קידוש בשעה השביעית

א

ידוע מנהג חב"ד שאין מקדשים בליל שבת בשעה השביעית. ויש לעיין האם בתנאים מסוימים, כגון לצורך אורחים ובפרט בבתי חב"ד, יש מקום להקל בזה ולקדש לכתחילה בתוך השעה השביעית.

הנה מקור המנהג הנ"ל הוא בספר תקוני שבת להאריז"ל[1] וז"ל: "ואחר התפלה לא יתעכבו הרבה בבית הכנסת מפני שמצוה להקדים לקדש היום וכל הזריז הרי זה משובח, וסודו מבואר למטה קודם שיבוא ממשלת סמאל וכוכב מאדים בתחילת ליל שבת כידוע". והובאו דבריו במגן אברהם בזה"ל[2]: "וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק".

בדברי האריז"ל והמגן אברהם לא כתוב אלא שצריך להקפיד להקדים ולקדש קודם שתבוא השעה השביעית, אך בדבריהם לא נתפרש כיצד יש לנהוג אם כבר הגיעה השעה השביעית ועדיין לא קידש – האם ימתין מלקדש עד שתעבור השעה השביעית או לא. וטעם הספק בזה הוא, כי בטור ובשו"ע ושוע"ר[3] נפסק שבליל שבת "ימהר לאכול מיד" כי "מצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו [=כניסת השבת[4]] בכל מה שאפשר", ומדברי האריז"ל והמגן אברהם לא ברור האם ההקפדה הנ"ל לא לקדש בשעה השביעית כוחה יפה אף לדחות את מצות הקדמת הקידוש, או לא.

לענין זה התייחס לראשונה במפורש העולת שבת[5], דלאחר שהביא את דברי האריז"ל הנ"ל, הוסיף וכתב: "ואם לא קידש מבעוד יום ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש". ומדבריו משמע שזו היתה כוונת האריז"ל, שלכתחילה ימהר לקדש קודם השעה השביעית, ואם לא הספיק וכבר הגיעה השעה השביעית – ימתין עד שתעבור שעה זו. כלומר, לדעת האריז"ל ההקפדה לא לקדש בשעה השביעית גוברת אף על ה"מצוה מן המובחר" להסמיך הקידוש לכניסת השבת בכל מה שאפשר.

בשו"ע רבינו הזקן[6] הובאה הלכה זו בזה"ל: "ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר, ואף אם יצא מבית הכנסת מבעוד יום יש לו לקדש מיד, דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת ויש לו לקדש מיד סמוך לכניסתו כו'. יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה (דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום עיין סי' תכח) אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה, לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו. וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום".

כלומר, בתחילה כותב אדה"ז שמצוה מן המובחר לכתחילה להסמיך את הקידוש לכניסת השבת ככל האפשר. אחר כך מביא את דעת האריז"ל שבשעה השביעית אין לקדש, ומפרש בדבריו כדברי העולת שבת הנ"ל שהקפדה זו גוברת אף על המצוה להסמיך את הקידוש לכניסת השבת ולכן אם כבר נכנסה השעה השביעית ימתין מלקדש עד שתעבור השעה השביעית. אך לבסוף חוזר אדה"ז ומזכיר מה שכתב בתחילה – שלכתחילה צריך לקדש סמוך לכניסת השבת ככל האפשר ואפילו מבעוד יום.

מפשט דברי אדה"ז נראה שלמעשה אינו מקבל את דברי האריז"ל שההקפדה לא לקדש בשעה השביעית גוברת על ה"מצוה מן המובחר" לקדש סמוך לכניסת השבת ככל האפשר. והיינו שלדעתו אם לא הספיק לקדש קודם שנכנסה השעה השביעית, לא ימתין עד אחרי השעה השביעית כדעת האריז"ל, אלא יקדש מיד אף בשעה השביעית – שהרי "לכתחילה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת" (ומה שהוסיף "מבעוד יום" היינו אפילו מבעוד יום, וכמו שכתב לעיל מיניה "ואף אם יצא מבית הכנסת מבעוד יום יש לו לקדש מיד").

