מקורות:

[1] רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה ד: "על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי, ועליו נאמר כי תכלה לעשר".

[2] "מעשר שני" דינו להיאכל לבעלים בירושלים בטהרה. כיום שאיננו טהורים, מחללים את קדושת המעשר שני על מטבע ואת התוצרת אוכלים בכל מקום.

[3] הסיבה ש"מעשר עני" הוא 9 אחוז מכלל התוצרת ולא 10 אחוז, היא משום ש"מעשר עני" מופרש מתוך הנותר ביבול אחרי הפרשת "מעשר ראשון", כך שנותר ביבול רק 90 אחוז "חולין".

[4] הליכות שדה גליון 105 עמ' 19 ועמ' 27-28. שם גליון 137 עמ' 24.

[5] הליכות שדה גליון 105 עמ' 22-25. שם גליון 137 עמ' 25. וראה דרך אמונה ח"ג עמ' שפז: "נתחייבתי להוסיף בנוגע להלוות ללוי ולעני, כי אין העני והלוי רשאים להוזיל יותר מדאי, רק מה שדרך בני אדם להוזיל בשעה דחוקה ונחוץ לו מעות עכשיו כו', וכשם שהאיסור על הלוי והעני כך יש איסור על בעל הבית הנותן לו והאיסור חמור מאד כדאמר בכורות כ"ו ב'".

[6] מגלת אסתר על ספר המצוות להרמב"ם שורש שנים עשר, בדעת הרמב"ם: "אם הפריש תרומה ומעשר וחלה ואין דעתו ליתנם לכהן אין כאן שום מצוה כו', ולכן נאמר בודאי שאין למנות ההפרשה מהתרומה ומעשר וחלה למצוה אחת והנתינה למצוה אחרת, כי הנתינה לכהן היא חלק וסיום מצות ההפרשה".

שו"ת קנאת סופרים לרבי שלמה קלוגר סי' קח: "דאם אינו ראוי בשעת הפרשה ליתנו לכהן, אין לו כח להתיר השאר, והוי כולו טבל כבתחלה".

וכעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א סו"ס תלו: "הענין דאם עבר ותקנו מתוקן דאמרו גבי טבל, נראה לי כיון דיכול לאכול ולהפריש אחר כך כו', ולפי זה בהך דלגין של טבל דאף אם יעבור ויתקן לא יתוקן למפרע, דעד כאן לא אמרינן דמתוקן למפרע רק במה שהיה יכול להפריש, אבל בלגין דלא היה ראוי להפריש אם כן לא היה ראוי לבילה ובזה בודאי הוה מוקצה".

וכך מצדד בשו"ת הר צבי זרעים ח"א סי' מד: "דכשמפריש תרומה על מנת שלא לקיים מצות נתינה, לא הוי הפרשה כלל".

לדבריהם, בנידון דידן, כיון שידוע מראש שבעל הפירות אינו מעוניין ואינו מרשה למשגיח לתת לעניים את חלקם כדין, אלא רק לומר את נוסח ההפרשה, נמצא שההפרשה לא חלה מעיקרה.

[7] חזון איש זרעים מעשרות סי' ז אות כד: "המפריש מעשרותיו על מנת שלא יקנם השבט, תרומתו תרומה ותנאו בטל כדין מתנה על מה שכתוב בתורה, שאם נעשה תרומה על כרחך זכו בו כהנים. אמר יזכו בו כהנים ולא אתחייב בנתינתן, תנאו בטל וחייב בנתינתן".

[8] שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' נג: "ידוע שנוהגים למעשה כדעת המקילים שאף המפריש תרו"מ בכוונה מוחלטת שלא ע"מ לקיים בהם מצות נתינה, אפי"ה אמרינן שהפירות מתוקנים עכ"פ מאיסור טבל ומותרין באכילה. אך נראה פשוט דכל זה דוקא בכה"ג שע"י ההפרשה שפיר זכה בהם השבט ונעשה באמת ממון כהנים ולויים או ממון עניים כו', משא"כ אם ההפרשה היא בכה"ג שאם ירצה הלוי או העני לתפוס יוכלו הבעלים למונעם בדין מחמת איסור גזל, בכה"ג ודאי מסתבר דאין זה חשיב כלל הפרשה והפירות הם עדיין בטיבלם כבתחלה כו'. וכיון שכן, נראה פשוט באחד שידוע לעם הארץ ומפריש תרו"מ מפירותיו ע"י זה שנוטל בידו מעט יותר מאחד ממאה וקורא מלה במלה מנוסח ההפרשה וגם מפסיד אח"כ את זה שבידו, דאין זה חשיב כלל הפרשה כיון שאינו יודע שבאמירה זו הוא מחלק אחד מחמשה מפירותיו לאחרים כו'. ונמצא דבאחד שאנו מסופקים עליו אם הוא יודע מה שאומר הרי זה רק ספק הפרשה, כיון שאם יאמר אח"כ שלא הבין יהיה נאמן ויתברר שמעולם לא זכו הלויים והעניים כו'. לצערנו הגדול ישנם רבבות אנשים שאפילו אם נותנים רשות למשגיח הממונה על המעשרות לתקן פירותיהם, הם יודעים רק זה שצריכים להפסיד מעט יותר מאחד ממאה, וגם צריכים לומר איזה נוסח של תפלה, אבל אינו מעלה כלל על דעתו שבאמירתו עושה הממונה על המעשרות בפירותיו כאדם העושה בתוך שלו, והוא מחלק ללוים אחד מעשרה מאלה שבצפון, ולעניים אחד מעשרה מאלה שבדרום, ולכן כמו שהזהירו לענין ביטול חמץ דלא מהני כלל אמירת "כל חמירא" אלא א"כ יודע לפחות ענין הביטול ויודע שמפקיר בכך חמצו, אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה ובקשה לאו כלום הוא ועובר בבל יראה ובבל ימצא, כך גם בנוגע למעשר ראשון ועני, אפילו אם בעל הפירות עצמו מבקש מהמשגיח לתקן פירותיו מ"מ אם אינו יודע כלל מאופן התיקון, וחושב שהתיקון נעשה רק ע"י זה שהוא אומר פסוקים או תפלה הנקרא נוסח הפרשה לאו כלום הוא".

[9] ולכן לדעות אלו אין מקום להקל בסחורה המשווקת בזמננו כדין "דמאי" שעליו מבואר ברמב"ם הלכות מעשר פ"ט ה"ב ש"מעשר ראשון ומעשר עני אין מפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך אומר ללוי או לעני הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרות", כי לא נאמרה קולא זו אלא ב"דמאי" דהיינו סחורה שרובה בחזקת מעושרת ורק מיעוט ממנה בחשש שאינו מעושר, וכדברי הגמרא בשבת יג, א ש"רוב עמי הארץ מעשרין הן", ורק מיעוטם היו "מקילין על עצמן ולא היו מפרישין" (רמב"ם שם ה"א). אבל כאשר ידוע שרוב הסחורה אין מקיימים בה מצוות נתינת מעשר עני כראוי, הנה לדעות אלו (המבוארות בפנים) הסוברות שמשום כך גם ההפרשה מתבטלת, נמצא שרוב הסחורה שבשוק בחזקת אינה מעושרת. ועל כהאי גוונא לא אמרו חז"ל שאין צריך להפריש ולתת מעשר עני. ראה בכל זה ספר ביכורי שדה פרק ד סעיפים א-ד ובהערות שם. וראה גם שו"ת ישא יוסף זרעים א ריש סי' כו.

[10] מסיבה זו נהוג בזמננו לענין "מעשר ראשון" שאף בפירות של טבל ודאי אין נותנים אותו ללויים לאחר ההפרשה, כי אנו אומרים ללוי: הבא ראיה שאתה לוי ודאי.

והוא על דרך המבואר בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סוף סי' תנז: "לכתחלה אין לקרות לה שם חלה בעודה עיסה אפילו יש שם כהן טהור, שכבר נהגו במדינות אלו שלא להאכיל חלה לכהן מטעם שנתבאר ביורה דעה סי' שכ"ב ע"ש". טעם הדבר מובא ביורה דעה שם בט"ז ס"ק ה: "כתב רש"ל בפרק כל הבשר אין אנו נותנין עכשיו אפילו לכהן קטן וכ"ש לגדול שטבל לקריו, שאין לו היחוס ואין אנו יודעין איזה כהן אמיתי כו' וכמו שכתב מהרי"ו אותן האופין בליל י"ט דפסח שאופין עוגה קטנה וקודם אפייתה אין קוראין לה שם חלה עד שעת הפרשתה ואחר הפרשתה לא יטלטלו אותה כלל אפילו איכא כהן קטן דאין אנו נוהגין לתת חלה לכהן קטן משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי עכ"ל".

וכן כתב בחזון איש זרעים שביעית סי' ה אות יב.

[11] ראה שו"ע יו"ד סי' רנט ס"ה: "מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה, חייב ליתן אותם לצדקה". ובבית יוסף שם מובא מקור דין זה: "תניא בתורת כהנים (קדושים פרשתא א ספ"ג) מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה תלמוד לומר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם ובירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) אמרינן מנין שספק לקט לקט דאמר קרא (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו". וראה פתחי תשובה שם ס"ק שהביא בשם שו"ת חתם סופר סי' רמ: "דרמב"ן ורשב"א ורא"ש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מהר"מ והגמ"ר בשם א"ז מסכימים דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא והכי נקטינן ממילא מחשבינן לעני מוחזק מדכתיב צדק משלך ותן לו". וראה ירחון האוצר מ עמ' שלה-שנב.

[12] ביכורי שדה פרק רביעי סעיף ד עמ' 60-67.

[13] מה שקובע את חובת ההפרשה בירקות הוא רגע הקטיף, וראש השנה לירקות הוא א' בתשרי. לכן כל ירק שנקטף החל מראש השנה תשפ"ה צריך להפריש ממנו מעשר עני. ראה רמב"ם הלכות מעשר שני פרק א הלכה ד. למעשה, כבר מתחילת תשפ"ה יש לחשוש שהירקות המגיעים אלינו הם מקטיף של שנה זו. תאריכי מצב השוק – על פי אתר 'כושרות'.

[14] בפירות מה שקובע את סוג ההפרשה הוא הרגע בו נעשה הפרי ראוי לאכילה, וראש השנה לפירות האילן הוא ט"ו בשבט. ראה רמב"ם הלכות מעשר שני פרק א הלכה ב, וש"ך יורה דעה סימן שלא ס"ק קח. בפועל, החל מתחילת חודש אדר מגיעים לחנויות פירות שגדלו ונעשו ראויים לאכילה אחרי ט"ו בשבט בשנה זו, מאידך עד לחודש אייר יש עדיין לחשוש לקיום סחורה ישנה שגדלה לפני ט"ו שבט באותה שנה – על פי אתר 'כושרות'.

[15] הליכות שדה 105 עמ' 19.

[16] גיטין דף ל, א: "המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין".

[17] רמב"ם הלכות מעשר פרק ז הלכות ה-ו: "המלוה מעות את כו' העני להיות מפריש על אותן המעות מחלקו, כיצד מפריש עליהן, מפריש כו' מעשר שני מפירותיו, ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כו' העני כו', ואחר שמפריש מחשב כמה שוה זה שהפריש ומנכה מן המלוה, עד שיפרע כל חובו כו' ואוכל המעשרות". וראה ש"ך יו"ד סי' רנז ס"ק יג.

[18] ראה רמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות להרמב"ם שורש יב, שהפרשת המעשר ונתינתו נמנות כשתי מצוות נפרדות: "וכן הדין במעשר, נמנה הפרשתו מצוה מפסוק (ראה יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך כו', וצוה בנתינתו (ר"פ תבוא) ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ופירושו שיתן ללוי חלקו ולעני חלקו".

וראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קעח אות ב, שגם "הרמב"ם אעפ"י שדעתו דהפרשה ונתינה נחשבת מצוה אחת, אין שום הכרח דלא יסבור ג"כ דנתינה מצוה, אלא דהיא חלק ממצות הפרשת תרומה, והכי כתב ריש פ"ב דתרומות דמצות עשה להפריש ראשית לכהן, וכיו"ב כתב ריש פ"ב מה' בכורים מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, הרי ברור דתכלית המצוה גם לדידיה הוא הפרשה לצורך כהן, ופשיטא דבנתינתה מקיים מצות ה'".

[19] ראה שו"ע אדה"ז סימן שסו סעיף יג: "כשמזכה להם ע"י אחר כו', מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים אפילו הם סמוכים על שלחנו כו', וע"י אשתו כו', ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים כו', ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות כו', ולענין הלכה במקום שאפשר טוב לחוש כו' להחמיר, וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב (ואפילו לכתחלה במקום שאי אפשר בענין אחר יש להקל כסברא הראשונה שהוא עיקר)".

[20] על פי שמירת שבת כהלכתה מהדורה חדשה פרק יז הערה צח בשם הגרש"ז אויערבאך. הליכות שדה 203 עמ' 13.