האולם הקטן הָמה קולות שמחים. ניחוחות נעימים מילאו את האוויר. אמנם זו לא חגיגת הבר-מצווה הראשונה במשפחה, אך עדיין, לא בכל יום זוכים להכניס את הבן לעול המצוות.
לחיצות ידיים ואיחולי מזל טוב לבביים, חיוכים מלאים והבעת תודה על המאמץ לכבד אותנו בשמחתנו. השתדלתי למלמל פרקי תהילים ברגעים הפנויים. בעלי הזכיר לי שהכי חשוב הוא החלק הרוחני. השתדלתי ליישם זאת וגם להזכיר לחתן השמחה הצעיר, בשביל מה באמת עורכים את כל החגיגה הזו.
המלצרים היו שני בחורונים, שכנראה חיפשו עבודה בימי החופש. בעוד הנערים הצעירים נראו חביבים וניסו למצוא-חן בפני המוזמנים (אולי ציפו לטיפ מהאורחים?!), ראש-המלצרים נראה קשוח, עמד לא רחוק מהם כשעיניו נעוצות במסך הפלאפון שבידו ומידי פעם סורקות את האולם.
לאחר מנת פתיחה, הנוכחים החלו לנגן את ניגון ההכנה לאמירת 'מאמר חסידות' על ידי חתן הבר-מצוה, כנהוג. לבי התרחב מנחת כששמעתי את קולו הצלול של בני ממלא את האולם. דמיינתי את פניו קורנות באושר ומבלי משים מחיתי דמעה סוררת. 'כמה שהוא גדל. איך הילד שהכרתי הפך לאיש-קטן מהר כל כך…' הרהרתי.
כשהחלו הריקודים, חבריו של בני הקיפו אותו במעגל, קופצים ושרים בהתלהבות. שמחה יהודית בטהרתה.
שמעתי את בתי הצעירה לוחשת לי: "אמא, טוב שכבר עברו תשעת הימים, נכון? עכשיו אפשר ליהנות מהמוסיקה בכיף". גם אם זה לא נשמע ראוי שכל כך מהר שכחנו מהצער על חורבן הבית, לא יכולתי שלא להסכים איתה.
נזכרתי במה שבעלי אמר במוצאי תשעה באב, לא להאמין שזה היה רק לפני שבוע… "עכשיו ה' יראה שאנחנו מחכים למשיח לא מתוך צער, אלא מתוך שִמחה ונפש שבעה". נוּ נוּ… הרגשתי כמו אישור על כך שמותר לנו ליהנות… מאידך, עם ישראל חווה כאב עצום כל כך בימים אלה. מורכבים החיים.
הזמן חלף ביעף וברכת המזון החלה. הבן-יקיר שלי ערך את הזימון בעצמו, עדיין ניכרת ההתרגשות על קולו. תמהתי לרגע היכן נעלמו המלצרים. הם היו אמורים לפנות כבר את השולחנות. אולי הם במטבח אורזים את האוכל שנותר, כפי שביקשתי, שלא ייזרק חלילה, או אולי הם לא מעוניינים להפריע בזמן ברכת המזון?! לא הגיוני כל כך. בכל אופן, השתדלתי לשחרר ולהתרכז בהודאה להשי"ת על המזון ועל כל הטוב שהוא משפיע לנו.
לקראת סיום הברכה, הם הופיעו והחלו לפנות את השולחנות בחריצות. בסיום הברכה הציבור החל שוב בריקוד קטן, ואני הזכרתי למלצרים שגבאי בית הכנסת ביקש שלמתפללי שחרית מחר בבוקר לא יישארו 'מזכרות' מהאירוע בערב. "הרבנית! הסירי דאגה מליבך", אמר לי ראש המלצרים בביטחון.
רציתי להוציא את הפלאפון שלי מהתיק כדי להראות לו איך היו השולחנות מסודרים לפני האירוע. אני כזו אחראית (לפעמים אומרים לי שאפילו קצת 'לחוצה' יותר מדי) וצילמתי את המקום לפני תחילת האירוע. חיפשתי את התיק, אך לא מצאתי. ניסיתי לבדוק במקום אחר, כי במהלך השמחה עברתי בין האורחות, אך לא מצאתי.
נשארנו כרגע רק המשפחה המצומצמת. מתוך המבוכה שיתפתי אותם בסיטואציה, וניסינו לחשוב יחד להיכן יכול היה התיק להיעלם. "פחות אכפת לי מהמכשיר עצמו, אך המידע שהוא מכיל, איך אשחזר אותו"? הרהרתי בקול. "רגע, גם הארנק עם הכסף וכרטיסי האשראי שלנו בפנים, לא"? נזכר בעלי פתאום. האווירה החגיגית שהייתה עד עכשיו השתנתה בבת אחת.
כל מי שנשאר באולם התגייס לחפש. ניסינו להתכופף מתחת לשולחנות, מזיזים כסאות מצד לצד. מישהו בדק אולי זה נכנס לאחת מעגלות התינוקות.
המלצרים שחזרו בינתיים מריקון הפחים, ניסו לברר מה אנחנו מחפשים. הסברנו להם על אבדן התיק היקר.
הם נראו נבוכים. "אולי זה נכנס בטעות בתוך המפה" אמר אחד מהם באי-נעימות. הפנים שלו נהיו אדומות. תיארתי לעצמי שזה נובע מהבושה, שמא זה קרה באחריותו. צחקתי במרירות. "התיק לא היה קטן כל כך, שיכול להיעלם בקלות בתוך מפה". "מילא פלאפון לבד שנכנס במפה. זה דבר שקורה, אבל לא תיק" השלים בעלי.
המלצר השני אמר: "בכל מקרה, זרקנו את הזבל בפח-טמון שמחוץ לבית הכנסת, ככה שזה לא אופציה לחפש שם. אם חשבתם…" הוא לא היה נראה נבוך במיוחד. אפילו קצת זחוח. חשבתי שזה כדי לנסות להוריד מעצמו את האשמה למאורע.
הרגשתי שאני קרובה לידי ייאוש.
חתן הבר מצוה ניסה לזמזם איזה שיר על השגחה פרטית, כנראה בניסיון להפשיר את האווירה.
בעלי החל למלמל שוב ושוב את משפט הסגולה למציאת אבידות: "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם", תוך שהוא מתרוצץ ובודק יחד עם כולם, באיזה מקום יש סיכוי שעוד לא בדקנו.
"אולי זה נכנס בערמת המתנות" חשבתי פתאום. אך היו שם רק ספרים עטופים. מעטפות עם כסף – ניתנו לבעלי ישירות.
ניסיתי לחייג שוב ושוב למספר שלי מהמכשיר של בעלי. זכרתי שהמכשיר לא היה על מצב שקט. בתחילה היה מעבר לתא הקולי. לאחר מכן התברר שזה היה מכיוון שכמה אנשים ניסו להתקשר יחד. לאחר מכן שוב ושוב לא היה מענה.
חזרנו לחשוב שהתיק באמת הגיע לפח. הבן הנשוי שלי הציע לפנות ל'ידידים'. הוא זכר שבעיר מגוריו קרה פעם שנפל חפץ יקר ערך לפח גדול, וצוות 'ידידים' הצליחו לחלצו בס"ד. מאידך לא ידענו כלום בוודאות, וחששנו להטריח סתם את 'ידידים'.
כשיצאנו לראות את מיכל האשפה המדובר, גילינו שמדובר ב'צפרדע' פשוט, ככה שיש סיכוי לחלץ ממנו באופן עצמאי (רק שלא נדבר על הריח, כן? לפחות זוהי אשפה של שמחה משפחתית, טרייה יחסית, אִיוּ…)
אחת הבנות התחילה להוציא אשפתונים עמוסים מהפח וניסתה לחטט לבדוק אולי התיק שלי שם.
אחרי 2 שקיות היא חזרה ואמרה שתהיה מסוגלת להמשיך רק אם נשיג כפפות… "ובכלל" היא הוסיפה, "אישה אחת שראתה אותי מחטטת והתעניינה, אמרה לי שיש פה עוד בית כנסת שנערך בו אירוע, כך שיתכן שאני בכלל בודקת בשקיות הלא נכונות"…
הרגשתי על סף ייאוש, "למה זה צריך לקרות לנו אחרי שמחה כל כך יפה וטהורה" הרהרתי בקול.
הבנו שעלינו להשלים עם המצב כנראה, והחלטנו לפנות לכיוון הבית.
אחרי שכולם הלכו, רק הבן הנשוי שלי [שכל כך דואג לנו] לא ויתר ונשאר. בשקט שהשתרר, הוא חייג שוב למכשיר כשהוא עומד בסמוך לפח. בחסדי שמים הצליח לשמוע צלצולים. הוא מסר את מכשירו לידי וביקש שאמשיך לחייג כדי לסייע לו ללכת אחרי הקול. עקבתי אחריו בנשימה עצורה (הריח, אחרי הכל), עד שראיתי שהוא הכריז בקול "מצאתי"!
החלק המפתיע עוד היה לפניי. התיק עם הפלאפון בתוכו היו עטופים בשקית אשפה בפני עצמה!!! "כאילו שמרו עליו מן השמים שלא יינזק מנוזלים", אמרתי בהודיה.
"אמא, לא נראה לי בכלל ששמרו עליו בשביל זה", אמר לי הבן כשהוא מתנקה משאריות לכלוך, "הרי בנוסף לפלאפון שלך היו אמורים להיות בתיק עוד מכשיר פלאפון וכן כרטיס אשראי וכסף מזומן. כל הפריטים הנוספים הללו נעלמו משום מה מהתיק הארוז…"
החשד המיידי נפל על המלצרים. אם התיק היה נמצא מגולגל בתוך מפה עם שאריות מהשולחן, עוד מילא, הגיוני איכשהו. אבל ככה?!
למרות השעה המאוחרת (אחת וחצי בלילה), התקשרתי מיד לראש המלצרים.
בעוד אני מחייגת, שמעתי את בעלי אומר: "האמת, כבר כששאלת את המלצרים, אחד מהם היה נראה לי אדום מידי, אבל לא רציתי לבייש אותו. חשבתי אולי הוא סתם נבוך מהסיטואציה. עכשיו הכל ברור"…
המלצרים עצמם כבר הספיקו מזמן להתאדות הביתה. המלצר שנראה היה בטוח בעצמו יותר, עוד העז לאחל לנו בהצלחה במציאת האבידה. נזכרנו גם, שלאחר קבלת השכר על העבודה, הם עוד העזו לבקש טיפ על השירות הטוב שלהם… "איזה שירות"…
ראש המלצרים ענה לבסוף. הוא שמע בחומרה את הסיפור והבטיח לטפל באופן מיידי.
הוא דרש מהמלצרים להחזיר את כל מה שהם גנבו.
התברר שאת כרטיסי האשראי הם הניחו בפינת מסתור בתא השירותים בבית הכנסת. פלאפון נוסף הוטמן במטבח, והכסף נחת אל כיסם. הם התחייבו להחזיר מיד בבוקר. אבל אני לא סמכתי עליהם שיחזירו למחרת. התעקשתי שיבואו אלי עכשיו!!! ראש המלצרים דרש מהם שיסעו עם מונית על חשבונם ויחזירו את הכסף שלקחו, כמו כן שיחזירו לנו גם את השכר שקיבלו.
שמחתי שהוא הראה לי אמינות. אבל זה די ברור, הוא הרי רוצה שימשיכו להזמין את שירותיו.
בעלי המתין להם בסמוך לבניין שלנו למטה. הכסף הוחזר ובעלי קיבל אותו מהם בפנים חתומות. הוא סיפר לי אחר כך שהעדיף לשתוק מאשר לנזוף בהם בחומרה רבה מידי. כנראה סמך על ראש המלצרים שכבר עשה את זה.
אחרי שנרגענו מהסיפור, התחלנו לחשוב בהיגיון. האם על פי הלכה הם היו חייבים להחזיר לנו את התשלום שקיבלו מאיתנו עבור העבודה שלהם? הרי בכל אופן הם עבדו. ואם נהיה כנים – את המלצרות הם עשו ממש טוב.
חתן הבר מצוה העלה מיד סברה למדנית, "גנב חייב בתשלומי כפל, והם גנבו יותר מ-2,000 ₪, כך שהם היו צריכים להחזיר לנו יותר מ-4,000 ₪, ככה שהחזר שכר הטרחה שלהם אפילו לא 'מכסה' את כל מה שהם חייבים לנו".
"יש לך ראש טוב" החמיא לו אחיו הגדול, "אבל שים לב שתשלום הכפל הוא 'קנס' ובזמן הזה לא גובים קנסות".
השעה כבר הייתה קרובה יותר לבוקר, והשקט שהשתרר לרגע בבית גרם לצמד האחים להרהורים.
"בניי חביביי", אמר בעלי, "איזה נחת לשמוע אתכם כך מתפלפלים, רק בשביל זה היה שווה כל הצער שליווה אותנו בשעות האחרונות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, שניכם אמרתם יסודות הלכתיים נכונים, אבל הכלל הזה – שלא גובים בימינו קנסות – הוא רק לכתחילה, כלומר שבית הדין לא פוסק לגנב לשלם זאת, אך כאשר הגיע לידי הנגנב כסף של הגנב בשווי כפל, מותר לו להחזיק בו ולא להחזיר אותו לגנב".
"רחמנות על המלצרים", אמר חתן הבר-מצוה כששמע על כך. חשבתי פתאום שנהרסה לו החגיגה בסיומה, ויפה שהוא פתאום מוצא נקודה לרחמים על מי שהעיב על האירוע. 'נס שהספקנו תמונה משפחתית בתחילת הערב', קפץ לי המשפט בראש. כי בלחץ ההתרחשות, זה לא עמד לי בראש בכלל.
"למה אתה מרחם עליהם"? שאלה בתי בפליאה.
"גם רחמים על שניסו לגנוב, וגם על כך שבשבילם זה נגמר בצורה לא מוצלחת".
"אין שכל אין דאגות" היא ענתה לו בלי קשר. צחקנו.
"נקוה שהם ילמדו להבא איך נכון להתנהל" אמר בעלי את מה שכנראה רצה לומר להם.
"מה שכן" היה לי חשוב להדגיש: "מדהים איך ה' מתאים לכל אחד כמה צער יהיה נגזר עליו לסבול". אמנם גם אם לא היינו מקבלים בחזרה את התיק לא נגזר עלינו צער בגוף, אבל מה שבהשגחה פרטית עלינו לעבור, אנחנו נעבור.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' א ס"ה, וראה בהלכה פסוקה שם.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים.