וכך מפרש הרבי את דברי אדה"ז במכתבו מתאריך כ"ט אייר תשט"ז[7], שם מתייחס לשאלה מדוע בארץ הקודש לא נהגו להימנע מלקדש בשעה השביעית, והרבי טורח ללמד עליהם זכות וז"ל:

"מה שכתב שבארץ הקודש ת"ו אין נזהרים בזה, הנה אם הוא מנהג מקובל שם יש לומר הטעם שמלכתחילה לא קיבלוהו (והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו: "יש נזהרים כו' וכבר נת' שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו'" – אף שלפעמים יהיה זה בשעה הנ"ל). והטעם להעדר קבלת מנהג זה (אפילו שאין זה מיד בבואו כו') – יש לומר משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע (ראה שו"ע רבנו סי' תנה סעיפים טו-טז)".

כלומר, הרבי מניח תחילה שמן הסתם בני ארץ הקודש מעולם לא קיבלו על עצמם את הקפדת האריז"ל בענין זה. לאחר מכן מוסיף הרבי בסוגריים שזה שלא קיבלו עליהם מנהג זה אינו דבר מופרך, שהרי אדה"ז עצמו הביא מנהג זה בלשון "יש נזהרים", משמע שיש אחרים שאינם נזהרים בכך. והרבי מוסיף יתירה מזו – מדברי אדה"ז משמע שהוא עצמו אינו מקבל את דברי האריז"ל לענין דחיית ואיחור הקידוש, שהרי לאחר שהביא את דבריו הוסיף וכתב "וכבר נתבאר שלכתחילה יש לו לקדש מיד כו'", והרבי מפרש בכוונת דברי אדה"ז דהיינו "אף שלפעמים יהיה זה בשעה הנ"ל"[8]. כלומר, לדעת הרבי מסקנת אדה"ז בשו"ע היא שה"מצוה מן המובחר" לקדש סמוך לכניסת השבת ככל האפשר גוברת על ההקפדה שכתב האריז"ל לא לקדש בשעה השביעית, ולא כדברי העולת שבת על פי האריז"ל שההקפדה לא לקדש בשעה השביעית גוברת ואם הגיעה השעה השביעית יש לדחות את הקידוש עד לאחר השעה השביעית. ובאמת שלפי ביאור זה במשמעות דברי אדה"ז, אפשר כבר היה ליישב את מנהג בני ארץ הקודש בפשטות, שהם סוברים כמסקנת אדה"ז שה"מצוה מן המובחר" להקדים הקידוש ככל האפשר גוברת על ההקפדה דשעה השביעית. אך הרבי אינו מסתפק בביאור זה, ומשתדל ללמד זכות על בני ארץ הקודש גם בלאו הכי – כלומר גם אם יתברר שבני ארץ הקודש מקדשים בשעה השביעית לא משום שרוצים "לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר", אלא משום שאינם חוששים כלל מלקדש בשעה זו, וכגון שאינם מקפידים לקדש "מיד בבואם מבית הכנסת" (ובלשון הרבי בסוגריים: "אפילו שאין זה מיד בבואו") ואעפ"כ אינם נמנעים מלקדש אח"כ בשעה השביעית – מכל מקום יש ללמד עליהם זכות, והיא, שהם סומכים על "שומר מצוה לא ידע דבר רע", דמאחר והקידוש והסעודה שלאחריו יש בהם מצוה (הקידוש הוא מצוה דרבנן[9], והסעודה יש אומרים שהיא אף מצוה דאורייתא[10]), על כן אין לחוש לסכנה שבשעה השביעית. ועל סברא זו מציין הרבי בסוגריים לשוע"ר סי' תנה סעיפים טו-טז, ששם הוזכר הענין ד"שומר מצוה לא ידע דבר" רע, ויתירה מזו שם מבואר שכאשר מדובר במצוה גמורה כגון "מים שנשאבו ללישת המצות של מצוה" ונפלה "התקופה" ויש במים "חשש סכנה" – "אף אם אפשר לו למצוא מים אחרים ומחמיר על עצמו ושופכן לא טוב הוא עושה, שנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע". אשר לפי זה יש לומר שבני ארץ הקודש אף מקפידים לא להימנע מלקדש בשעה השביעית, כדי להדגיש שסומכים על מאמר הכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ב

ואין להקשות, אם כן מדוע האריז"ל עצמו לא סמך על מצות הקידוש משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע" והזהיר לא לקדש בשעה השביעית. דיש לומר שהאריז"ל סובר שמאחר והקידוש אינו מצוה עוברת ואיכא דרכא אחרינא לקדש לפני השעה השביעית או לאחריה, בכהאי גוונא אין לסמוך על "שומר מצוה לא ידע דבר רע", כיון שאין הכרח לקיים המצוה דוקא באותה שעה שיש בה חשש סכנה ואפשר לקיימה כשאין חשש סכנה.

ואם תאמר, הניחא שהקידוש עצמו אינו מצוה עוברת, אבל ה"מצוה מן המובחר" לקדש סמוך ככל האפשר לכניסת השבת הוא לכאורה מצוה עוברת, ומדוע לדעת האריז"ל גוברת ההקפדה לא לקדש בשעה השביעית על מצוה עוברת זו ומצריך להמתין לאחר השעה השביעית. ונראה ליישב בפשטות על פי דיוק לשון אדה"ז הנ"ל "ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר", ויש לומר שהאריז"ל סובר שכיון שבקידוש בשעה השביעית יש חשש סכנה, נחשב זה אי אפשר. [אבל כאמור, אדה"ז עצמו מסיק שמכל מקום ה"מצוה מן המובחר" גוברת על חשש סכנה זה].

כמו כן אין להקשות על דעת האריז"ל מדברי אדה"ז הנ"ל בהלכות פסח שהנמנע מלקיים מצוה בדבר שיש בו חשש סכנה "נראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע", ולכאורה גם כאן כשנמנע מלקדש בשעה השביעית מפני חשש סכנה נראה כמזלזל בכך. דיש לומר שאדה"ז לא דיבר אלא בגוונא שנמנע מהסכנה בקום ועשה, וכמו במקרה שבו עסק שם אדה"ז להשתמש ב"מים שלנו" מזמן "התקופה" לצורך מצת מצוה – שאם "מחמיר על עצמו ושופכן" הרי זה זלזול. אבל בנידון דידן שנמנע מהסכנה בשב ואל תעשה – שאינו מקדש עד אחר השעה השביעית – אין זה נראה כמזלזל.

ג

מדברי שוע"ר ומכתב הרבי הנ"ל עולות ד' מסקנות:

(א) לדעת האריז"ל ההקפדה לא לקדש בשעה השביעית גוברת אף על ה"מצוה מן המובחר" להסמיך הקידוש לכניסת השבת ככל האפשר.

(ב) לדעת אדה"ז בשו"ע ה"מצוה מן המובחר" לקדש ככל האפשר סמוך לכניסת השבת גוברת על ההקפדה שכתב האריז"ל לא לקדש בשעה השביעית.

(ג) בני ארץ הקודש לא נמנעו מלקדש בשעה השביעית, ולאו דוקא משום שסוברים כדברי אדה"ז הנ"ל שהמצוה לסמוך הקידוש לכניסת השבת ככל האפשר גוברת, אלא משום שסוברים שעצם עשיית הקידוש (אפילו לא סמוך לכניסת השבת) יש בה משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע" ועל כן אין לחוש כלל להקפדת האריז"ל.

(ד) לדעת האריז"ל מאחר ואין הכרח לקדש בשעה השביעית דוקא שהרי יכול לקדש לפניה או לאחריה, בכהאי גוונא אין לסמוך על שומר מצוה לא ידע דבר רע.

ד

עד כאן נתבארו דברי רבינו הזקן בשולחנו, ודברי הרבי במכתבו משנת תשט"ז בביאור דברי אדה"ז ובהלימוד זכות על מנהג בני ארץ הקודש.

אבל להלכה למעשה אין דעת הרבי ככל הנ"ל, אלא כדעת ה"יש נזהרים" שהביא אדה"ז בשולחנו, והיינו כדעת האריז"ל. כך עולה ממכתבו מתאריך כ"ה תמוז תשכ"א[11], בו הוא משיב לשאלה האם אפשר להקל לקדש בשעה השביעית כאשר יש אורחים שרוצים לקדש מיד, וסבר השואל להתיר זאת משום שהכנסת אורחים היא מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע, וז"ל מענה הרבי אליו:

"לכאורה – על פי שאלתו דנוגע הענין לכשמכניס אורח והלה רוצה לקדש כנ"ל, דהכנסת אורחים בוודאי מדאורייתא ושומר מצוה לא ידע וכו', אבל באמת אינו, שהרי בהאורח עצמו אין כאן הענין דשומר מצוה, ובמילא גם אין מקום להבטחת לא ידע, ובדרך ממילא גם על המארח לא שייך לומר זה. וק"ל".

