"הייתי בטוחה שאתה אדם ישר! תחשוב בכנות האם היה מותר לך לעשות כזה דבר? לגרום לעובדת להתייגע שבועות ארוכים ולבסוף להודיע לה 'מקח טעות'"?!
"תראי", השליח הרב לוי, נראה היה כבורר את מילותיו. "אמנם אין חולק על כך שעבדת. הבעיה היא שאת לא עבדת נכון"…
"לדעתך!" קטעתי אותו בכעס. "אתה באמת רוצה לשמוע פירוט של כל מה שעשיתי בחודשים האחרונים"?
"האמת היא שזה כבר לא מעניין אותי", אמר הלה בשוויון נפש. "מבחינתי את לא עמדת בהסכם בינינו ואני לא חייב לך כלום".
"ככה"? התפרצתי. "נראה לי שנתראה בבית הדין".
"אני רוצה להבין אם יש כאן איום"? השליח, שעד עכשיו חשבתי עליו רק דברים טובים, פתאום נראה לי כה חסר-מידות. הוא הרהר כמה רגעים. "את רוצה דווקא שנשאל רב"? שאל לבסוף. "אני מוכן אפילו לשאול את הרב שמקובל עלייך, כדי שתהיי מרוצה".
התרככתי. "אשמח שבאמת תהיה דעת תורה בעניין. מה שבטוח, זה שהרב לא ייתן אישור אם זה מקח טעות או לא, על בסיס מידע שמגיע ממך בלבד, בלי שאני אהיה שם".
"אני מבין מה שאת אומרת". נראה שהצלחתי להביך אותו, אך להרגשתי לא יזיק לו להרגיש קצת לא נעים לאחר שהוא פגע בי.
"בכל מקרה" אמרתי, "אשמח שאם כבר נפנה לרב, זה יהיה הרב וייס. הוא הרב בקהילה שלנו ואני סומכת עליו".
הרב לוי היה נראה קצת מהוסס. אך לאחר כמה שניות הגיב בחיוב.
יצאתי מהשיחה ברגשות מעורבים. מצד אחד, קשה להתמסר כל כך ולגלות שאין הערכה לְמה שהתייגעתי עליו רבות. ועוד שלא מעוניינים בהמשך העסקתי במקום. מצד שני, אולי המקום הזה לא מתאים לי. אני צריכה למצוא מקומות עבודה, בהם הבוס רואה מולו אנשים ולא רובוטים שחושב שניתן לעשות בהם כרצונו.
שמי מלכי, בת 21, מסיימת שנה ג' בסמינר להוראה. כבר באמצע שנה התחלתי לחשוב על תעסוקה לחופש. בשנים קודמות חילקתי את הזמן בין הדרכה בקייטנה לבין עבודות בית קלות ומתגמלות בקושי. השנה רציתי לעבוד בדבר משמעותי יותר, ומכניס יותר. אמא שלי נטתה לכך שאקח על עצמי תפקיד אחראי ולמרות שעדיין אין עלי עול של בית, יש לי מוסר עבודה גבוה, ואני אצליח לחסוך גם לעתיד בעז"ה וגם לפינוקים קטנים בשבילי מידי פעם.
כששמעתי שבעיר קרובה למקום מגורי מחפשים רכזת לקייטנה בקיץ, התלהבתי. "זה בדיוק מה שאני רוצה" שמחתי.
אמא שלי ניסתה קצת לצנן. "את בטוחה שיהיה לך כוח? את יודעת עד כמה זה דורש? בפרט אחרי שנה כל כך עמוסה שעברת בלימודים ומעבר לכך"…
אמנם שיערתי שזה דורש 'קצת' מעבר לתפקיד המדריכה, ולהיות הרבה יותר בראש גדול. אבל ידעתי, שאם כבר אכנס לעניין, זה יתפוס אותי. ואם אצליח בתפקיד זה ייתן לי סיפוק עצום.
עברתי ראיון עם השליח של השכונה. הוא זה שמארגן את הקייטנה עבור קירוב הילדים המתגוררים בה. הוא הסביר לי עד כמה חשוב להשקיע גם מבחינת הנראות החיצונית וכמובן מבחינת האיכות. "מה שהילדים מקבלים כאן, ילווה אותם לכל חייהם", הדגיש.
השתדלתי להראות רצינות ואחריות. הסברתי למה לדעתי אני מתאימה לתפקיד. גם סיכמתי לעצמי את עיקרי הדברים שעלו בשיחה, על מנת שהיישום שלהם יהיה על הצד הטוב ביותר בעז"ה. "אני מקווה שאם תבחרו בי, תהיו מרוצים ממני" סיכמתי את הראיון. הרב לוי היה נראה מרוצה, אך אמר שאת הסיכום הסופי אם יהיה, נערוך בהמשך.
שמחתי שהתקבלתי, ומיד שקעתי בתכנון וארגון הקייטנה במלוא המרץ. לאחר כמה ימים, הבנתי שאכן כפי שאימי הכינה אותי, זה יותר מאתגר ממה ששיערתי. האחריות היא הרבה יותר גדולה, ובפרט שאין לי הרבה ניסיון בתחום. אבל החלטתי שאם כבר הלכתי על זה, אז 'עד הסוף', כמו שאומרים. ויתרתי על תוכניות אחרות שחשבתי להספיק, העיקר שהקייטנה תצא באופן הטוב ביותר.
היה צורך להכין תכניה מסודרת, עם סדר יום ברור, כאשר לכל יום הפעלה מעניינת או יצירה מיוחדת.
היה לי מאוד ברור איך סדר היום הולך להיות. לגבי הפעלות או יצירות, נותרו חלק ימים 'ריקים', אותם קיוויתי למלא בהמשך. היו שמורים אצלי כל כך הרבה אנשי קשר ומודעות, שהייתי רגועה שבוודאי בסוף הכל יסתדר בעז"ה.
כשקיבלתי את רשימת המדריכות, ערכתי איתן היכרות נעימה עם כיבוד ואביזרים חמודים שקניתי במיוחד. עשיתי סוג של 'תיאום ציפיות' יחד עם השליח, כדי שנוודא שנפיק מהקייטנה את המיטב. היה נראה שהצלחנו ליצור כימיה בינינו, דבר שהיה לי מאוד חשוב. ציפיתי בדריכות ליום הראשון, להרגיש כבר כיצד זה עובד בפועל…
הימים הראשונים עברו בטוב, יחסית למה שחששתי. התרגשתי לראות קבוצות פעילוֹת. אמנם היו לפעמים ילדים שהסתובבו בחוץ, אך השתדלתי לא להתערב. "זו האחריות של כל מדריכה ליצור משמעת בקבוצה שלה" כך חשבתי. אם התעוררו מקרים בעייתיים, כן הפנו אלי ילדים לטיפול, והשתדלתי לטפל במידת האפשר. אמנם זה לא בית ספר, ואלו עדיין ילדים צעירים, אך צריך שהסדר יישמר.
שלחתי תיעודים נבחרים מידי יום, וקיבלתי פידבקים חיוביים מההורים. הילדים גם הם היו נראים נלהבים ומרוצים, והרגשתי שב"ה אני מצליחה למלא את התפקיד שהוטל עלי.
פיצוץ אחד קרה, כשמפעיל איתו סיכמתי לא הגיע. "מה זאת אומרת" לא הבנתי. "הרי סיכמנו מראש על מתנפחים ביום הזה"?
השתדלתי לא לאבד עשתונות. נזכרתי שיש במחסן בקבוקים של סבון כלים. החלטתי מהר עם המדריכות, שנהפוך את יום המתנפחים ליום בועות סבון. הכנו עם הילדים תמיסה וכלי ניפוח בעצמנו. אחת המדריכות הביאה מהמטבח שקיות של אבקת אפיה, שהופכות את החומר ליציב יותר. הצלחתי להפוך את הכישלון לחוויה וחגיגה.
לאחר מעשה, מתברר כי מה שהגדרתי מבחינתי כאלתור מוצלח וזרימה, השליח הסתכל על זה בעין עקומה.
מתוך חודש של קייטנה עברנו שבועיים, כשבסופם קרתה ההיתקלות עם הרב לוי. הוא זימן אותי לשיחה, בה הרגשתי יותר ב'שימוע'. במקום לשמוע איך הוא מצפה ממני להתקדם, ולדאוג שדברים כאלה לא יחזרו על עצמם, שמעתי פתאום איך הוא בכלל מודיע לי שהוא מפטר אותי, ואינו מתכוון להעסיק אותי עד סוף הקייטנה.
הייתי בשוק. אך השתדלתי לשמור על ארשת פנים רגועה. עד שהטענות שהוא העלה כבר הרגיזו אותי ממש. זה התיאור שקראתם בתחילת הסיפור.
לאחר שסיכמנו על הרב וייס, שיכריע בינינו, נפרדנו בקרירות. השליח אמר לי: "אולי יום אחד תחזרי לעבוד פה, כשתהיי בשלה יותר".
אולי הוא ניסה ליצור הרגשה טובה, שהוא עדיין חושב עלי כאופציה לעובדת, אבל הצורה המתנשאת בה הוא אמר את המשפט הזה עיצבנה אותי.
בפועל, לאחר שנרגעתי קצת, שיתפתי את אימי בבושת פנים. היה נראה שהיא לא ידעה איך להכיל את הצער שלי. היא ניסתה לעודד אותי שכנראה זה לא המקום המתאים לי.
החלטתי להתקשר בעצמי אל הרב לשאול בעצתו. הדגשתי בשיחה, שאני לא מחפשת פסק דין, כי אני יודעת שאסור לתת פסק דין בלי לשמוע את הצד השני.
"מה את רוצה בעצם"? התעניין הרב בעדינות.
"מה שחשוב לי לדעת זה, האם הייתה זכות לשליח לפטר אותי כך, מבלי להודיע מראש, ובכלל, יש לי תיעוד על כך שהיו הצלחות והילדים מרוצים – תמונות, הקלטות וכו'" עניתי. "חשוב לי לדעת אם יש בכלל סיכוי שעל פי תורה אקבל פיצוי כלשהו, או לפחות את המשכורת המלאה כמנהלת הקייטנה".
הרב הכין אותי לכך שזהו סיפור מורכב וארוך. "תתכונני לזה, שכל צד יצטרך להביא ראיות. נצטרך לבדוק מה מוגדר כ'קייטנה מצליחה', ואת תצטרכי להביא הוכחות שעמדת בדרישות. לעומתך, השליח יצטרך להוכיח במה בדיוק נכשלת בתפקיד. ה'הלוך ושוב' הזה ארוך ומייגע ולא בטוח שיביא תועלת".
"למה"? תמהתי.
"זה יכול להעליב אותך" אמר הרב בפשטות. חשבתי פתאום, שיתכן שהיו תלונות על הקייטנה שהשליח שִייך אותם אלי, גם אם אני לא לקחתי אותם בחשבון ולא חשבתי עליהם מראש.
"וגם" הוא הוסיף, "בסוף לא בטוח שזה יצדיק את המחיר. גם אם תגלי שהצדק איתך כמה כבר תרוויחי מהסיפור הזה? בירורים כאלה ועבודת שטח מקיפה כזו, עושים במקרים שהרווח עשוי להיות יותר מכמה אלפי שקלים".
הייתי נבוכה. "אז מה הרב מציע לעשות בפועל"? "הייתי ממליץ שתגיעו ביניכם לפשרה".
"ביחד עם הרב"? ניסיתי להבין. "אם תצליחו להגיע לפשרה לבד – מה טוב. אם זה יהיה לכם קשה, אני מוכן לסייע בעניין. פשרה אפשרית, למשל, באופן בו תקבלי משכורת על הזמן בו עבדת בפועל, אולי בשקלול השעות אותם השקעת מסביב, לפי מה שיהיה מקובל על שניכם בסופו של דבר".
"אני רק מקוה שהשליח גם יסכים לפשרה הזו. הוא הרי לא רצה לשלם לי כלום".
"אם הוא הסכים לגשת לדיון, הוא יהיה חייב להסכים לפשרה אם הוא לא רוצה לפתוח בתהליך שהזכרתי קודם".
"תודה כבוד הרב, עזרת לי מאד".
כשאבא שלי שמע את הדברים, איך חשבתי שאלך לבית הדין כדי להוציא את הצדק לאור, הוא אמר לי את התובנות שלו:
"כשאנשים ניגשים לדין תורה, חייבים להבין שמדובר בתהליך מורכב, והתוצאה לא תמיד תשביע את רצונו אפילו של אחד מהצדדים. ההגעה לפשרה היא לפעמים כורח המציאות".
"אלה החיים" סיכמתי בעגמימות. "צריך להבין שלפעמים חכם יותר לשלם את המחיר ולא להיות ה'צודק'".
"הביטי", סיים אבי ברוֹך, "חז"ל טבעו זאת בלשונם, 'אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה', מהיום את בטוח תוודאי מראש מהן הציפיות ממך ומה הסיכוי שתעמדי בדרישות. בכל מקרה אני בטוח שהעמל שלך לא היה לריק. לעיתים ילד שנתת לו מילה טובה ועודדת אותו – יכול להצדיק שבועיים של עבודה מאתגרת".
מקורות:
שולחן ערוך חושן משפט סימן יב
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים