ערב חג הסוכות. עומד בסופר עם מוצר אחד שאשתי נזכרה באמצע הבישולים שהיא לא יכולה בלעדיו. תורים משתרכים של אנשים שהגיעו בערב החג לערוך קניה כמו שאני עשיתי בתחילת השבוע… עגלות מלאות מכל טוב הארץ, ואני בסך הכל רציתי לקנות אבקת מרק ב-20 ₪…
את האבקה דווקא מצאתי מהר, אבל התור היה ממש טור שהתקדם בעצלתיים. אולי הקופאיות עושות את עבודתן נאמנה, רק שבקניות גדולות כל כך כמו אלו שנעשות עכשיו, לא מתאפשר להריץ לקוחות. כאילו שה'לימוד זכות' הזה עוזר לתור להתקדם. התקשרתי לאשתי לעדכן ולברר, אולי כבר עדיף ללוות מאחד השכנים את התבלין הלא-נדיר הזה במקום שאתעכב עוד בחנות. היא התקוממה למשמע ההצעה: "מה פתאום?! החנות עדיין פתוחה ואתה כבר שם. אני לא מבקשת מהשכנים. אני לא מסכנה!".
היא דווקא הייתה נשמעת לי מאוד מסכנה. לכן המשכתי לעמוד בתור כמו מסכן כדי לשלם על מוצר שלדעתי מיותר ולדעתה הוא לא מסכן בכלל. "לפחות אזכור להחמיא לה אחר כך על המרק המצוין שהיא עשתה" חשבתי לעצמי, "ואז היא תהיה מחויבת להחמיא בחזרה, 'איך בשיא הלחץ של ההכנות רצת לחנות כדי להשיג את התיבול שאין מרק בלעדיו'" גיחכתי בלי קול.
השעון התקדם ועוד רציתי לטבול במקווה לקראת החג, לאגוד את ארבעת המינים ועוד כמה סידורים.
לפתע נפלה במוחי הברקה, אולי אבקש ממי שלפניי בתור אם אפשר לעבור לפניו כי אני רק עם מוצר אחד. הלקוח שעמדתי מאחוריו נראה צעיר, אך לפי העגלה שלו ניכר כי הוא עורך קנייה משפחתית. כנראה הוא מקיים מצות כיבוד-הורים בהידור, הרהרתי. מסתבר שהמחשבות שלי גרמו לי לפספס. הקופאית כבר התחילה להעביר את הקנייה שלו. כבר לא היה שייך לעבור לקופה אחרת. מאחוריי ומצדדיי היו תורות עמוסים. "עשר במבה!" שמעתי אותו אומר, "ארבע שמפו! ארבע-עשרה חלב תנובה בשקית", אמר הבחור כשהוא מנסה לקצר את העברת המוצרים. תכל'ס, לוּ אשתי הייתה הולכת לבצע את הקנייה הקטנה הזו, היא הייתה יוצאת עם דברים לא-צפויים שלא תכננו מראש לקנות. אז אולי לא נורא כל כך ההמתנה.
"אח שלי", ניסיתי לגייס את הטון הכי חביב שלי במצבי לחץ, "אולי תוכל בבקשה לעשות לי טובה ולהכניס גם את המוצר שלי לקניה? יש לי סכום כסף מדויק".
לקחו לו 2 שניות להבין מה אני רוצה ואז ענה: "הֵי אני לא אח שלך, אבל אני מוכן בשמחה".
הודיתי לו והנחתי את המוצר על המסוע בין שורת המוצרים שלו, ומיהרתי לצד השני על מנת להכניס את הקופסא החשובה אחר כבוד לשקית, לפני שתיארז בטעות בין הסטים של שכני לתור (סטים של מוצרי מזון וטואלטיקה, לא של ארבעת המינים, אנחנו במכולת להזכירכם).
"קוראים לי לוּזִי" הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי המנסות להדביק לו שֵם הולם. "נעים להכיר לוזי, אני לוּזֶר" אמרתי בבדיחות. למראה פרצופו הפגוע הסברתי, שאני צאצא ליוצאי הונגריה, שָם הניקוד הרגיל נשמע קצת אחרת, כך שבמקום לקרוא לי אלעזר, זה הפך ל'אֶלעוּזר', ומאד מהר ל'לוזר'. הוא צחק את נשמתו.
כשהייתי עם רגל אחת ביציאה מהחנות, שמעתי את הקופאית אומרת ללוזי: "קיבלת זכות של 80 ₪".
"מה זאת אומרת" לא הבין לוזי, בעודו מעביר את כרטיס האשראי. "תשלום אחד".
"תראה", הצביעה הקופאית על כרזת ענק שהתנוססה בכניסה לחנות. "קניה מעל 500 ₪ ממוצרים של חברת Moodys בערב החג, מזכָּה ב-80 ₪ לקניה הבאה שלך בחנות"!
"הו כמה נחמד" לוזי הודה בחביבות. באמת פלא שהוא פספס כזה מבצע אחרי שנראה שקנה את כל המבצעים שבחנות… לא יודע למה נשארתי לעמוד במקום להזדרז הביתה והלאה… אבל פתאום תפסתי את הראש. "הכובע שלך" קרא ילדון לעברי. "תודה חמוד" הרמתי את הכובע שנפל כשתפסתי את הראש…
"רגע לוזי", אמרתי לנער שארז במרץ את המוצרים שנותרו על הדלפק.
ביקשתי מלוזי "תראה לי את הקבלה בבקשה". "איך פתאום אתה כבר לא ממהר??" לוזי ניסה להבין.
"אולי הזיכוי שלך הוא בזכותי בכלל", הסברתי. בסיכוי שאקבל סכום כסף נחמד באמת שכחתי מהסידורים הנוספים שלי.
רפרפתי במהירות על הקבלה, וגיליתי שאכן בזכות המוצר שלי הוא עבר את רף ה-500 ש"ח.
"מגיע לי סכום הזיכוי שהרי רק בגלל המוצר שלי קיבלת אותו" טענתי בפניו מיד.
"חברים לא לעמוד פה", נזף בנו מנהל החנות. "תמשיכו להתווכח בחוץ".
לוזי התקדם עם עגלת הקניות הכבדה שלו לכיוון היציאה. חיכיתי לו עם השקית הקטנה בידי.
"מה פתאום" הוא התנשף לידי, "אני בכלל עשיתי לך טובה! חסכתי לך זמן המתנה, לא חושב שאני צריך להתחלק אתך".
"האמת היא שזהו לא סכום כל כך משמעותי" קלטתי פתאום, "שנתחיל לריב בגללו בזמן כה לחוץ של ערב חג".
"יופי, אז השאר אותו בידי ואוץ לך לעיסוקיך החשובים" התבטא לוזי במליציות. חייכתי. "אבל באמת מעניין אותי מה הדין".
בדיוק עבר הרב עם בנו הגדול ליד הסוּפר. לא ידעתי לאן פניהם מועדות, אבל פניתי אל הרב: "אם מתאים לכם לענות עכשיו לשאלה שהתעוררה".
הרב הרצין פניו, כמאפשר לשאול על בעיה מורכבת. לאחר ששמע את תיאור השאלה הוא חייך.
"מה אתם אומרים כבוד הרב" שאלתי ביראת כבוד.
הרב חשב קמעא, ולאחר מכן הניף אצבעו בלמדנות: "נכון שלוזי עשה טובה, אבל רק בזכות המוצר שלוזר הוסיף, הזיכוי יכול היה להתקבל".
"לכן אני אזכה"? ספק שאלתי ספק קבעתי (אני לוזר). "לא מדויק", הגיב הרב, "אתם תצטרכו לחלוק בשווה"!
"חלק כחלק יאכלו", ניסיתי להישמע למדן, אבל נבוכותי. "טוב, זה לא קרבן שמתחלק לכהנים" גיחך לוזי, "אבל בהחלט מקרה מעניין".
התחלתי ללכת במהירות, ולאחר דקה שמעתי קולות התנשפות. לוזי רץ אחרי עם 2 שטרות של 20 ₪. "מה זה"? תמהתי, ומיד קלטתי. "אהה תודה"! חייכתי. "זה בסדר שזה לא גם בזיכוי לחנות, נכון"? צחקנו שוב, ובלב משוחרר ושלם הזדרזתי להביא לאשתי את האבקת מרק. מהיציאה המאולצת יצא סיפור מתוק וגם מרק מתובל.
אשתי כבר הייתה על קוצים להוסיף את האבקה למרק, אבל לאחר ששמעה את הקורות אותי בינתיים, היא התלהבה. "תראה מה זה" היא עלזה: "גם לא נזקקתי ללוות משכנה, וגם קיבלנו החזר כפול על מחיר האבקה"! השתדלתי מאד להתאפק מלסנוט בה: "הזמן שלקח כל הסיפור הזה שווה הרבה יותר מהכמה שקלים (המסכנים) הללו, אבל לפחות למדתי הלכה מעניינת". הדלקתי מוזיקה שמחה, ופנינו להמשיך את ההכנות לחג.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' קפג ס"ז ברמ"א
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.
