קוראים לי יניב, בן 20 ועובד כרגע כנער שליחויות. המעסיק שלי נתן לי רכב שנמצא בבעלותו ונסעתי בו אחרי השעה שהוא אישר לי. מחמת העייפות עשיתי תאונה, נפצעתי קל והמעסיק שלי, טל, הגיע לבקר אותי אחרי שהשתחררתי. דיברנו על הכול. גם עת התהליך השיקומי שאני עובר וגם על ההליך המשפטי והבירוקרטיה המייגעת שנחשף אליה כל מי שנאלץ להזדקק לשירותיהם של חברות ביטוח ששמם הולך לפניהם. "מסתבר שהחברות שמפרסמות שהן נענות לתביעות הכי-מהר-שיש, נעצרו בשלב הפרסום, משהו 'נתקע' במיצר הגרון שבין הפרסומת לעשייה ממשית", אמר בטון ממורמר.
כשביררתי מה עלה בגורל הרכב, סיפר לי טל שבעקבות התאונה הוא יצא מכלל שימוש והוכרז כ'טוטאל לוס'.
"הייתי רגוע שהביטוח יכסה את זה, עד שהתברר לי שחלפו שבועיים מהיום האחרון שהרכב היה מבוטח, כך שנצטרך לברר מי אמור לישא בתוצאות", אמר תוך שהוא משפיל את עיניו.
היה ברור לי שהסיטואציה הזו לא נוחה לו. מחד הנזק של הרכב הסתכם ביותר משלושים אלף שקלים, ומאידך זו הייתה אשמה שלו שהרכב לא היה מבוטח.
התלבטתי עם עצמי אם זה הזמן הנכון להגיב לו ולהסביר את הצד שלי. המצב היה מוזר, אני שוכב במיטה והוא נמצא כאן על תקן של מבקר, אחד כזה שבא להיטיב איתי וליטול אחד משישים ממחלתי. לא היה נעים לי 'להעמיד אותו במקום'.
אחרי שתיקה של כמה רגעים, נזכרתי במה שאבא שלי תמיד היה אומר: "אם רוצים לגמור כמו יהודים – צריך להתחיל כמו גויים". כלומר, כשמנסים בהתחלה להיות כביכול 'צדיקים' ולא לסגור את הקצוות בצורה ברורה, מגיעים בסוף למריבות ולחיכוכים בלתי נעימים 'כמו גויים'. בחרתי להיות ישיר ולהשיב לו, ברגישות ובנחישות.
"טל, אני מאד מעריך את זה שבאת לבקר אותי ואתה דואג לשלומי, יחד עם זאת אני לא חושב שאני אמור לשאת באחריות על הנזק שנגרם לרכב. אתה אמרת לי במפורש בהתחלה שיש לרכב ביטוח גם לנהגים צעירים. רק על דעת כך נהגתי בו. לוּ הייתי יודע שהביטוח כבר לא בתוקף, לא הייתי נוהג ברכב בשום אופן! אני חושב שזה לא שייך אליי".
היה ניתן למשש את הדממה בחדר. "אתה צודק, זו טעות שלי", השיב טל, "אבל נדמה לי שאתה מפספס משהו. ראשית, התאונה אירעה בוודאי מחמת רשלנות שלך בנהיגה. מצלמת הרכב תיעדה את המציאות לפני כן, מדובר היה במקטע-כביש ישר בשעת לילה מאוחרת, ורק רשלנות שלך גרמה לעניין". ניסיתי להתעקש שהכביש אמנם היה ריק אבל ההתפרצות של הג'יפ לא הייתה צפויה, אך טל קטע אותי, "רגע, זה לא הכל. הדבר הכי חשוב זה שלא קיבלת רשות לנסוע עם הרכב בשעה המאוחרת הזו. אתה זוכר שאמרתי לך שתחזור עם הרכב עד השעה 22:00" … "אממ… עשר פִּי אֶם", ציטטתי אותו, ושנינו פרצנו בצחוק משוחרר.
זה דווקא שחרר אותנו קצת, המשכנו לשוחח על דא ועל הא ולבסוף סיכמנו שנצטרך להיוועץ בדמות הלכתית שמקובלת על שנינו.
הרב שרעבי היה הפתרון המושלם. הוא אמנם קרוב-משפחה רחוק שלי, אך טל אמר שזה בסדר מבחינתו.
טרם הדיון החתים אותנו המזכיר של הרב על שטר בוררות, והסביר לנו את ההליך, "אינני יודע מי מכם הוא התובע ומיהו הנתבע, אבל אתם צריכים להיות מאוד מוגדרים בתביעות שלכם, בדיוק כמה כסף אתה דורש, ומהם הנימוקים שלך לחיוב או לפטור". טל לחש לי שבכל מקרה הוא חשב 'לבוא לקראתי' ולדרוש 5,000 ₪ פחות ממחירו של הרכב.
על השתלשלות האירועים לא הייתה בינינו מחלוקת. טל סיפר ואני התערבתי בהסכמתו. הוא חזר על טענתו שכיוון שהנזק קרה בפשיעתי אני חייב, מה גם שהתאונה התרחשה כשהרכב לא היה אמור להיות ברשותי. אני טענתי כי אם הייתי יודע שהרכב אינו מבוטח לא הייתי נוהג עליו ועל כן מדובר באחריות של טל בלבד.
הרב האזין לטענותינו בקשב, וביקש שוב לדעת על ההסכם בינינו בנוגע לשימוש ברכב. הוא התעניין בדיוק בפרטים, לאיפה נסעתי, באיזו שעה, והאם קיבלתי אישור לנסיעה.
לאחר שנראה היה שהרב קיבל תשובות שהניחו את דעתו, הוא אמר שישקול את הדברים, וישלח לנו פסק מסודר עם מקורות בעוד כמה ימים. היינו מתוחים לדעת את התשובה, אך הרב לא סיפק בדל מידע על כיוון הפסק.
לאחר יומיים התקבלה בתיבת האימייל התשובה הנכספת. אבל לא זו שייחלתי לה. התאמצתי לקרוא עד הסוף לפני שאשלח תגובה נזעמת.
הרעיון שהבנתי הוא, שבלי קשר לקיומו של הביטוח, ובהערכה שנהגתי כחוק, כל עוד השתמשתי ברכב באישור של טל, אני נחשב כשומר חינם או שומר שכר, אך מהרגע שחלף הזמן עליו קיבלתי אישור להשתמש ברכב, המשמעות היא שאני נחשב גזלן. "שואל שלא מדעת – גזלן". כלומר המשתמש בחפץ מבלי לקבל את אישורו המפורש של הבעלים נחשב גזלן ומתחייב ממילא אפילו על נזקים שיקרו באונס. נבהלתי לראות שבפסק הדין אני מוגדר כגזלן ממש.
המשכתי לקרוא את פסק הדין. "גם אם היה ברור לעובד כי הבעלים היו מאשרים לו להשתמש ברכב – כל עוד הוא לא ביקש וקיבל על כך אישור רשמי בפועל הוא נחשב שואל שלא מדעת ודינו כגזלן".
לפי נקודת המבט הזו היה נראה לי ממש מגוחך לטעון שזו אשמתו של טל שלא ביטח את הרכב. מסתבר שבפסק הדין התייחסו גם לטענה הזו: "גזלן אינו יכול לתבוע את הנגזל, מדוע לא ביטח את הרכב באופן שיתיר לגזלן לנהוג בו…" הבלעתי חיוך קטן.
"אם התאונה הייתה מתרחשת בזמן שהעובד השתמש ברכב בהסכמת המעסיק, היה מקום לדון על אחריותו של טל שלא דאג לבטח את הרכב כמקובל ולא עדכן בכך את העובד, אולם אין זה הנדון שלפנינו, כפי שהובהר".
פסק דין: על פי זה, דרישת צד א' (טל) מתקבלת, ודרישת צד ב' (אני) נדחית.
המשא-ומתן ההלכתי היה ארוך, לא הייתה לי פניוּת נפשית להעמיק בו, חייגתי לטל ושאלתי בעדינות אם ההצעה שלו להפחית מהתשלום בעינה עומדת. "לגמרי! ככל היוצא מפיו יעשה. אני עומד מאחורי כל מילה שלי" אמר טל. חלק מהאבן הכבדה נגולה מלבי.
רק חודש וחצי אחרי, כשהעברתי לטל את התשלום האחרון, נתתי אל לבי להרהר בצירוף המקרים. איך יתכן שדווקא אחרי נסיעה לכותל, מתוך חוויה ורוממות רוחנית, הגעתי לסיטואציה כואבת כל כך. חשבתי על התאונה המפחידה, שאמנם ניצלתי ממנה בנס, אך עדיין ניסיתי לחשוב מה אלוקים רוצה ממני. הרצף של האירועים היה מתסכל עבורי. הפנמתי שכנראה אני צריך לקחת את החיים עם קצת יותר רצינות ושימת לב, ולא לוותר על דברים שנראים כ'מה בכך'. לעיתים, מה שנראה בלי הרבה חשיבות לכאן או לכאן, יכול להתברר בסופו של דבר כעניין משמעותי מאד.
מקורות:
שו"ע חו"מ סי' שו ס"א וסמ"ע וש"ך ס"ק א. שו"ע סי' רצב ס"ה. נתיבות המשפט סי' קפו ס"ק ב. שו"ע סי' שנט ס"ה. שו"ע סי' שח ס"ז. שו"ת תרומת הדשן סי' שטז. וע"ע בקצות החושן סי' שח ס"ק ג.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
