הגעתי הביתה מותשת לאחר יום עבודה, מנסה לדמיין כיצד נראה הבית כרגע. שישיית הבנות העליזה שלי, בחופש מהלימודים. הן בוגרות יחסית ומסוגלות להישאר לבד למשך השעות בהן אני בעבודה. אני סומכת עליהן ונותנת להן יד חופשית בבית, ותודה לה' הן יצירתיות, לעיתים אפילו יותר מדאי… פעם אחת גיליתי שניסו לבדוק מה קורה לשקיות חטיפים אם שמים אותם בתנור… בסך הכל אפשר לומר שהן מצליחות להעסיק את עצמן יפה מאד. רק לעיתים אני תוהה, אם לא היה עדיף כבר לשלם את עלויות הקייטנה הגבוהות, ובלבד לשמור על השקט בגיזרה…
עכשיו, בעודי מטספת בגרם המדרגות, אני שומעת צעקות: "תביאי מהר את המגב השני"! "אוי, המגזרת שלי בפנים"! ניסיתי לעודד את עצמי שאולי הן רצו לארגן לי הפתעה ולשטוף את הבית.
כשפתחתי את הדלת נדהמתי לגלות מים עכורים שנראים יותר כמו מי ביוב מאשר ספונג'ה.
בעודי מנסה לחשוב איך אני אמורה להגיב, מיהרה נעמי לצעוק בהקלה: "הוי, אמא סוף סוף את פה! את לא מבינה מה קרה! הכיור עלה על גדותיו ונהייתה כאן הצפה רצינית"!
התנערתי למראה הבנות המבוהלות שלי. זה הצליח להוציא ממני מילים מכילות יותר:
"וואיי, בטח נלחצתן ולא ידעתן מה לעשות! איך לא התקשרתן אלי?!", התחלתי לומר, ואז נזכרתי שהסוללה של הפלאפון נגמרה וטרם הטענתי אותה…
ניצלתי את השקט המבולבל ששרר לשנייה, ואמרתי בנימה משועשעת: "אני מבינה שמכיוון שידעתן שלא הולכים בתשעת הימים לים החלטתן לארגן פה בריכה"… הקריצה שהוספתי גרמה לבנות לפרוץ בצחוק מתגלגל.
לאחר שנרגענו, גרפנו וניקינו עד כמה שניתן. בעלי חיים חזר סוף סוף מהכולל. לאחר טעימה קטנה ניסינו לחשוב מה עושים עכשיו.
"אני אקרא לשלומי. הוא השיפוצניק של הכולל. בחור מקצועי ומוכשר. הוא גם ידע כיצד לטפל בבעיה, וגם ייקח מחיר הוגן. רק צריך להתכונן לכך שהמחיר הכי הוגן עדיין יהיה יקר. תתכונני ל'מגבית' מהשכנים…"
פלטנו נשיפה כמו לאחר מאמץ רציני. אנחנו חווים כל שנה את האתגר באיסוף דמי וועד בית רגילים. כשנוסף תיקון כזה רציני? מן הסתם יהיה קשה פי כמה וכמה… אבל עכשיו אין זמן לוויכוחים ודיונים, על התיקון להתבצע בהקדם האפשרי.
כששלומי שמע את פרטי הסיפור הוא החל להכין אותנו מראש שיתכן שיידרשו כמה אלפים טובים (טובים למי?)… הסכמנו באנחה ושלחנו אותו לבצע את תפקידו.
לאחר שעות ארוכות, בהן הספיק שלומי להביא עוד אינסטלטור שיחווה דעה, ואף להסלין מים על כמה חתולות שהתרעננו במקלחת צוננת, בעבודה משותפת יצרו מעקף לצינור המרכזי הבעייתי לדעתם.
נשמנו לרווחה, בתקוה שהסיפור מאחורינו. "כמה מגיע לך שלומי"? נזכר חיים לשאול בזמן ששלומי אסף את הציוד. "תראה, המחיר בשוק לתיקון כמו שעשיתי היום הוא לפחות 4000 שקלים". עמדתי ליד חיים וראיתי את פיו הנפער בתדהמה. "אבל", מיהר שלומי להרגיע אותו, "בשבילך, אני מבקש רק 3500 ש"ח". "אתה רציני"? שאל חיים. "אני משתדל למעט בשמחה כמאמר המתאים לימים אלו" קרץ שלומי, והוסיף בבטחה: "לאברכי כולל כמוך אני עושה הנחה".
לאחר שתלינו מודעת תזכורת על התשלום בחדר המדרגות של הבניין, הגיעה אלי שכנה אחת, נקרא לה שרה, שמסתבר ששמעה את הדו-שיח שהתנהל בין בעלי לבין האינסטלטור. "נראה לי שיש לכם טעות בחישוב", טענה. "אם מחלקים את סך התיקון עם מספר הדיירים בבניין, אמור לצאת סכום נמוך ממה שהחלטתם לדרוש"!
מרוב מבוכה לא סתרתי את טענתה. רק אמרתי ש"נבדוק שוב את הנושא" וסגרתי מהר את הדלת, שלא תנסה להשחיל עוד משפט. גם ככה קשה לנו עם הכסף עכשיו אז לא חסר לי להיכנס לוויכוחים נוספים.
כשחיים שמע את העניין, הוא הסביר לי שעל פי ההלכה ההנחה לא קשורה לכל דיירי הבניין, כיון ששלומי אמר במפורש שההנחה הזו היא לאברכי כולל. "לא כל השכנים שלנו זכו להיות אברכי כולל". ליתר ביטחון, חיים הבטיח לשאול את ראש הכולל.
למחרת, חזר חיים מהכולל עם הבעת פנים שלא הצלחתי לעמוד על פשרה. הוא הקדים ואמר לי שצריך להתחזק באמונה, ולזכור שבראש השנה כבר נגזר על כל שקל שנצטרך להוציא. נלחצתי. מי יודע איזו הוצאה נוספת 'נפלה' עלינו, ואז הוא הזכיר לי את השאלה מאתמול: "כיון ששלומי אמר במפורש שההנחה היא בגלל היותי אברך כולל הרי שההנחה אינה נוגעת לכל הבניין".
"יופי, נחמד", הפטרתי, מופתעת מהאדישות של עצמי. העיקר שהבעיה עצמה באה על פתרונה. כעת נשאר לי לחשוב, איך לטפל בריח שנספג בארונות… אוף, טוב, אני צריכה לשחרר, ולזכור שגם דברי הטפל הללו נגזרו משמים בראש השנה האחרון, ושלא רק הבנות שלי מזמנות עבורי לימוד פרקים של הכלה ומידת הסבלנות…
מקורות: נתיבות סי' קעח ס"ק א קובץ הישר והטוב ח"ח עמ' קכא מנחת יצחק ח"ט סי' קנב, ספר ועד הבית הלכה עמ' תכג
[עריכה: ש. מלומד]