השקעתי מאד בתיווך החומר הנלמד לרמת הכיתה, פעילויות מעניינות שימתיקו להם את הלימוד. בסוף השנה חשתי שהצלחתי לקדם אותם מהנקודה בה התחילה ההיכרות שלנו. תחושת סיפוק מילאה את ליבי.
אני יודע שיש מורים שמעדיפים לעבוד דווקא עם השכבה הצעירה. אחד מהם הסביר לי פעם שבגיל הצעיר הוא מצליח לראות את ההתקדמות בעיניים ממש. "אתה רואה מול העיניים את ההתפתחות של הילד. אני מקבל בתחילת שנה ילד טהור שיודע בקושי את צורת אותיות האל"ף בי"ת, ובסוף שנה – הוא קורא קטעים שלמים. היש סיפוק גדול יותר מזה?" שאל, כשהברק בעיניים שלו. ראיתי שהוא ממש מחובר אל כיתתו ועבודתו. לי יש פחות סבלנות לגילאים הצעירים, ואני חווה את ההצלחות באתגרים עם השכבות הבוגרות. בשנה ההיא, נאלצתי לעבוד הרבה על מידת הסבלנות, ועדיין…
כאילו כפיצוי על השנה ה'כושלת' מבחינתי, זימן לי השי"ת בשנה שאחריה כיתה כישרונית במיוחד. שמחתי כל כך, הרגשתי ממש עלייה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא"…
לקח לי קצת זמן לקלוט שהחבר'ה מולי באמת מבינים עניין, ומהר מאד העליתי רמה. התקדמנו בחומר היטב, גם מבחינה כמותית וגם איכותית ב"ה. הרגשתי שהתלמידים ממש 'שוחים' בגמרא. אחרי חג הפסח כבר סיימתי איתם את הספק הלימודים השנתי בגמרא, זה היה פשוט תענוג להתקדם בחומר, עד שהחלטתי להמשיך וללמד את פרק 'שניים אוחזין', אותה לומדים בדרך כלל בשנה הבאה. המחנך של השנה הבאה הסכים לעניין בנימוק שהדבר יהווה גם עבורו אתגר – ללַמד בשנה הבאה חומר קצת אחר. כך נצא כולנו נשכרים.
אחד הילדים, נקרא לו עילאי, היה ילד חכם ותוסס. לקח קצת זמן להכניס אותו ל'מוד' של למידה. אחרי יגיעה רבה, תוכניות לעיצוב התנהגות, מבצעיים אישיים וגם קצת 'שמאל דוחה', הוא עלה על המסלול והדביק את הפער בצורה מדהימה. השינוי היה כל כך גדול, שנותר בינינו קשר גם לאחר שהסתיימה השנה, והוא עבר לחטיבת ביניים.
יום אחד, קיבלתי ממנו מייל מעניין. הוא סיפר לי שבעקבות מקרה שאירע עימו היום, הוא נזכר במה שלמדנו בכיתה. היה ניכר שהשקיע בניסוח, שיהיה מובן וברור:
"…אולי לא סיפרתי לך, אבל חלמתי הרבה זמן שתהיה לי חיית מחמד. ההורים שלי לא מזדהים לגמרי עם החלום הזה וממש לא מעוניינים לממן לי רכישה של יצור כלשהו, על ארבע או על שתיים, אפילו לא מישהו שקט ששט במים… היום כמעט התגשם לי החלום, ואני עדיין בשאלה אם נהגתי נכון… אז ככה:
במהלך ההפסקה, שיחקנו בכדורסל להנאתנו. אחד החברים צעק פתאום, שהוא רואה תוכי עומד במאונך על קיר המבנה. זכרתי שיש סולם חירום מאחורי חלון המקלט. התחלתי לרוץ מיד ולטפס על הסולם בניסיון לתפוס אותו. "זו סתם דררה" קרא אחד הילדים בבוז. אבל אני כבר התלהבתי. שיערתי שהילד כנראה מקנא בצידת הציפור המעניינת, לכן ניסה לזלזל בממצא המיוחד. ידעתי כי על פי חוק מותר לצוד את התוכי הזה, ושמחתי שסוף סוף תהיה לי חיית מחמד.
