כשהייתי ילדה חלמתי להירשם לאיזה חוג אחר הצהרים. הרבה מחברותיי היו משתתפות בחוגים שונים, ציור, מחול, נגינה או תפירה. אפשר לומר שפשוט קינאתי בהם. אימי לא ראתה בזה צורך והסבירה לי שאני מספיק מוכשרת כדי לעשות דברים בכוחות עצמי ולכן חבל "לבזבז את הכסף", כלשונה, על חוגים שכאלה. "אם את ממש רוצה, תקני לעצמך חומרי יצירה ותנסי ליצור". האמת, לא השתכנעתי.
כעת כשאני כבר בסוף שנות העֶשרה שלי, עם קצת כסף ביד שחסכתי מעבודות מזדמנות, חשתי שאני חייבת 'להשלים חסכים' ולהשתתף באיזה חוג שיגוון לי את השבוע הלחוץ.
מרפרוף בעלון השכונתי צדה את עיני מודעה על חוג קולינרי לנשים ונערות. "הכנת קינוחים בסטייל ועיצוב אוכל ברמה גבוהה" הבטיחו במודעה. הרגשתי שבעבורי זו ממש הגשמת חלום. זה לא היה זול – אלף שקלים לעשרה מפגשים, אך דווקא אימי עודדה אותי לזה. "נחמד שיהיה לך עוד תחום בו צברת ידע מתוך ניסיון של אחרים" הסבירה את השינוי בעמדתה.
למזלי, הימים בהם החוג היה עתיד להיערך, לא התנגשו בימי הלימודים שלי. רק זה היה חסר לי, להגיע מותשת מיום לימודים, ולהיכנס לריכוז מחדש. עם כל הכבוד לאדרנלין, נראה לי שיש גבול…
למפגש הראשון שהתקיים כמתוכנן ביום רביעי הגעתי נרגשת, והאמת – התברר שזה היה שווה. למדתי כללי-בסיס בעבודה עם מוצרי אפיה, טכניקות וטיפים שמסייעים למתחילים וגם למקצוענים, לסיום הכנו פטיפור נחמד. הרגשתי שהייתה עבודה טובה, וגם טעימה…
לקראת סיום המפגש, המארגנת חדוה הזכירה כמה חשוב לזכור לנקות את הכלים מיד כשמסיימים להשתמש בהם. "זאת באמת עצה פרקטית" צחקתי. בבית מדי פעם אני אוהבת לערוך ניסויים קולינריים, ואימי שתהיה בריאה נאלצת להתמודד עם הבלגן שהשארתי. "אם את העצה הזו אקיים מתוך כל הקורס, אמא שלי תאמר שהיה שווה את הכסף" אמרתי בבדיחות.
חדוה מחתה קלושות, "אל תדאגי, לפי הביצועים שלך במפגש הראשון, את עוד תוכלי למכור עוגות ראוה שלא יביישו גם מקצוענית בתחום"! הסמקתי מהמחמאה. קיוויתי שהיא אכן מתכוונת לנאמר, ולא רק רוצה 'לקנות' אותי במילים יפות. העברתי לידה 300 ₪. "את היתרה אעביר בהמשך", השלמתי.
בסיום הקורס שאלה חדוה את המשתתפות מה דעתן להפגש גם למחרת, ביום חמישי. "ככל שהמפגשים יהיו צמודים יותר – ייקל עליכן לזכור את תכני הקורס", אמרה בניסיון לשכנע. היינו בסך הכול שישה משתתפות, וארבע מתוכן הביעו מיד את הסכמתן. "יהיה נחמד להכין איזה קינוח מעניין לכבוד שבת", אמרה אחת גבוהה עם מטפחת בקול בטוח. המשתתפת החמישית הנהנה בהסכמה.
לא היה לי נעים להיות קול יחיד שמתנגד לשינוי. יום חמישי עמוס מאוד עבורי, אני גם לומדת וגם מבצעת חונכות עם תלמידה, אך קיוויתי שבאופן חד פעמי אוכל להשתתף. כששאלה חדוה את כולן אם יתאים לנו, אמרתי שאני מקוה שכן. חדוה הדגישה שאם מסיבה כלשהי אחת מאיתנו תשנה את דעתה ותחליט לא להגיע מחר, יהיה עליה לעדכן עוד היום. הנהנתי בניע ראש.
בפועל, ביום חמישי חזרתי מאוד מותשת מהעבודה ולא נשאר לי מקום פנוי במוח לחשוב על חוג האפיה. מה שרציתי היה רק לנוח. למחרת התקשרה חדוה להתעניין מדוע לא באתי. שיתפתי אותה בכנות במה שקרה, והוספתי עם קצת מרמור: "האמת היא ששיערתי מראש שלא יסתדר לי לבוא, אבל לא היה לי נעים להיות היחידה שמסרבת".
חדוה התנצלה. אימי ששמעה את השיחה אמרה לי אחר כך שזו סתם הייתה מניפולציה שעשיתי עליה. לא הסכמתי איתה.
בכל אופן, חדוה הציעה לי להשלים את המפגש על ידי סיכום שהיא תשלח לי, או שאחכה לקבוצה הבאה שתיפתח. ויתרתי על העניין. "אני רוצה להשלים עכשיו. איך אתקדם בקורס קונדיטוריה אם חסר לי חלק מהבסיס"? תמהתי. חדוה הסבירה שלא תמיד זה נדבך על נדבך כמו בחוגים אחרים. "את יכולה עדיין להמשיך איתנו ולקצור פירות טובים בעז"ה".
הקשבתי לה. המשכתי להגיע למפגשים הבאים. בהם התקדמנו בלמידת טכניקות נוספות והתנסינו במתכונים ייחודיים.
כשהקורס התקרב לסיומו, חדוה הזכירה, היה נראה שהשתדלה לא להביך, כי ישנן נשים שטרם שילמו את שאר החוב. "אתן נשים ובנות בוגרות", אמרה בנועם.
שילמתי בינתיים עוד 200 ₪. זכרתי כי חסרים לי עוד 500 ₪ כדי לשלם על כל החוג, אבל הזמן גרם לי להתחיל לפקפק ביעילותו של החוג, "ובכלל" הצדקתי את עצמי, "הרי לרוב המפגשים הגעתי כל כך עייפה, שאני לא יודעת אם אזכור את כל החומר אם ארצה להשתמש בו בעתיד". לא זכרתי באותם רגעים שגם שאר המשתתפות בחוג הן נשים עסוקות, שבחרו בקורס הזה בתוּר העשׁרה ונראה שהן מצליחות למצוֹת את המירב והמיטב מהמפגשים. אולי זה באמת לא התחום שלי. הרגשתי בזבוז.
במקום אחר לא היו מקבלים את טענותיי, אך במקום קטן בו לכל אחת יש קול משמעותי, חדוה דוקא הקשיבה לי בכובד ראש. כנראה אין לה מספיק ניסיון עם 'מרדניות-חוגים' כמוני, והיא לא ממש ידעה מה לומר.
היא הזכירה שהשתתפתי ברוב המפגשים, וגם לאלה שלא הופעתי – לא עדכנתי על כך מראש, ולדבריה המדיניות הייתה ברורה מראש, אין החזר על מפגש שנעדרת ממנו. "אני מזכירה לך גם שבסוף הקורס תקבלו חוברת אישית, לא להעברה, עם סיכומים והדרכות מפורטות, ואפילו שובר הנחה בחנות של חומרי אפייה ייחודיים, חייכה בנעימות".
באותם רגעים לא עניינו אותי הדברים שאמרה, עניין אותי רק להתפטר מהחוב שנשאר לי. כנראה שלחדוה כבר היה קשה להישאר עם סבר הפנים הנעימות. היה נראה שהיא קצת התרגזה. היא אמרה בנוקשות: "תזכרי שהבהרתי את הכללים מראש. את לא יכולה פתאום אחרי שנרשמת ונהנית – למצוא תירוצים למה לא לשלם את החוב שנשאר לך…"
"אז זהו, שלא נהניתי" ניסיתי להסביר. "זה לא משנה" כעסה חדוה, "זה כמו שתנסי לבקש החזר אחרי כניסה ללונה-פארק בטענה שלא נהנית. נראה לך שיתנו לך?!", התעצבנתי בחזרה: "זה לא אותו דבר, ובכלל יש לי פחד גבהים ואני לא הולכת ללונה-פארקים". חשתי שאני נשמעת ממש קטנונית, אבל לא ידעתי איך לצאת מזה.
