"נו, תעלו כבר, אני רוצה לזוז!" המהם הנהג בקול רוגז. "רגע, אין מקום יותר. מותר לי להסיע עד 10 נוסעים בעמידה. 'הוֹשִׁיעָה, אֶת, עַמֶּךָ, וּבָרֵךְ, … עַד הָעוֹלָם'… זזנו"…
זה היה בבין הזמנים. נסענו רביעיית בנות-דודות עליזות לחוף הנפרד באשדוד. החלטנו שאנחנו מספיק גדולות על מנת לנסוע לבד בתחבורה הציבורית מביתר לאשדוד, ולהחליף בתחנה המרכזית לקו-פנימי שייקח אותנו אל החוף.
מה שלא לקחנו בחשבון, היא העובדה שבהסעות מאורגנות הרישום נעשה מראש, מה שמבטיח מקום-ישיבה לכל הנרשמים. בתחבורה הציבורית מתנהלים בשיטת "כל הקודם זוכה", כשהדבר מורגש במיוחד בעומס של בין הזמנים…
עלינו בתחנה האחרונה לקראת היציאה מהעיר, ובקושי רב הספקנו להיכלל ברשימת עשרת הנוסעים המאושרים שיעבירו את הנסיעה בתרגילי אימון של העברת כובד המשקל מרגל לרגל…
בתרמילינו העמוסים התקדמנו בקושי לחלק האחורי האוטובוס.
"נס שלא ניפחנו מראש את גלגלי הים", סיננתי לאסתי חברתי. "כן, אה? רק זה היה חסר לנו בדוחק הזה"… היא ענתה לי.
"איך נאכל את החטיפים שהבאנו", יִללה מושקי אחותי. "יותר טוב", צחקתי בעגמימות. "את זוכרת כיצד הֵקֵאת בנסיעה האחרונה. לא פותחים שום חטיף עד הים. רק מים"! "כן המפקדת", הצדיעה מושקי בציניות.
כשהיינו בכביש 383 אחד הנוסעים ביקש את רשות הנהג והשתמש במערכת הכריזה לאמירת תפילת הדרך. חלק מהנוסעים הצטרפו בשקט, וחלקם הסתפקו בעניית 'אמן'.
"כשאמרתי 'וְתַצִּילֵנּוּ מִ… חַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ', כיוונתי שלא נפגוש במדוזות חלילה", אמרה מושקי בהתרגשות. צחקנו בקול. "זה מוזר, אבל השנה שמעתי שכמעט ואין מדוזות" הגיבה חנה'לה, "כנראה גם הן חוששות מהמפגינים", גיחכתי בקול. "לא לא לא"! מחתה מושקי. "זה רק בגלל התפילה שלי שהתקבלה מראש".
"שששש"… קטעה אותנו אישה מבוגרת שישבה סמוך עם ספר תהילים. "סליחה", מלמלנו בבושה, והשתדלנו להנמיך טון. נותרה לנו עוד כמחצית השעה של נסיעה. למרות שלא היו חסרים רעשים נוספים באוטובוס, מילדים ותינוקות הנוסעים עם הוריהם, העדפנו לשמור על השקט, לפחות מצידנו. העברנו את הזמן בהסתכלות בנופים המתחלפים. האמת שעברנו את הגיל המתלהב מעדרי-פרות הניבטים מהחלונות, אך זה היה עדיף מלקבל גערות נוספות.
כשכבר ראינו את השלט המבשר כי בעוד 5 ק"מ נהיה בשערי העיר אשדוד, סטה לפתע הנהג לשול הדרך, החנה בצד הדרך ודומם את המנוע. כבר פחדתי שהוא עומד לצעוק על הרעש שאנחנו עושים, אבל הוא ירד מהאוטובוס ובדק משהו שלא הצלחתי לראות. אחרי דקה חזר והכריז: "גבירותי ורבותי! יש לנו תקלה במנוע. לא נוכל להמשיך כך את הנסיעה. ביקשתי מהחֶברה שישלחו רכב חילופי".
הוא אמר את זה בטון בערך כמו שהמורה מודיעה על מבחן שיתקיים בעוד שבועיים. התגובות, מסתבר, לא היו שונות, רק שקולות זעם התלמידות הוחלף בתלונות של הנוסעים שכבר התחילו להזיע: "מה זאת אומרת? לא בודקים את תקינות האוטובוס לפני הנסיעה?! כמה זמן נחכה פה? נראה לך שזה נורמלי"?!
הנהג התמקם לו על מעקה הבטיחות של הכביש הוציא לעצמו סיגריה והחל לעשן, כאילו לא אכפת לו מכלום. לאחר שווידאנו שלא שכחנו כלום באוטובוס, יצאנו כולנו, ומושקי לא שכחה להציע לנו חטיף, "לפחות ניהנה בינתיים". ברכנו והתיישבנו לאכול על גבי סלע בצד.
עברה רבע שעה, ולהפתעתנו ראינו אוטובוס מתקרב בנהמה. "הוא לא נראה במצב טוב יותר", העירו המקטרים שבחבורה. מסתבר שלא מדובר באוטובוס שיצא במיוחד לכבודנו. האוטובוס של השעה הבאה יצא מביתר כמחצית השעה אחרינו, ובהשגחה פרטית היה כמעט ריק. מדובר היה באוטובוס של 60 מקומות.
"מושלם", חשבתי לעצמי", אוכל לשבת עכשיו סוף-סוף. "רוצו לתפוס מקום", צעקה אסתי. נחפזנו לעלות ראשונים, כדי שלפחות עכשיו נתרווח קצת.
המתמהמהים לעלות הופתעו לגלות שהפעם לא נותר עבורם מקום ישיבה. מיד החלו הוויכוחים… למי שייכים מקומות הישיבה כעת. הרגשנו כאילו האוטובוס נחלק לכמה מחנות. היה די-חם, ועם המחשבות על הים חשנו ממש כאילו מדובר בארבע הכתות של בני ישראל שהתווכחו על שפת ים סוף.
כת אחת הכריזה: "מקומות קבועים! מקומות קבועים", קל היה להבחין שמדובר באנשים שבאוטובוס הקודם ישבו… "יש לנו חזקה", הוסיף בחור ממושקף תוך שהוא מנופף באגודל למדנית.
הכת השניה היתה קצת יותר הגונה: "זה לא פייר. מי שעמד באוטובוס הקודם – צריך לשבת עכשיו". לא התפלאתי כשהתחברתי מיד לקבוצה הזו…
"איזה חילול ה'! מה זה הצעקות האלה?! נו באמת, כמה זמן כבר נשאר עד סיום הנסיעה", רטנה הגברת עם התהילים.
"קל לה לומר ממקום מושבה", הרהרתי. הלא היא מבוגרת ופינו עבורה מקום, "מפני שיבה תקום". נזכרתי מיד באיגרת המוסר לרש"ט אִבְּן פלקירא: "הַשָּׂבֵעַ לא ירגיש בצער הרָעֵב".
לפתע התרומם אדם מבוגר מכיסאו. המראה שלו עורר יראת כבוד, וכולם השתתקו. "אמרו נא לי בבקשה, האם כשתיקפתם את הרב-קו, שילמתם על זכות נסיעה, או על כסא ישיבה"?
המהום קל חלף באוטובוס, ומבלי להמתין לתשובה, הסביר: "ברור שהתשלום הוא עבור הנסיעה. שכן העומדים והיושבים משלמים את אותו המחיר. אם כך, ה'חזקה' שתפסו הנוסעים במושבים באוטובוס הראשון, קיימת רק בו. אך ברגע שעברנו לאוטובוס אחר, החזקה התבטלה, וחוזר הכלל בכל נסיעה באוטובוס: 'כל הקודם זוכה'".
אם נדייק: "כל הקודם יושב", חידד אחד המשתתפים.
נשמתי בהקלה. 'כמה טוב שיש את התורה ולומדיה', הרהרתי בהמשך הנסיעה, 'בזכותם מתקיים העולם'.
זכינו ללמוד הלכה נוספת, גם בעיצומם של ימי החופש, ולזכור שהתורה היא מאירה את דרכנו, גם בטיולים ומסעות. אותה – לעולם איננו זונחים.
מקורות: שו"ע חו"מ סי' קה א-ב, סמ"ע ס"ק ג, ש"ך נתיבות וקצות המשפט. נתיבות סי' קצב משה"א א. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' סה. שו"ת המהרש"ם ח"ד סי' קמו.
[עריכה: ש. מלומד]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים