השמש נטתה לכיוון השקיעה, ויוסי שם את פעמיו לבית הכנסת הקרוב לתפילת מנחה.
בעודו פוסע על המדרכה הסמוכה לבית הכנסת, צדו עיניו צרור מפתחות שהיה זרוק בקרן זוית. הוא הרים את הצרור ללא מחשבה מרובה ותחבו בכיסו.
המניין התחיל, ויוסי שקע בתפילה לבבית. לאחר שפסע לאחור באמירת "עושה שלום", בעודו ממתין לתחילת חזרת הש"ץ, החל להתפתח במוחו דיון הלכתי: "האם עליי להכריז על המפתחות הללו מדין 'השבת אבידה'?"
"זכור לי שלמדתי הלכה הקובעת כי המוצא אבידה באיזור שרוב בני האדם אינם מחזירים אבידות – פטור מלהכריז עליה, מתוך הנחה שהמאבד בוודאי התייאש[1]".
"במקרה זה, בית הכנסת אכן ממוקם באיזור בו העוברים ושבים אינם מודעים למצות השבת אבידה".
ובכן, יוסי כבר כמעט הגיעה למסקנה שהוא פטור מלהכריז על צרור המפתחות.
אך לפתע צדו עיניו מבעד לחלון אדם המסתובב סהרורי על המדרכה הסמוכה לבית הכנסת כשעיניו תקועות בקרקע ונראה כמחפש חפץ שאבד לו.
ברור היה ליוסי שהלה מחפש את המפתחות שלו. "אם לא אצא אליו מיד עכשיו – יתכן ועד סיום התפילה יתייאש וילך לדרכו ושוב לא אמצא אותו".
"מצד שני, אם אגש אליו עכשיו – עד שאספיק לשוחח איתו ולקבל ממנו סימנים מזהים אפסיד את חזרת הש"ץ וקדושה"!
כיצד על יוסי לנהוג?
ובכן, למרות שמן הדין אם מצאנו חפץ במקום שרוב העוברים ושבים אינם מחזירים אבידות אנו פטורים מלהשיבו ואף מלהכריז עליו, ואפילו אם ראינו את המאבד משוטט ומחפש אחריו אנו רשאים להתעלם ולא לפנות אליו וזאת משום שאנו מניחים שבאמת כבר התייאש[2],
כל זה נכון בחפץ שימושי לכל אדם, כי המאבד מניח שמן הסתם המוצא חמד את החפץ לעצמו ומתוך כך הוא מתייאש ממנו.
אך כאשר מדובר על צרור מפתחות שאף אחד מלבד בעליו אינו זקוק לו, המאבד אינו ממהר להתייאש, כי הוא סומך שהמפתחות יישארו מונחים במקום נפילתם שהרי מן הסתם אף אחד לא יטרח להרימם.
על אחת כמה וכמה כאשר אנו רואים מישהו משוטט ומחפש אחרי הצרור – ודאי יש להניח שבאמת לא התייאש.
במקרה כזה, חובה על המוצא לטרוח להשיב את האבידה לבעליה[3].
אלא מה, השאלה היא האם יוסי חייב לעסוק בהשבת האבידה על חשבון שמיעת חזרת הש"ץ וקדושה.
ובכן, ההלכה קובעת[4] שכהן העומד בתפילת שמונה עשרה בשעה שהחזן מגיע ל"ברכת כהנים", ואין בבית הכנסת כהן אחר חוץ ממנו, חייב להפסיק באמצע תפילתו ולברך את הציבור בנשיאת כפיים, כי ברכת כהנים היא מצוה מדאורייתא ואילו תפילת שמונה עשרה היא מצוה מדרבנן.
לפי זה כך גם בנידוננו – מצות השבת אבידה היא מן התורה, ועל כן קודמת בחשיבותה לשמיעת חזרת הש"ץ ואמירת הקדושה (מה גם שהם חובת הציבור ולא חובת היחיד). משום כך, על יוסי להקדים ולצאת מבית הכנסת על מנת להשיב למאבד את צרור המפתחות.
מקורות:
[1] שולחן ערוך הרב הלכות מציאה סעיף יז. [2] שולחן ערוך חושן משפט רסב, יד. על פי גמרא בבא מציעא כו, ב. [3] חוט שני, פסח, עמ' שכח, עניני חו"מ א. [4] רדב"ז. הובא במשנה ברורה סי' קכח ס"ק קו.
[עריכה: ש. מלומד]