בינתיים התקרב נער נוסף מהכיתה המקבילה. הילד התנהג בחוסר רגישות משווע. טיפס במהירות מאחוריי, דחף אותי ולקח את התוכי לעצמו. הייתי המום מהעזות של הברנש. ראיתי כי זהו סוג תוכי שבדרך-כלל מסתובב חופשי, מה שאומר שאין עליו מצוות השבת אבידה.
"נראה לי שהוא פצוע", קרא הילד שתפס את התוכי בפועל, "אחרי הלימודים אקח אותו לווטרינר, ואבדוק איך נכון לטפל בו".
"'נראה לי שהוא בכלל שלי, ואתה לקחת לי אותו כמעט מהידיים" האשמתי אותו.
"זה לא נכון", הוא התיז בלעג. "אתה התחלת לעלות ראשון, אבל אני עקפתי אותך, בעיה ש'ך". טוב שהוא לא הוסיף את המנגינה שהקטנטנים משמיעים, "נה נה נה נה נה"… רק התוכי צווח את נשמתו בקול צורמני, "קוואק קוואק".
האמת, ממש כעסתי. רציתי לענות לו כגמולו, "האם לדחוף נקרא להשיג אותי"? בשבריר שניה החלטתי לא להשפיל את עצמי. אמרתי לו "אני יודע שהצדק איתי, אני רק צריך לנסח את זה".
הוא הביט בי בלגלוג: "מה, מחר אקבל מכתב מעורך דין"?
האמת היא שניכר שהוא לא מהלמדנים בכיתה. אם אני משחק כדורסל כדי לשמור קצת על כושר, הרי ניכר שהוא חי את הכדור. הלימוד התורני בשבילו הוא כושר מעייף מידי למוח…
בכל אופן, ההחמצה ממש כאבה לי.
חשבתי באמת לנסח לו את הטענות בצורה מסודרת. אולי זה יעזור לו להבין שהצדק איתי. אשמח שכבוד הרב יעזור לי בכך".
הגבתי לו בהזדהות:
"אכן סיפור מעניין. מתסכלת העובדה שבסוף התוכי נשאר אצלו. בעצם, מהו הטיעון שיכול להצדיק את רצונך שהתוכי יישאר אצלך"?
"מה זאת אומרת"? תמה עילאי בהודעה חוזרת: "אני הייתי הראשון בסמיכות לתוכי, בארבע האמות שלו בדיוק. אני חושב שבגלל שאני כבר בגיל 12 ונחשב על פי הלכה 'מופלא סמוך לאיש' אני יכול כבר לקנות בקנין ארבע אמות, הלא כן?!"
כשקראתי את המייל, קלטתי שלמרות שמבחינתי חלף זמן ארוך מאז שלימדתי את עילאי, אבל הוא טרם עשה בר-מצוה, הוא אכן היה מהצעירים בכיתה.
ואז פתאום הופיע מספר הטלפון שלו על הצג, "הרב, החלטתי להתקשר טלפונית, כדי להיות יותר ברור. אז למי שייך התוכי שנמצא בחצר, למי שראה ראשון והיה קרוב אליו, או למי שתפס אותו אחרי שדחף אותי"?
"עילאי היקר, צר לי לאכזב אותך", השבתי, "אמנם בעיקרון כשאדם עומד בסמיכות של ארבע אמות של חפץ הפקר ומתכוון לזכות בו – אפשר לזכות בו גם בלי להגביה את החפץ".
"יופי, אז מה הבעיה בעצם"? לא הבין עילאי.
"הבעיה היא שאין לקטן קנין ד' אמות גם הוא יום אחד לפני הבר מצוה. המושג 'מופלא סמוך לאיש' נכון לתחומים אחרים בהלכה, כמו בנדרים. מאחל לך שהשם יתברך ימציא לך מציאות כשרות אחרות, ואולי גם ההורים יסכימו לארח לך חית מחמד לחברה. ובכלל, מעכשיו אדע שאם נוחתת לי בבוקר על אדן החלון איזו דררה מצויה, אקרא לך לתפוס אותה.." סיימתי בחיוך.
"העיקר שתגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן", הוספתי ונפרדנו בידידות.
מקורות: אנציקלופדיה תלמודית, ח"ב עמ' קנג ואילך. שו"ע חו"מ סי' רלה ס"ו.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.