דו"ח תנועה

המדרשה שלנו ל'בנות בסיכון' היא מקום מיוחד. הגעתי לכאן לפני שנתיים, שבורה ומיואשת. מצאתי בית חם, מקבל ומחבק. זה התבטא בכל כך הרבה מובנים. ההכלה והרצון לקיים את דברי שלמה "חנוך לנער על פי דרכו" קיבלו כאן משמעות מחודשת. אפילו העובדה שיש לי רישיון נהיגה, דבר שבגילי היה נחשב במוסדות אחרים כ'בעיה', כאן זה הפך אפילו ליתרון.

לא סיפרתי לאף אחד, אבל את הרישיון הראשון שלי הוצאתי על אופנוע בדיוק ברגע שהחוק התיר לי. כמה סיבובים על האופנוע חידדו אצלי את ההבנה שזה לא ממש בשבילי. חיכיתי קצת וגם חסכתי, ועברתי את הטסט לרכב רגיל. יצא כמה פעמים שביקשו ממני לבצע שליחויות עבור המדרשה, זה חיזק אותי והעצים את הביטחון העצמי שלי.

כך קרה שבאחד מחודשי הקיץ, אֵם-הבית של המדרשה פנתה אלי וביקשה ממני להסיע את הרבנית המכובדת שעתידה להעביר איתנו את שבת-הנופש שארגנו לנו מטעם המדרשה באזור הערבה בדרום הארץ.

הרבנית הנכבדה מתגוררת בירושלים, המרוחקת בערך שעתיים ורבע נסיעה מהמקום אליו נסענו בדרום. התרגשתי מהכבוד והאמון שנותנים בי על כך שאזכה להסיע אותה, והאמת שגם הייתי נרגשת מחוויית הנהיגה. מעודי לא נהגתי במשך זמן כה ארוך.

חייגתי אליה בהתרגשות ותיאמתי איתה את שעת היציאה הרצויה עבורה. היא ביקשה לצאת כ-3 שעות לפני שבת. אני משתדלת להיות מסודרת, לכן לקחתי טווח זמן רחב יותר כדי להספיק לנסוע מאתר הנופש לירושלים ולחזור בזמן. זמן הדלקת נרות באותה שבת היה 19:02, והנסיעה אמורה לארוך כשעתיים ומחצה, בלי פקקים. לכן ביקשתי שאוכל לקחת את הרכב כבר ב-12:30.

יצאתי לדרך. בדרך הלוך הכביש היה פנוי יחסית וקיוויתי שגם הדרך חזרה תהיה דומה. מיכל הדלק היה מלא, מה שהוסיף לתחושתי שבוודאי נספיק להגיע בזמן. הגעתי לכתובת בירושלים. היא ירדה אחרי כמה דקות, מלווה בשתי בנות שהצטרפו אליה לשבת.

יצאנו לדרך. אחרי 10 דקות הגענו ליציאה מהעיר ועיניי חשכו. טור בלתי נגמר של רכבים עמד מולי. ותפסתי את עצמי, "איך שכחתי את הפקקים בשעות הצהרים בציר 60 גם בימי שישי"! התחרטתי שבחרתי במסלול הקצר בק"מ שהתברר כארוך ביותר, ממש "דרך קצרה וארוכה" הרהרתי.

אחרי עוד רבע שעה של תזוזות קלות עם הרכב, התחלתי להילחץ. הפקק החל להשתחרר והנסיעה הפכה זורמת יותר, אבל לפנינו עדיין הדרך ארוכה.

העפתי מבט ב-Waze והזמן לא היה לטובתנו…

אֵם-הבית התקשרה אליי כדי לברר איפה אנחנו. לא עניתי כיוון שאני בנהיגה. היא חייגה ישירות לרבנית שאיתי ברכב, שסיפרה על העיכוב שהיה עם הפקקים.

"אתן זוכרות את שעת הדלקת נרות, כן"?

הרבנית הסתכלה עליי. השיחה הייתה על רמקול. אמרתי: "אני מקווה שיהיה בסדר בעז"ה. מעכשיו לא אמורים להיות עיכובים. כבר עלינו על כביש 25".

שמעתי אותה אומרת משהו על כך שחשבה שהבנות תספקנה 'שיחה' עם הרבנית עוד לפני השבת, "אבל עכשיו תזדרזו, שתגיעו בזמן להדלקת נרות! אני סומכת עלייך שתגיעי יותר מהר"!

רציתי לשאול למה בכלל חשבו לנסוע כל כך מאוחר, אך שמעתי את ההוראה שניתנה ברמקול ו'שמתי גז'. עשיתי עקיפות שהפתיעו את עצמי, וצלחנו בשלום את הדרך.

בנס הגענו רבע שעה לפני הדלקת נרות. התארגנות מהירה בחדרים. הדלקת נרות. בקבלת שבת הרגשתי שאני יכולה כבר לנשום לרווחה. ב"ה הייתה שבת מרוממת ומיוחדת.

שבועיים לאחר אותה שבת מרוממת, בזמן ארוחת הצהריים, ניגשה אליי גברת כהן, אחת מנשות הצוות. "רבקי, אפשר לדבר איתך רגע"? שאלה בקול מהוסס.

"בוודאי", עניתי, מנסה להסתיר את החשש בקולי. גברת כהן הובילה אותי לפינה שקטה. "תראי" אמרה בקול שקט, "קיבלתי דו"ח תנועה על הרכב שלי. לפי התאריך והשעה, זה היה בזמן שאת נהגת בו לשבת בערבה".

הרגשתי איך הדם אוזל מפניי. "אוי, אני… אני כל כך מצטערת", גמגמתי. "אני יודעת שזה לא היה בכוונה", אמרה, "אבל יש כאן בעיה. הקנס הוא 750 ש"ח ו-8 נקודות". עמדתי כך המומה. "מה… מה עושים עכשיו"? שאלתי בקול חלש.

"זו שאלה טובה", ענתה גברת כהן. "בנוגע לנקודות זה פחות רלוונטי כי הרכב רשום על שם אחי שאין לו כלל רישיון, אך את הקנס צריך לשלם".

"יש כאן כמה שיקולים", המשיכה, "מצד אחד, אתְּ נהגת ברכב. מצד שני, אני יודעת שדחקו בך להזדרז מאד בנהיגה". "אני מוכנה לשלם, זו הייתה האחריות שלי" אמרתי בקול רועד.

גברת כהן שתקה. "אני לא בטוחה שזה צודק. יכול להיות שהאחריות היא של המדרשה, לפחות אחריות חלקית".

פנינו למנהלת המדרשה ששמעה קצרות את השאלה ואמרה שהיא תבדוק ותדבר איתנו בהמשך.

כעבור שבוע, נפגשנו שוב במשרד המנהלת. "קיבלתי תשובה מהרב", אמרה ברצינות.

היא הסבירה שלפי ההלכה, הנסיעה המאוחרת בערב שבת הייתה בעייתית מלכתחילה. "לכתחילה בערב שבת צריך לתכנן את היציאה לדרך באופן שיהיה זמן פי שניים מכפי הדרוש לנסיעה. זה יבטיח שנגיע בבטחה ובזמן".

"ומה לגבי הקנס"? שאלתי בחשש.

"העיקרון הוא ש'אין שליח לדבר עבירה', כלומר, גם אם ביקשו ממך למהר – האחריות על הנהיגה היא שלך, רבקי".

הנהנתי בהבנה. "אני אשלם את הקנס", אמרתי בקול שקט.

המנהלת השפילה מבט והוסיפה, "זו החלטה נכונה ואחראית. אבל", הוסיפה, "המדרשה תסייע לך. נחלק את התשלום, כי גם לנו יש לקח ללמוד מזה".

יצאתי מהמשרד מהורהרת. הפנמתי שגם כשהכוונות טובות, חשוב לזכור את גבולות ההלכה והחוק. בפרט בשבילי זה היה שיעור חשוב.