אם זה לא היה מפחיד, הייתי חושב על ההיבט האירוני בסיפור הזה, בו מהירות הקול הייתה גבוהה ממהירות האור.
"אההה" שמעתי צרחה, לא זיהיתי את הקול שבקע מגרונה של אשתי. בשבריר שנייה קלטתי בזווית העין אוטובוס סוטה מנתיבו לימין. סובבתי את ההגה בחדות לימין ושוב לשמאל, בניסיון להינצל מהתנגשות חזיתית ולייצב את הרכב, אך החיכוך בינינו היה בלתי נמנע.
יצאנו מהרכב, מנסים להסדיר את נשימתנו אחרי הטלטלה שעברנו.
אני נהג זהיר בדרך כלל, והפעם בסך הכל רצינו לצאת יחד לזמן-איכות זוגי בפארק בצדי העיר, לא כך צפינו את הבילוי.
נהג האוטובוס יצא המום. "תגיד, אתה לא רואה לאיפוא ת'נוסע?? אתה נורמלי?!" צעקתי עליו, "אתה ממש נכנסת בי! בלי לאותת לפני זה, בלי כלום"!
"יש לך מזל שלא נפגענו בגוף"! הוא ניסה לגמד את האירוע, "הנס הוא שלך שלא נפגעת, אחרת לא היית פה להתווכח איתי".
צפירות של נהגים עצבניים התחילו להישמע. "אנחנו חוסמים כמעט שני נתיבים" אמרה זוגתי. פנינו להזיז את הרכבים שלנו לשוּל, כדי לאפשר פתיחת הנתיבים למעבר. אין ספק שהוא צודק בכך שמדובר בנס שלא אירוע נזק לנפש.
"לא לדאוג", צעק לי נהג האוטובוס. "אני לא בורח אני כבר סוגר איתך פרטים"!
רק ה' יודע מאיפה הגישה לנו אישה אחת כוסות מים. בירכנו עליהם בתודה, עדיין מנסים להסדיר נשימות ולהירגע.
בינתיים הגיעו אמבולנס ומשטרה שכנראה אחד הנהגים מסביב הזמין. השוטר ניסה לאסוף עדויות, להבין מה קרה כאן. אחרי כמה דקות הוא אמר: "זה נראה שאתם מסתדרים לבד". הוא פנה ללכת. 'כנראה התאונה שלנו לא מספיק מעניינת' חשבתי לעצמי.
הפראמדיקים רצו לוודא שאני ואשתי בסדר. הם חשבו שכדאי לנו להתפנות לבית הרפואה. אשתי היססה. אמרתי לה ולהם שלדעתי אנחנו בסדר. "אם חלילה נרגיש כאב פתאום, נלך כבר בעצמנו". הם הסכימו, לא לפני שבדקו מדדים רגילים, ווידאו שהם תקינים.
החלפנו פרטי רישיון רכב ורישיון הנהג. "אל תדאג", הוא אמר, "תפנה לחברת ההסעות שלי, 'מגידו', הם האחראים והביטוח שלהם יפצה אותך על הנזק".
כשהוא דיבר על האחריות של חברת ההסעות, התאפקתי לא לעקוץ: "ואיפה האחריות שלך בכל הסיפור הזה?" קיוויתי שהחברה באמת תדאג לשלם לי את עלות הנזק.
לפי מה שהיה נראה, הרכב עבר פגיעה חיצונית בלבד. אמנם פגיעה מכוערת, אך מדובר בתיקוני פח. הערכתי שיהיה צורך בכמה אלפי שקלים כדי לתקן את הנזק. נתתי לו גם את המספר שלי, שיהיה. "אבל לא לסנן אותי", קרצתי לו. עכשיו הוא דווקא נראה היה נחמד. כנראה רק מהזעזוע של התאונה, חשבתי בהתחלה שהוא תוקפני. הוא חייך ונפרדנו לשלום.
מאוחר יותר, ניסיתי לברר כיצד מתבצעת התביעה מול חברת הביטוח. נציג חברת ההסעות הסביר לי, שזה משתנה לפי ההחלטה שלי אם אתקן את הנזק במוסך פרטי או במוסך הסדר.
"איך אדע מה כדאי לי"? שאלתי בתמימות. "הייתי ממליץ על מוסך הסדר" אמר הנציג, "תוכל שם לקבל יותר הטבות. אבל כמובן תעשה את השיקול שלך". הנהנתי, תופס שהוא לא רואה את תנועות הראש שלי והמהמתי בתגובה קולנית.
"רק תדע", הוא הוסיף, "שאם תבחר ללכת למוסך פרטי, ההתנהלות מול חברת הביטוח בתביעה תהיה באחריותך, כולל העברת מסמכי תביעה לחברת הביטוח, איסוף קבלות על התיקון מאת המוסך, ובסוף התיקון תתבקש להשאיר למוסך צ'ק דחוי על סכום התיקון (לרוב דחוי לעד 90 ימים), עד שחברת הביטוח תשלם לכם את גובה הנזק שנגרם לכם".
"במוסך שבהסדר, התהליך מתנהל ביננו לבין חברת הביטוח, כך שזה מוריד ממך כל נטל ודאגה. בסיום התהליך תקבל הודעה על אישור התביעה, וגם פיצוי בגין ירידת ערך, ככל שנקבע כך על ידי שמאי".
משום מה, המילים המהוקצעות שלו היו נשמעות לי משכנעות לטובת חברת הביטוח. לא שאני באמת מבין בזה, אבל העדפתי לפנות למוסך פרטי, שאני מכיר וסומך.
פניתי למכון פחחות רכב, שבעליו ערבי-ישראלי. אני מכיר אותו מפעמים קודמות בהן הוא טיפל לי באוטו. "אל תדאג" הוא אמר לי בביטחון, כשסיפרתי לו אודות התאונה שקרתה לי. "אני מומחה להוציא כסף מחברה של ביטוח. הצלחתי מלא בְּעמים בעבר. תשאיר לי את האוטו בּוֹה, ותיתן לי ייבּוּי כח ומסמכים שיש לך. אני כבר אתבע את החברה במקומך".
האמנתי לו. הסקתי ששווה לו להתעסק עם התביעה מול החברה, שכך הוא בטוח שאתקן אצלו את הרכב, ואכן השארתי אצלו את המכונית. הוא אפילו הביא לי רכב חילופי, למרות שזה לא מקובל במוסך פרטי. אחרי מספר ימים, הוא הזמין אותי לאסוף את הרכב, וביקש שאגיע עם צ'ק של 11,800 ש"ח. נדהמתי, כי בעצמי לא הייתי משלם סכום כזה על תיקון. אז הוא הסביר שכבר קיבל תשובה עקרונית מהחברה שתשלם, ורק בשביל לשחרר את הרכב הוא צריך צ'ק ביטחון אבל כמובן שהוא לא יגבה אותו. השארתי לו את הצ'ק בלב כבד.
לאחר שבועיים, החברה ענתה שהיא לא מסכימה לשלם את הנזק. לטענתה, אני הוא שסטיתי מהמסלול והתנגשתי באוטובוס שלה, ולכן האחריות על הנזק היא שלי. זה לא הספיק, והם הוסיפו שישקלו להגיש נגדי תביעה על נזקי הפח שנגרמו לאוטובוס.
התקוממתי מאד מהמענה, וכעת כעסתי על הפחח, שתיקן את הרכב לפני שקיבל תשובה סופית מהחברה שמתחייבת לשלם. "אתה תיקנת את הרכב על חשבוני, מבלי לשאול על כל פרט ולסכם על תשלום מראש"!
לאחר ויכוח נוקב, סיכמנו בינינו שהוא יוותר כמעט על שליש מהתשלום, ואני אשלם לו רק 8,000. אך אני מצידי אשלם לו במזומן (כדי שלא יצטרך להוציא קבלה, וכך הנזק שלו ימוזער), וכן אני אתבע את חברת מגידו לבית משפט לתביעות קטנות על סך 11,800 ובמקרה שאזכה בסכום – אחזיר לו את 3,800 השקלים הנותרים.
חבר עזר לי בהגשת התביעה לבית המשפט באופן מקוון. הופתעתי כשבערך שבוע לפני הדיון המיועד, יצר איתי קשר אדם שהציג את עצמו כעורך דין מטעם החברה, וביקש להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט. "תראה, אנחנו נשלם חצי מהתביעה שלך בסך 6,000₪, ואתה תבטל את התביעה".
האמת, די-שמחתי. חששתי שהסיכויים שלי לזכות בתביעה הם פחות מ-50%, בהעדר כל הוכחה אמיתית שמצביעה מי באמת האשם בתאונה. "ובכלל", אמרתי לאשתי, שתמהה על החיפזון לדבריה, "זה גם חוסך ממני את כל עוגמת הנפש של עמידה מול שופט, ולהתווכח מול עורך דין שמתמחה בלבלבל את העובדות ואת העומדים מולו". גם אשתי התרצתה.
כאן נכנסתי להתלבטות חדשה, האם מותר לי בכלל להגיע לפשרה עם החברה? הרי סיכמתי עם הפחח שאם אזכה במשפט בסכום המלא, אשלם לו את ההפרש. כעת, בהסכמתי לפשרה, אולי אני פוגע בזכותו לקבל את מלוא הסכום?
פניתי אל הרב שלי, הרב יגאל, וסיפרתי לו בקצרה את השתלשלות העניינים: "האם מותר לי להסכים לפשרה של 6,000 ש"ח, כשיש לפחח אינטרס בהמשך המשפט?"
הרב הקשיב בתשומת לב והשיב בבהירות: "זה שהפחח הערבי ביקש ממך משהו והסכמת, לא הופך אותו לשותף שלך, ברור?!" הנהנתי בחיוב.
"אם אדייק את זה יותר, כנראה שהוא יותר על תקן 'מזיק' יותר מאשר על תקן 'שותף', כי הסכמתך להשאיר אצלו את האוטו לתיקון הייתה על סמך הבטחתו שהוא יוציא את כל המחיר מהביטוח, וכשזה לא הצליח – הוא דרש ממך לשלם לו סכום גבוה ולבסוף 'התפשר' על חלקו. אפשר לקרוא לזה שהוא גרם לך סוג של נזק. גם זה ברור?!" הנהנתי שוב. "לפי זה, השיקול היחיד שצריך לעמוד לך מול העיניים זה רק אם יש סיכוי שאתה תצא מהסיפור הזה עם הכי-פחות נזק. ככה שאם ההיגיון שלך אומר שעדיף לך לקבל עכשיו 6,000 בפשרה ולא להגיע למיצוי הדין, זה לגמרי הזכות שלך, ואתה לא צריך להתייעץ איתו. גם כשתקבל את הכסף, הוא לא 'שותף' שלך מעבר למה שהתחייבתם". המשפט האחרון היה לי קצת מורכב.
"סליחה הרב, אם תוכל להסביר לי שוב את הדברים האחרונים", ביקשתי. "בשמחה" אמר הרב כשהביט בי בעיניו הטובות. "אתה התחייבת לתת לו רק את מה שתקבל יותר ממה ששילמת לו, כל עוד לא קיבלת את מלוא הסכום ששילמת על התיקון – אתה לא חייב להשתתף איתו במאומה. זכור, הוא לא שותף שלך" סיכם הרב.
יצאתי מהרב בתחושה מרעננת. הרגשתי איך התורה גורמת לראש פשוט 'להתיישר' ולראות את המציאות בצורה מפוכחת ולא אמוציונלית. אם לא הייתי מתייעץ עם הרב – הייתי עלול להעביר לפחח סכום כסף כלשהו ולהרגיש שאני עושה דבר צודק והגיוני. כנראה שבסופו של דבר, ההיגיון של יושבי האוהל שהוגים בתורה הופך להיות מזוקק וטהור יותר בזכות הלימוד.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' רכה ס"ה.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.