כלומר[12], הן אמת שאילו היה המארח מקיים מצות הכנסת אורחים בעשיית קידוש מיד, היתה לו השמירה ד"שומר מצוה לא ידע דבר רע"[13], אך מאחר ולהאורח אין כאן מצוה, וממילא עבורו יש חשש סכנה בשמיעת קידוש בשעה השביעית, נמצא שגם למארח אין מצות הכנסת אורחים בעשיית קידוש אז, שהרי אינו עושה בזה טובה לאורחו אלא להיפך, וממילא גם עבור המארח לא קיימת השמירה דשומר מצוה לא ידע דבר רע.

ממכתב זה עולות ג' מסקנות:

(א) למעשה אנו נוקטים כדעת האריז"ל שההקפדה לא לקדש בשעה השביעית גוברת על ה"מצוה מן המובחר" להסמיך את הקידוש לכניסת השבת "בכל מה שאפשר", ולכן אם כבר הגיעה השעה השביעית יש לדחות את הקידוש לאחריה, ודלא כמסקנת אדה"ז שכתב על דברי האריז"ל "וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד". דאם לא כן, מפני מה שלל הרבי הצעת השואל לקדש עבור האורח בשעה השביעית מטעם שאין להמארח מצות הכנסת אורחים, דמה בכך שאין כאן הכנסת אורחים, סוף סוף יש למארח ולאורח "מצוה מן המובחר" להקדים הקידוש "בכל מה שאפשר". אלא על כרחך שלמעשה דעת הרבי היא שהקפדת האריז"ל גוברת על "מצוה מן המובחר" זו, וכדעת ה"יש נזהרים" שבשוע"ר הנ"ל. וכך העיד גם הרב משה לברטוב בשם הרבי[14]: "בהיותי ביחידות אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א שאלתיו אם נזהרים אצלינו בזה, וענה שבליובאוויטש (היו) נזהרים בזה"[15]. וההסבר בזה (מדוע הקפדת האריז"ל גוברת על המצוה מן המובחר להקדים הקידוש) הוא כאמור: דה"מצוה מן המובחר" היא להקדים הקידוש "בכל מה שאפשר", ואנו נוקטים כדעת האריז"ל שבשעה השביעית אי אפשר לעשות קידוש מחשש סכנה (ולדידן תתקיים "מצוה מן המובחר" זו לפני השעה השביעית או לאחריה – להקדים הקידוש אז "בכל מה שאפשר").

(ב) על אחת כמה וכמה שאין לסמוך למעשה על הלימוד זכות שכתב הרבי במכתב הראשון הנ"ל על בני ארץ הקודש שאינם נזהרים כלל בחשש דשעה השביעית מפני שסומכים על "שומר מצוה לא ידע דבר רע". והטעם שאין לסמוך על זה הוא כאמור: כי לדעת האריז"ל לא אמרינן "שומר מצוה לא ידע דבר רע" בחשש סכנה הנמשך לזמן קצר ואפשר לקיים המצוה קודם לו או לאחריו ללא חשש סכנה. עוד נתבאר לעיל: שאף אין לחוש כאן לזלזול במאמר הכתוב שומר מצוה וגו' (כמו שכתב אדה"ז בסי' תנה סט"ז), מאחר ואינו מראה את חששו מפני הסכנה בקום ועשה (על דרך שפיכת מי התקופה כנ"ל) אלא בשב ואל תעשה (שנמנע מלקדש).

(ג) מצות הכנסת אורחים דהיינו מילוי צרכי הזולת ברגע זה, מאחר והיא מצוה עוברת, אפשר לכתחילה לסמוך עליה לענין "שומר מצוה לא ידע דבר רע" ולקדש בשעה השביעית. אלא שאם עשיית הקידוש עכשיו עלולה להזיק לאורח עצמו (כי לגביו אין מצוה שאינה עוברת בעשיית הקידוש עכשיו), ממילא אין כאן גם מצות הכנסת אורחים למארח, ועל כן אינה מצילה אותו מפני דבר רע. אבל אילו יצוייר שהאורח עצמו היה מוגן מחשש זה, כגון שמסיבה כלשהי היתה לו מצוה גמורה ועוברת בהקדמת הקידוש (כך שלגביו יש שומר מצוה לא ידע דבר רע), ממילא יש כאן גם מצוה גמורה של הכנסת אורחים להמארח, ויוכל לסמוך על זה לכתחילה לקדש בשעה השביעית משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ה

