דני נחושתן מתגורר בשכירות עם משפחתו ברוכת הילדים, בדירת 4 חדרים.
לפי ההסדר בין דני לבין המשכיר, פנחס רז, בכל 15 לחודש לועזי מעביר דני לפנחס מעטפה ובה דמי השכירות במזומן. פנחס חותם אישור על קבלת הכסף, והכל על מקומו בא בשלום.
הדבר אירע בחודש האחרון. דני הגיע בשעות הצהרים המוקדמות, זמן בו בדרך-כלל פנחס נמצא בבית. אך הפעם לא היה מענה לנקישותיו על הדלת. צלצולים והודעות שלו לפנחס – לא נענו אף הם.
בשעות הערב ניסה שוב דני לעבור אצל משפחת רז. אך גם אז לא פתחו לו.
הוא החליט לשים את המעטפה בתיבת הדואר שלהם, שאמנם פרוצה הייתה – אך דני הרגיש שאין לו ברירה, אם יחזיק אצלו עוד את המעטפה – הוא עלול לבסוף להשתמש בכסף שבה לדברים אחרים…
כשהגיע דני לביתו, ביקש מאשתו את המספר של גב' רז, אולי היא כן תענה. לאחר צלילי חיוג ארוכים היא ענתה, והוא ביקש ממנה לבדוק אם יש מעטפה בתיבת הדואר. היא חזרה ואמרה שאין שם כלום.
דני נבהל, אך שמר על טון ענייני וסיים בברכת ערב טוב.
למחרת, קיבל דני טלפון מהמשכיר. "חיפשת אותי"? הוא שאל. דני החליט לא לגלות לו מאומה ממה שהיה. הוא אמר לו: "וואו, אין לך מושג כמה ניסיתי להשיג אותך, ואין תגובה. אתה לא עונה לא בטלפון ולא בבית, מה יהיה"?
פנחס התנצל, באומרו שהיה מאד טרוד אמש והפלאפון שלו לא היה זמין. ואז הציע מעצמו: "כיון שגם היום לא אהיה בבית, תוכל להניח את המעטפה בתיבת הדואר, היא מספיק בטוחה".
דני חייך לעצמו בשביעות-רצון. למחרת הוא התקשר לפנחס, ואמר לו שאמנם הוא שם את המעטפה בתיבה אך מבירור עם אשתו של פנחס לוודא שהמעטפה התקבלה – עלה כי היא כבר הספיקה להיעלם.
פנחס נאנח, אך הודה כי זוהי אשמתו, תוך שהוא לוקח אחריות.
דווקא כעת החל מצפונו של דני לנקוף, "האמנם נהגתי ביושר? מצד אחד, פנחס גילה את דעתו שמוכן שאשים בתיבה; אך מצד שני, שאלתי אותו רק אחרי שכבר ביצעתי את המעשה והמעטפה נעלמה"?!
הוא ירד קומה, ונקש על דירתו של חברו ר' שמעון שהקשיב בתשומת לב לסיפורו. תוך כדי, דני הבחין בחיוך המסתמן על פני ר' שמעון. "מדוע אתה מחייך? פורים כבר היה לפני שבועיים"!
ר' שמעון לא התרגש, ופנה אל פינת הלימוד שבביתו. תוך כדי שהוא מדפדף בקובץ-תורני[1] שהיה פתוח-למחצה, הפטיר: "זה עתה ראיתי מקרה כזה ממש בקובץ הזה, תקרא בעצמך ותדע לבד מה עליך לעשות כעת".
מרפרוף קצר במאמר ההלכתי שבקובץ הבין דני כי העובדה שהמשכיר הסכים שישאירו עבורו את המעטפה בתיבת הדואר מלמדת שהוא לקח על עצמו סיכון שהכסף ייגנב מרגע הסכמתו ואילך, אך לא לקח סיכון זה על קודם-לכן[2]. על כן עליו לשלם שוב את דמי השכירות.
כשראתה גב' נחושתן את דני בעלה כשרוחו מדוכדכת, הרגיעה אותו שהכל משמים, ובוודאי מעתה במקרים כגון אלה ילמד להקדים 'נשמע' ל'נעשה'…
מקורות: [1] הישר והטוב ח"ז עמ' סו-סט. ע"פ הגהות רע"א חו"מ סי' קכא ס"ה.
[2] וידוע הכלל "אין חבין לאדם שלא בפניו", אם כן כל עוד לא התרצה פנחס נחשב זה "חובה" עבורו, וממילא כבר חלו על דני דין "פשיעה" וחובת תשלום.
[עריכה: ש. מלומד]
