מוזר היה להיכנס לאור יום למחסן פרטי מלא סחורה, במטרה לקחת דברים בלי לשלם.
"אני לא גנב"! שיננתי לעצמי, "אני רק מחזיר מה שגזלו ממני". יָדַי גיששו בחושך עד שמצאתי את המתג, ואור צהבהב האיר את המחסן.
"300 ש"ח לתיבת דואר שלא הותקנה זה לא סכום של מה בכך", מלמלתי מבלי משים. כמות האבק שחדרה לריאותיי גרמה לי להשתעל.
רק המחשבה על כך שאוּכל להחזיר לעצמי את שווי הכסף שהוצא ממני במרמה, נתן לי את המרץ להתקדם במלאכה. להוציא את הצדק לאור – זה תחום שאני חזק בו, הרהרתי.
רעיון שיפוץ חזית הבניין, עלה על ידי קובי מוועד-הבית לפני כמה חודשים. "לא צריך סכום רציני", הוא חזר שוב ושוב במהלך האסיפה. "אנחנו רוצים בעצם לצבוע את הבניין, זה בשביל הריענון. בנוסף, נשדרג את תיבות הדואר המיושנות, גדולות יותר ועם מנעול כמובן. נשמע סביר, נכון?!" הסכמנו אתו. מי פחות ומי יותר.
אנחנו כבר מכירים את קובי, אצלו אין חלומות. סליחה, יש חלומות, אך הוא דואג להגשים אותם באופן מיידי.
חלפו שבועיים, במהלכם ביצע קובי מסע שכנועים עד שגם אחרון השכנים הביע את הסכמתו ובעיקר פתח את ידו ושלשל את הכסף לקופת ועד הבית.
קובי לא אִכזב. השיפוצניק שהוא הביא היה ממש יעיל ומקצועי, ולאחר כחודש מצאנו את עצמנו מתהלכים בבניין כמו-חדש.
"נו, דירה נאה היא משלושת הדברים המרחיבים דעתו של אדם", טרח קובי להשמיע באזני כל השכנים. אחד מהשכנים, כאילו להכעיס, הרגיש צורך עז לעדכן: "המהרש"א מסביר שמדובר בהרחבה שלילית, משהו כמו דעתו הרחבה של בלעם הרשע
"
"נשארו תיבות הדואר", הזכיר משה. האמת, ריחמתי עליו. תיבות הדואר של כולנו חורקות, אך התיבה שלו הייתה עקורה לגמרי. לא אחת, גם מכתבים סודיים שקיבל, היו מתגוללים על הרצפה, דבר שגרם עוגמת נפש רבה.
קובי נבוך מהתזכורת, למרות שלא היה זקוק לה. אך דוד הקבלן לא היה זמין בשום אופן. גם כשניסה לברר אצל פאיז, העוזר הערבי של הקבלן היהודי, זכה להתחמקויות.
"לא סתם הוא מסנן אותך", אמרתי לו יום אחד. "בטח קרה לו משהו. בהתחלה הוא תקתק עבודה כמו שעון, ופתאום הוא נעלם". מה יכול להיות? תהינו לעצמנו.
צמד המילים שלא רצינו להעלות על שפתינו, הוזכר לבסוף על ידי פאיז. מצאתי אותו מסדר מדפים בסוּפר-השכונתי ושאלתי אותו מה קרה לדוד. "לא שמעת? בְּשיטת רגל", הוא אמר. "הוא מנסה כבר כמה חודשים להתגבר על זה ולקחת מלא עבודות חדשות שיחזיקו אותו בחיים", גיחך במרמור.
"אז אתה לא עמדת בעומס, או הוא"? העזתי לשאול. "מה אתה חושב?!" התעצבן פאיז. "באתי אליו הביתה והוא שילם כל מה הוא חייב לי".
תיארתי לעצמי שאין לנו סיכוי לעשות מה שפאיז עשה כנראה לדוד כדי שהוא ישלם לו ממה שכנראה אין לו.
"בעצם למה לא"? מצאתי את עצמי אומר בקול, "אנחנו יכולים להשיב את חלקנו האבוד דרך הרכוש שלו, אפילו מבלי ידיעתו"! "תיהנו מהשלל", צחק פאיז ובעט בארגז ריק שעמד לידו, "רק תשאלו רבנים שלכם אם זה בסדר".
התביישתי שלא חשבתי על כך לבד. אבל בעצם, לדעתי זו ממש מצווה, "להציל עשוק מיד עושקו", או כל פסוק דומה, לא זוכר בדיוק. אבל אני בטוח שהחוב של דוד על תיבות הדואר יוחזר לנו במלואו. "בעזרת ה' ובעזרתי האדיבה
חחח".
ידענו שיש לדוד מחסן עמוס לעייפה בכלים חד-פעמיים, אותם קנה בזמן עליית המס על מוצרים אלה, במטרה למכור ברווח הגון. מסתבר שהוא לא ממש הצליח, ובחלק האחורי של הבניין שלו
שכנו להם כמה משטחים של חד-פעמי ללא דורש.
שאלתי את הרב שהתיר לי לקחת מוצרים בשווי החוב של דוד אליי בהתאם לשווי העכשווי שלהם.
התנערתי מההרהורים, נזכר במשימה אותה עלי לבצע כעת. כבר ליקטתי מוצרים ומילאתי 3 ארגזים שמכסים את שווי הנזק שלי. כעת, תרתי בעיניי אחר עוד כמה ארגזים שיכולים להכיל עוד מוצרים.
לא, זה לא שתיכננתי לגבות ריבית או פיצויים על העבודה שלא קיבלנו, חס ושלום! "זה פשוט מבצע 'אהבת ישראל'. מה עם כל השכנים היקרים שלי?! לא מופרך שלדוד יש עוד חובות נוספים, ולא בטוח שמשטחי החד-פעמי יספיקו לכיסוי כל החובות. הכי טוב שאאסוף עכשיו ארגז-שניים נוספים, לפחות בשביל החוב של שכני משה עליו ריחמתי במיוחד".
בעודי נובר בין הארגזים השווים מי יותר ומי פחות, הרגשתי לפתע דגדוג על כף היד. "אימאלהההה
" צעקתי באימה. בטוחני שלא נכנס אף אדם מלבדי למחסן. נרגעתי כשזיהיתי שמדובר בעכביש שהפרעתי את מנוחתו.
לא יכולתי שלא לחשוב על תהליך הניעור שאצטרך להעביר את כל החבילות, כדי שלא אשמע צווחות פחד וגועל משמעותיות יותר מאשתי
"אני מקווה שאין לך חברים נוספים בפנים", מצאתי את עצמי אומר בקול לעכביש. "תקוותך התבדתה מכבר", שמעתי מאחוריי קול שהקפיץ אותי שוב.
האם יש פה נשמות מגולגלות בתוך העכבישים? הצטמררתי. אולי ההיתר של הרב להגיע למחסן היה מתוך מטרה לברר כאן נשמות אובדות?! ליבי החסיר פעימה כשצל כיסה את הפתח.
"מה אתה עומד כאילו אתה מדבר עם נשמות", לגלג האלמוני בקול גס. טרם הצלחתי לזהות את פניו, אבל צליל הדיבור שלו גרם לי להבין עם מי יש כאן עסק. ל'תיקון נשמות' כזה לא ציפיתי. אני אוהב אתגרים, אבל הרפתקה כזו לא עלתה על קצה דעתי.
"מה אתה חושב שאתה עושה, הא"?! נשמע המהום מכיוון הדמות שבפתח. באתי לענות לו: "מה שאתה חושב שאתה עושה פה", אבל התעשתתי ואמרתי: "אני משיב לעצמי את מה שמגיע לי". "עושה דין לעצמך, הא"? נבחה הדמות. נראה היה שהוא לא חיכה לתשובה, אלא רק פילס לעצמו שביל והתקדם לעומק המחסן, מניף ארגזים באוויר החוצה.
דווקא הבריון סיים מהר והלך, מותיר אחריו קופסאות מתגלגלות ושובל אבק. כעת כבר הייתי בטוח שאין במחסן מספיק סחורה בשביל לכסות את החוב שמגיע לכולם.
"אני חייב להזדרז ולהוציא מכאן את כל מה שהספקתי לבחור", אמרתי לעצמי. אבל לפתע תהיתי, האם זה בסדר שאני לוקח גם עבור השכן משה?
אזרתי אומץ בטרם אתחרט, והתקשרתי שוב לרב, מרצה באזניו את שאלתי. לשמחתי הרב ענה מיד בנחרצות: "זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך", וציטט: "התופס לבעל חוב במקום שחייב לאחרים – לא קנה". "כלומר, אם במחסן יש מספיק סחורה עבור כל חובותיו של דוד הקבלן, היית יכול לקחת גם עבור כל השכנים. במצב כמו שלך, שאין מספיק עבור כולם – אתה יכול לקחת עבור עצמך, אך לא עבור בעל-חוב אחר, כיון שבכך אתה מפסיד את שאר בעלי החוב".
עם כל רחמי על שכני משה, לא יכולתי לעשות מאומה. הלכה זו הלכה.
ביוצאי מן המחסן, חשבתי שיכול להיות מעניין להכין תיבות דואר זולות מקופסאות הפלסטיק שמאוחסנות באחד הארגזים, אבל את זה אשאיר לילדיי האומנותיים. את מה שתלוי בי כבר עשיתי, באיחוליי לעצמי שלא אצטרך לעבור עוד הרפתקאות שכאלה
מקורות: ברכות נז, ב. בבא מציעא י, א. חו"מ סי' קה ס"א-ב. וראה בתומים ובנתיבות שם, שהעיקר כהסמ"ע החולק על הש"ך וסובר שגם מה שנפסק בשו"ע שם "מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה", היינו דווקא בתופס מנכסי הלווה כשיעור חובו בלבד ורוצה לחלוק אותו עם חבירו שאף הוא נושה בלווה, אבל לתפוס יותר משיעור חובו עבור חבירו – בכל אופן אי אפשר.
{עריכה: ש. מלומד}
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
י