על פי האמור לעיל עולה שבמצבים שונים גם למנהגנו יש מקום לכתחילה לקדש בשעה השביעית, והיינו כאשר עומדת בפני האדם מצוה עוברת (אפילו מצוה דרבנן[16]) שכדי לקיימה עליו לקדש מיד, וממילא שייך בזה "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וכגון בדוגמאות דלהלן:

(א) מי שיש לו אורחים שאינם נוהגים להקפיד על השעה השביעית, והם מעונים ברעב ומצטערים, ומשתוקקים לשמוע כבר קידוש כדי לאכול ולשתות, מסתבר שבכהאי גוונא יש להמארח לקדש עבורם מיד לכתחילה אף בתוך השעה השביעית, דכיון שעבורם יש בהמתנה זו משום עינוי וצער, והרי אסור לאדם להצטער ולהתענות בשבת (ראה שוע"ר סי' רפח), נמצא שעבורם הקידוש והאכילה ושתייה עכשיו הם בבחינת מצוה עוברת של עונג שבת, וממילא גם עבור המארח יש כאן מצוה עוברת של הכנסת אורחים.

(ב) גם אם האורחים אינם מאוד רעבים, אם הם מאותם שמתקרבים לשמירת תומ"צ, והוא יודע שככל שיתאחר הקידוש כך תקצר שהותם במשך הסעודה, וממילא תפחת השפעתו עליהם ע"י דברי תורה שמשמיע באוזניהם באותה שעה (וידוע מאמר חז"ל[17] "גדולה לגימה שמקרבת"), בכהאי גוונא יש בהקדמת הקידוש משום מצוה עוברת (מצות תלמוד תורה שלהם, ופירותיה ופירי פירותיה בקירובם על ידי זה ליהדות), וממילא שייך בזה "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[18]. ולענ"ד פשוט שלא על אורחים מסוג זה (או במצב שבאות הקודמת) דיבר הרבי במכתבו הנ"ל.

(ג) כמו כן מי שילדיו הקטנים הגיעו לגיל חינוך, ועל ידי שממתין מלקדש עד אחרי השעה השביעית הם מתעייפים ונרדמים, ונמצא מתבטל שבוע אחר שבוע בליל שבת מחינוכם לשמיעת קידוש ולאכילת סעודת שבת ולשמוע דברי תורה ולברך ברכת המזון, גם בכהאי גוונא מסתבר שמצות חינוך העומדת לפניו[19] ואי אפשר לו לקיימה אחרי השעה השביעית, יש בה כדי לסמוך לקדש מיד משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[20].

(ד) כמו כן מי שאשתו מקפדת מאוד על איחור הקידוש והסעודה, והדבר פוגע בשלום ביתו, הרי גם זו מצוה עוברת המוטלת עליו עכשיו – להשכין שלום בתוך ביתו[21], וגם בזה שייך לומר "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

אמנם מובן ופשוט שכל זה דוקא כאשר כבר הגיעו המצבים האמורים המעמידים אותו בפני ברירה – או לדחות הקידוש לאחר השעה השביעית או לקיים מצוות אלו. אבל לכתחילה, אם אפשר לו, עליו להשתדל למנוע מצבים אלו. וכמו שכתב אדה"ז[22] גבי שימוש במים שיש בהם חשש סכנה לאפיית מצות מצוה, שהגם שלאחר שכבר הגיע מצב זה יש לסמוך על מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע – "מכל מקום לכתחלה קודם שהתקופה נופלת לא יסמוך על זה וישים לתוכו ברזל". והוא הדין כאן, לכתחילה יש להשתדל שהמצוות הנ"ל לא יעמדו בסתירה להקפדה על השעה השביעית, כגון שידאג מראש שאורחיו לא יהיו מורעבים בשעה זו, ויודיעם מראש שהסעודה מתחילה בשעה פלונית ומסתיימת בשעה פלונית כדי שיוכלו לתכנן את זמנם ולשבת בניחותא במשך כל הסעודה, וכן הילדים הקטנים ינוחו מעט קודם כניסת השבת כדי שיוכלו להיות עירניים לצורך חינוכם במצוות הכרוכות בסעודת שבת, וכן ישתדל מראש לפייס את אשתו ולרצותה כפי יכולתו כדי שלא תקפיד על דחיית הקידוש בשעה אחת. והוא הדין בכל כיוצא בזה שעליו לעשות מה שיוכל כדי למנוע מצבים בהם עליו לעשות דבר שיש בו חשש סכנה לצורך מצוה. אבל אם כבר נוצר מצב שבו מצוה עוברת (כעין הדוגמאות הנ"ל) עומדת לפתחו בשעה השביעית, יקדש מיד ויסמוך על "שומר מצוה לא ידע דבר רע".

[אגב ראוי לציין שהזהירות הנ"ל מלקדש בשעה השביעית אינה קשורה ליין בדוקא (אלא הוא הדין במקדש על הפת), וכל שכן שאינה קשורה לצבע היין[23]. וכפשטות לשון אדה"ז (שם) שהזהירות היא "שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה כו' לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו". כלומר, כיון שבשעה זו יש התגברות הקליפות לכן יש להימנע מעצם עשיית הקידוש בשעה זו. וכך עולה ברור מהנימוק שכתב העולת שבת הנ"ל מדוע אין לקדש בשעה השביעית – כי "טוב שלא יקבל את השבת בקידוש בממשלת הרע". משמע שעצם קבלת השבת בקידוש בשעה זו אינה טובה].

______________________

ציונים והערות:

[1] קודם הפיסקה 'שלום עליכם', בדפוס ונציה תנ"ח דף ה, ב. וראה מנהג אבותינו בידנו שבת עמ' קיח הע' 23.

[2] ריש סי' רעא.

[3] שם.

[4] ראה בית יוסף שם.

[5] שם.

[6] שם ס"ב-ג.

[7] אגרות קודש חי"ג עמ' קכ.

[8] להעיר עוד: א. את הדעה הראשונה שמצוה מן המובחר להסמיך תמיד הקידוש לכניסת היום ככל האפשר הביא אדה"ז בס"ב בלשון סתם, ואת דעת האריז"ל לדחותו לאחר השעה השביעית הביא בלשון "יש נזהרים", וידוע הכלל שסתם ויש הלכה כסתם (ראה קונטרס אחרון סי' רנה ס"ק א). ב. ידוע הכלל שכאשר פוסק מביא סברא אחת ולאחר מכן מביא סברא אחרת בלשון "אבל" משמע שדעתו כהסברא השניה (כללי הפוסקים וההוראה סי' קמא מקונטרס אחרון סי' תצז ס"ק ג וסי' תקג ס"ק א), והלשון "וכבר נתבאר כו'" הוא כעין "אבל".

[9] שוע"ר סי' רעא ס"ב וס"ט.

[10] שוע"ר ריש סי' רמב.

[11] שלחן מנחם ח"ב עמ' עה.

[12] ראה שם בשוה"ג הערה כו.

[13] להעיר מליקוטי מהרי"ח (סדר קידוש דליל שבת, זמן קידוש): "אך כל ערום יעשה בדעת, כי מי שיש אצל שלחנו אורחים עניים אשר הם רעבים וצמאים, אם כן גדול כח מתנת עניים שמהפכין מדת הדין לרחמים".

[14] קובץ יגדיל תורה נ.י. גליון ז עמ' 15.

[15] וראה קצות השלחן (סי' עז בדי השלחן ס"ק טו): "שכן היה המנהג בלובאוויץ, בהיותי שמה בשנת תער"ב שאדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה אומר דא"ח לפני קבלת שבת לערך שתי שעות בלילה ואחר כך היו אומרים קבלת שבת ומעריב". ובספר עבודת הקודש אצל הרבי מליובאוויטש (עמ' טז) מענה הרבי לרשד"ב לוין: "בבית אאמו"ר ולאחר מכן מה שראיתי בבית כ"ק מו"ח אדמו"ר היו בלאו הכי מקדשין זמן רב לאחרי שעה השביעית".

[16] דגם במצוות דרבנן אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע, ראה שוע"ר סי' רו סי"ד: "בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונת המת, ישתה מעט מן המים שלא תהא ברכתו לבטלה ואח"כ ישפוך השאר, ואף להאומרים שטעם המנהג הוא מפני שמלאך המות מטיל טפת דם המות במים והשותה מהן מסתכן, מכל מקום שומר מצוה לא ידע דבר רע". והנה איסור הזכרת שם שמים לבטלה בכהאי גוונא (בדרך ברכה ולא בדרך הבאי) אינו אלא מדרבנן, וכמבואר בשוע"ר סי' רטו ס"ג: "שמן התורה אין איסור בהזכרת שם שמים לבטלה אלא כשמזכירו בדברי הבאי שאין בהם צורך ולא בדרך ברכה אף על פי שאינה צריכה מכל מקום מדברי סופרים אסור אפילו בדרך ברכה שאינה צריכה". ואעפ"כ סמכינן על מצוה זו שמונע ברכה לבטלה מדרבנן משום שומר מצוה לא ידע דבר רע. וכן כתבו הפרי מגדים סי' תלג משבצות ס"ק ז, והשדי חמד ח"ט שו"ת דברי חכמים סי' פב סוד"ה הן וסוד"ה עתה.

[17] סנהדרין קג, ב.

[18] ואף שבנוגע ללימוד תורה בליל ניט"ל הורה הרבי לרב חודוקוב למסור שלא ילמדו עם הסטודנטים אלא יספרו להם סיפורים (התקשרות גליון תקמד עמ' 11). יש לומר ששם איכא דרכא אחרינא, דבמקום ללמוד אפשר לספר סיפורים המעוררים לעבודת ה' ולפעול את התקרבותם בדרך זו. משא"כ כאן שדחיית הקידוש מקצרת את שהות המקורבים בסעודה ששומעים בה דברי תורה והתעוררות, ליכא דרכא אחרינא אלא להקדים את הקידוש ואיכא בזה מצוה רבה.

[19] להעיר משלחן מנחם ח"ה סי' פח עמ' י ואילך, שיש מצות חינוך גם מדאורייתא. "ובפרט מצות חינוך דתלמוד תורה שהוא מדאורייתא על האב" – אגרות קודש ח"ז עמ' קפט וחכ"א עמ' קצט.

[20] ואין להקשות מדין תספורת אפשערניש לבן ג' שחלה בראש חודש שדן הרבי לדחותה משום הסכנה דצוואת רבי יהודה החסיד (לקו"ש חי"ג עמ' 265), אף שלכאורה יש בה מצות חינוך. דיש לחלק, דשם מביא מלשון הרבי הריי"צ שתספורת זו היא "דבר גדול במנהג ישראל", ועל פי זה קובע הרבי ש"התספורת לא הוי מצוה ממש". והטעם פשוט, דכיון שאין מצוה לספרו עכשיו דוקא, ממילא אין מצוה לחנכו דוקא היום לקיום הלאו דלא תקיפו פאת ראשכם, ואין כאן מצוה עוברת לדחות מחמתה את חשש הסכנה דצוואת רבי יהודה החסיד מכוח שומר מצוה לא ידע דבר רע. משא"כ בנדו"ד שמדובר בילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך לענין שמיעת קידוש וסעודת שבת ודברי תורה וברכת המזון, ומוטלת חובה על האב להשתדל לחנכם לזה עכשיו.

[21] בפרט בליל שבת שעליו אמרו שנר שבת קודם אפילו ליין לקידוש משום שלום ביתו – שוע"ר סי' רסג ס"ד.

[22] סי' תנה סט"ז.

[23] בקובץ מגדל דוד כב עמ' 49 כתב חכם אחד מסברא: "שהאיסור הוא דווקא על יין אדום כי אז שולט מזל מאדים ולא על כל יין ולכן מותר לעשות קידוש על יין לבן". אך יש להעיר על דבריו, דשייכות יין למזל מאדים הוא כפי הנראה מפני שיין שייך לגבורות, וענין זה קיים גם ביין לבן, אלא שביין אדום הוא ביתר שאת. וכמו שכתוב בלקוטי לוי יצחק (הערות לזהר שמות-דברים עמ' רעט): "יין הוא בחינת גבורות, וכן כוס הוא מספר שם אלקים בחינת גבורות, ויין הוא מספר נקודותיו גם כן בחינת גבורות, ומצווה מן המובחר יין אדום, מראה אדום ביחוד רומז על גבורות" (הו"ד גם בתורת מנחם לקוטי לוי יצחק ח"ג עמ' קסד. וראה עוד מאמרי אדה"ז תקס"ג עמ' תשעו ואילך. תורת חיים פרשת בא דף צו, ב. שם פרשת בשלח דף רכח, א [קסב, ד]. אור התורה בראשית ח"ה ד"ה וישלח כו' מנחה עמ' תתעב. שם עמ' תתקב. שם ח"ז עמ' 2504. ביאורי הזהר לצ"צ ח"ב עמ' תתקל. שם עמ' תתקעב).