קוראים לי יחזקאל, בן 42 נשוי + 7 מתגורר במרכז הארץ. בבעלותי חנות להשכרה במיקום נחמד ומרכזי בעיר. עד לא מזמן, השכרתי אותה לשותפים, יואב ושניר. החוזה אמנם נחתם רק מול שניר, אך יואב השותף היה חתום כערב על החוזה. לא דאגתי מהתשלום. הם נתנו צ'קים מראש, וביקשו לא לפרוע אותם. תמיד בתחילת החודש הייתי רואה את ההעברה בבנק ומיד הייתי קורע את הצ'ק ושולח להם צילום של הקריעה. היה נראה שהם עובדים טוב ומרוויחים יפה.
אומרים שישראלים אוהבים שקט, אפילו קצת התמכרו לשקט המדומה בגבולות וכעת משלמים על זה בריבית דריבית. גם אני שמחתי בכך שהתמזל מזלי לקבל שוכרים עם 'ראש שקט', כאלה שאצלם הכל מתנהל על מי מנוחות ומתקתק כמו שעון, ואפילו קצת התמכרתי לזה. איחלתי לעצמי שימשיך כך לעוד שנים רבות. כשנפגשנו מידי פעם, הרהרתי לעצמי ששותפות כזו יש עוד סיכוי שתעבור בירושה לילדיהם אחריהם… מצידי לא הייתה שום התנגדות.
לא צפיתי את הסכסוך שנוצר ביניהם. לא הצלחתי להבין מה גרם לְמה, אך באיזשהו שלב שמעתי שהעסק מתנהל 'לא משהו'. יש לי לב טוב (במלוא הענווה כמובן), וחשוב היה לי שהם יצליחו, אבל יותר מהחשש להפסדים שלהם – דאגתי מהרגע בו שניר 'יחזיר את המפתחות' ויבקש לעזוב את החנות, אז אצטרך להיכנס ל'סרט' חדש הכולל פרסום, הצגת הנכס לשוכרים פוטנציאלים, מיקוחים על מחיר ו… הלוואי לסגור חוזה חדש במהרה. לפחות ידעתי שיש לי עוד 3 חודשים לסיום החוזה השנתי, כך שיש לי קצת זמן להתכונן. לחשתי למתווך איתו אני עובד שינסה לרחרח אודות שוכר פוטנציאלי חדש.
התסריט התממש דֵי מהר. דוקא יואב השותף היה זה שהתקשר אלי ראשון. "אתה יודע שאנחנו סוגרים את העסק, כן?". המהמתי, לא יודע כיצד נכון להגיב, והוא הוסיף: "לא יודע אם זה מעניין אותך ההליך המשפטי שאנחנו עוברים עכשיו, אבל אתה…", "אני מבין שזה אומר שהשכירות לקראת סיום", השלמתי אותו.
"רק אני רוצה להזהיר אותך מראש, שלא תסגור על חוזה חדש לפני שאתה מיידע אותי. אני חושש ששניר ימכור את הציוד שהיה בבעלותנו בחנות, וייקח לעצמו את הכסף מהמכירה". לא רציתי להבטיח. לא ידעתי איך המצב הולך להתנהל בשטח, ולא רציתי לקחת צד בסיפור. מצד שני, זכרתי שהוא חתום כערב על חוזה השכירות, והרגשתי שזה מחייב אותי כלפיו במידה מסוימת. פחדתי להפסיד פה משהו, אך לא היה לי ברור אם יש סיבה לפחד הזה. "בלי נדר אעדכן אותך" השבתי לבסוף.
שניר התקשר אלי רק שבוע אחר כך. הוא סיפר לי על כך שהעסק נקלע לקשיים, ויואב הותיר אותו לבד. "אני מנסה לתפעל את החנות בכוחות עצמי, אבל משער שלא אצליח להחזיק מעמד כך עוד הרבה זמן. אנחנו בהליך משפטי, וכנראה שאצטרך לפתוח דף חדש במקום אחר. התקשרתי כדי לעדכן אותך שאני עוזב. ואם תמצא שוכר חדש, תפנה אותו אלי, לבדוק אולי הוא יהיה מעוניין לקנות את הציוד שבחנות. ואני מבקש שלא תערב את יואב בעניין. מספיק הסתבכתי איתו ואני חושש שאם הוא יידע על שוכר חדש הוא ינסה למכור לו את כל הציוד של העסק בלי להתחלק".
סיימתי את השיחה עם שניר באותה סיומת שסיימתי עם יואב, "בלי נדר אעדכן אותך". נותרתי כמה רגעים מהורהר על החיים בעולם הזה, בהם אנחנו משקיעים כל כך הרבה ולפעמים העניינים מסתבכים ונגמרים בצורה מעציבה.
"אויש" תפסתי את הראש. "שכחתי לגמרי". "מה שכחת, חזי"? שאל יוסי המתווך. "את יואב, השוכר העכשווי שלי, הוא ביקש שאעדכן אותו לפני שאני מכניס שוכר חדש". "טוב, לא הבנתי מה זה חשוב, אבל בכל אופן עדיין לא מאוחר. עוד לא סגרנו חוזה". "כן. הבעיה היא שהשוכר החדש, תומר, ממש עמד על כך שיואב לא יהיה מעודכן בעניין". "מה אכפת לו"? תמה יוסי. "באמת לא הייתי נכנס לקטנוניות של שותפים שהסתכסכו" השבתי, "אבל כנראה שאם הוא ביקש יש לזה סיבה".
האמת היא, שלא ידעתי בעצמי ממה אני מסתבך, מה מפריע לי להיות 'חלק' ולהגיד לכולם את הכול. נזכרתי שפעמים רבות הרבי היה מורה לאנשים שהיו שקועים בלבטים, לפנות אל עצת ידידים מבינים. כנראה שלאנשים מבחוץ קל יותר לנתח דברים שלמי שנמצא 'בתוך התמונה' קשה לראות.
חייגתי לחבר טוב שלי, עוד מימיי בישיבה, שאלתי אותו אם הוא פנוי להתייעצות קצרה. הוא הסכים בשמחה. התחלתי לשטוח בפניו את כל השתלשלות האירועים ואת הדילמה בה אני נמצא. תוך כדי שיחה קלטתי שבעצם בכלל לא מדובר במשהו סבוך, ורק קצת עומס רגשי של הקשר שלי בין השותפים גרם לי לשקוע בלבטים.
הוא בחור חכם – אחרי הכל הוא חבר שלי… חשב כמה רגעים ואמר לי, "תראה חזי, לדעתי יש כאן שתי נקודות, מצד אחד אתה רוצה לדאוג לעצמך לשוכר חדש, מאידך אתה רוצה לוודא שיואב לא יינזק. נכון?!". "אמת ויציב" השבתי. "וגם נכון" סיים. "לדעתי תשאל רב איזה שיקול גובר על השיקול השני. בטח לא היית רוצה להרוויח שוכר אגב נזק שייגרם ליהודי אחר".
הודיתי לו מקרב לב על ההקשבה ועל ניתוח המצב, עברנו לדבר על דא ועל הא ואחרי כמה דקות הסתיימה לה השיחה.
עם הנתונים הללו חייגתי אל הרב והצגתי בפניו את הדילמה שלי. הרב הסביר לי, שיש לי מצווה למנוע נזק מיהודי אחר, "זה מדיני השבת אבידה". "מדיני השבת מה?", התפרצתי בחוסר נימוס, "אבידה, פשוט! אם התורה מצווה עליך להשיב חפץ שהחבר איבד אפילו שאין לך שום אחריות על כך, יש לך מצווה גם למנוע מחברך נזק שעלול לבוא עליו בעתיד, ואתה מקיים בזה מצוות השבת אבידה". האמת, די הופתעתי. תמיד הכרתי את מצוות השבת אבידה בסגנון של תליית מודעות רחוב על זוג מוצצים שנשכחו בתחנת האוטובוס וכדומה, אבל לדעת שכל מניעת נזק מהזולת היא מצווה – זה כבר היה חידוש בשבילי.
"מאידך", המשיך הרב, "כמו שבמצוות השבת אבידה אין לך חיוב להוציא הוצאות שלא יחזרו אליך כדי לקיים אותה, גם בהצלת חבר מנזק אין לך חובה להפסיד כסף לשם כך" סיים הרב.
"כבוד הרב, מה כל זה אומר לי עכשיו?! לסגור חוזה עם תומר בלי לגלות על כך ליואב למרות שהוא חושש שהדבר יגרום לו להפסיד את חלקו במכירת הציוד שבחנות?!"
"במקרה שלך", השיב הרב, "לא מדובר שאתה נדרש להוציא מכיסך כסף כדי למנוע נזק מיואב, אלא רק מניעת רווח עקב דחיית סגירת חוזה שכירות. אך כשמדובר במניעת רווח גדול הנתפס כ'הפסד' – גם זה נחשב כהוצאה, ולכן אתה רשאי להשכיר לתומר מבלי לדווח על כך ליואב. אין לך חובה להפסיד לקוח במקרה כזה", סיים.
כשסיימתי את השיחה עם הרב, חלפה בראשי המחשבה של הכרת תודה לאימי שתחי', שתמיד הקפידה איתנו לומר על כל הבטחה 'בלי נדר', כך שלא התחייבתי לאף אחד שאדווח לו את שיתרחש, מה שאיפשר לי להימנע מלספר ליואב – לא רק מבחינת דיני ממונות, אלא גם ביחס להלכות נדרים שהם בין האדם למקום.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' רסז סעיפים כב-כד. שו"ע אדמו"ר הזקן הלכות מציאה ופקדון סעיף לג.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.