"תקשיבי, פתחתי את הקורס הזה לקבוצה מצומצמת בכוונה, שיהיה יחס אישי וכל אחת באמת תתקדם ותצליח. נשמע לך הגיוני שעכשיו אני צריכה להפסיד כסף כי את לא הגעת? תזכרי שלכל אחת שהתחייבה לקורס, יש אחריות לבוא לימים שהיא אישרה, ואת ביניהן".
לא היה לי משהו אחר לומר חוץ ממה שאמרתי כבר קודם. בשביל ההרגשה הטובה, אמרתי לה שאני יודעת שהיא כן התחשבה ונזכרתי בפעמים ששינינו את מועד המפגש המקורי כך שיתאים לכולן. לאחר עוד אי-אלו דיבורים שלא שינו לשום כיוון, נפרדנו בסופו של דבר בצורה קרירה.
למפגש הבא לא הגעתי. אימי תמהה באוזני מה קרה. "לא שווה החוג הזה" הגבתי כמו נערה מתבגרת. אימי ניסתה לשכנע שחבל, אם כבר התחלתי, כדאי שאלך עד הסוף.
לבסוף השתכנעתי. המשכתי לבוא לשאר המפגשים, אבל לא תכננתי לשלם עוד. לחדוה כנראה לא היה נעים להזכיר על התשלום.
בתחילת חודש אלול, נזכרתי בזה. כשהמלך בשדה הלבבות פתוחים ורוצים להגיע 'נקיים' משמץ של חטא לפני ראש השנה.
החלטתי לברר מה הדין. כתבתי את שאלתי לרב, והוא ביקש לשמוע גם את הצד של חדוה. "אינני יכול לפסוק רק על פי הסיפור שאת מספרת, שהרי זה מוגש מנקודת המבט שלך" הוא השיב.
במבוכה התקשרתי לחדוה לספר לה. היא הגיבה בהתפעלות. אולי באיזשהו מקום חשבה להתייאש מהכסף. שיתפתי אותה בפנייתי אל הרב, ודרישתו ששני הצדדים ישתתפו בדיון.
חדוה העלתה על הכתב את הסיפור מהזווית שלה, ואני את הצד שלי. בחלק שלי הדגשתי שהקורס לא התקיים במועדים שסוכם עליהם מראש, ולכן טענתי כי אני לא צריכה לשלם יותר מ-500 השקלים שכבר שילמתי. חדוה טענה לעומתי, כי שינוי וקביעת התאריכים היה בהסכמת המשתתפות בקורס, וההיעדרות אינה סיבה להפחית מהתשלום.
בתשובתו הרב הסביר שברגע שהמשכתי להופיע למפגשים הבאים שנקבעו במועד אחר ממה שסוכם בהתחלה – זה מהווה 'מחילה' והסכמה מצדי לשינוי הזה, ובכך נשמטת האפשרות שלי לטעון שמדובר בהפרה של ההסכם בינינו.
"רק אילו התלמידה הייתה מסרבת להמשיך להשתתף בקורס בעקבות שינוי זמני המפגשים – היה מקום לדון אם על פי הלכה אפשר לקרוא לזה 'מקח טעות' והפרת חוזה מצד המוֹרה", הבהיר לסיכום.
מסתבר שאם הייתי מתעקשת ועומדת על כך שאינני מוכנה להמשיך כך עם שינוי מועד המפגשים זה היה יכול להוות איזו עילה אולי להצדיק אותי.
למדתי מזה שכאשר משהו חשוב לי – זה חייב להתבטא בכך שאני מוכנה "לעמוד על האמת" ולדרוש שלא להתגמש בתחום הזה.
מקורות:
רשב"א חידושים מציעא נ, ב ד"ה אמר רבא הלכתא. מהר"ם פדווא שו"ת סי' לט, הו"ד בסמ"ע חו"מ סי' שכא ס"ק ו. וראה גם שו"ת הר"י אלגאזי סי' נא. מחנה אפרים הונאה סי' ה. שו"ת הראנ"ח סי' מא, הו"ד בעזר לחושן סי' רלב הע' לב. כ"פ בשו"ת מהרי"ל דיסקין, פסקים סי' רח.
[עריכה: ש. מלומד]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים