הטלפון בחדרו של הרב שמעונוביץ צלצל. "שלום כבוד הרב" – נשמע קול אישה מעבר לקו – "אודה לכם מאוד אם תוכלו לפנות מזמנכם להיפגש אצלנו בבית". ומיד הוסיפה, "אני יודעת שזו בקשה לא שגרתית, אך כיון שמדובר בבעיה מורכבת בשלום-בית, אני מאמינה שתוכלו לפנות מזמנכם עבור כך".
הרב שמעונוביץ הגיב, "בדרך כלל הפגישות נערכות בביתי ולא להיפך". האשה לא הרפתה וחזרה שוב על בקשתה תוך נימוק שמדובר בבעיה שאפשר להבינה כראוי רק בביתם. לאחר התלבטות קצרה הסכים הרב ופינה שעה אחת מסדר-יומו העמוס עבור הפגישה.
כשנפתחה הדלת בפני הרב, הוא תהה אם לא טעה בכתובת. הבית היה נראה בשלבי אריזה למעבר דירה. קופסאות רבות נערמו בכל הבית, בגדים היו תלויים על כל זיז אפשרי. הוא שאל בנימוס האם הם מתכוננים למעבר דירה.
במקום תשובה, האישה הציעה לרב לפתוח את אחד הארגזים ולהתרשם מתכולתו. כשפתח, נדהם לראות שם אוסף-גרוטאות מרשים, שברי-משחקים ושאריות פסולת למכביר. הוא תלה מבט שואל במארחיו.
כאן פרצה האישה בבכי וסיפרה שלבעלה יש חולשה למצוות "השבת אבדה". כמעט כל יום הוא חוזר עם ערימת "מציאות", מפרסם מודעות בכל בתי הכנסת באיזור, ולאחר שלושים יום מקיים את ההלכה "יהא מונח עד שיבוא אליהו" כפשוטה, ושומר את כל ה'אבידות' בבית.
"אבל עד שיבוא אליהו אין לנו מקום בבית, הבית נראה כמו 'מזבלה', והוא טוען שאצלו 'אין פשרות בהלכה', ואני אנה אני באה? עוד כמה 'הלכות' כאלו, ואני נאלצת לחזור לבית הוריי", סיימה בכאב.
בחושיו החדים הבחין הרב שהבעל עושה את הדברים בתמימות, כשהוא בטוח שכך ההלכה. הרב הסביר לו בנועם: "היה עליך לשאול את עצמך, הרי כבר בגיל בית הספר לומדים כולם את סוגיית 'אלו מציאות', אם כן מדוע כולם אינם מתנהגים כמוך? וכי אינם זהירים לקיים הלכה פשוטה?!"
הרב ניגש עימו אל הספריה, ויחד פתחו את השולחן ערוך בהלכות אבידה ולמדו שכאשר מדובר בחפץ שניתן להשיג דוגמתו, יש להניח שהמאבד לא יסרב לקבל בתמורה כסף, ואזי ניתן להעריך את סכום האבידה ולרשום אותו בפנקס עד שיבוא אליהו.
"ומה נעשה כשבעלי ימצא אבדה ייחודית שלא ניתן להשיג כמותה, כגון תכשיט עבודת-יד"? שאלה האישה. "במקרה זה יש מקום בתנאים מסוימים לשמור את האבידה עצמה, ויש לעשות שאלת-רב על כך (מפני שבמחוזותינו מצויים גם נכרים, שאינם משיבים אבדות)".
בעוד האישה מנסה לזהות אם בעלה מעכל את הדברים, הרהר הבעל בקול: "עכשיו אני מבין כמה חשוב ללמוד הלכות מצויות ולהשתתף בשיעורי הלכה בקביעות. זוהי חובה המוטלת עלינו על מנת לחיות נכון בין-אדם-לחברו ובין-איש-לאשתו".
"תודה הרב, החכמתנו" – סיימו שניהם ביחד, מפויסים ומרוצים.
מקורות:
ב"מ כח, א. כא, א. שו"ע חו"מ רכז סכ"א וסמ"ע ס"ק ל. שו"ת אג"מ חו"מ ב סי' מה. שו"ת חת"ס חו"מ סי' קכב. ערוך השלחן סי' רסז סי"ד.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים