הרב יהודה ליב נחמנסון
א. קביעת וסת החודש בראש חודש
בשולחן ערוך הלכות נדה[1] נפסק: "קובעת וסת בימי החודש כו', כיצד, ראתה שלוש פעמים כו' באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון כו' קבעה לה וסת כו' באחד בחודש כו', אף על פי שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך".
כלומר, אשה שראתה שלוש פעמים באותו יום בחודש – קובעת וסת לאותו יום בחודש עד שיעבור ג' פעמים תאריך זה בלי ראיה. ולכן מי שראתה ג' פעמים בא' בחודש, כגון א' ניסן, א' אייר, וא' סיון – קבעה לה וסת לתאריך א' בחודש. ולמרות שמספר הימים בין ראיה לראיה אינו שוה מפני שחודש ניסן הוא חודש מלא (שלושים יום) וחודש סיון הוא חודש חסר (עשרים ותשעה יום), מכל מקום כיון שראתה ג' פעמים בתאריך מסוים בחודש קבעה לעצמה וסת לתאריך זה בחודש.
הב"ח[2] מחדש, על פי דברי הרמב"ן, שישנו גם מושג וסת-ראש-חודש גם אם אינו באותו יום בחודש, וזה לשונו: "דאם ראתה בראש חודש ניסן, וביום ראשון דראש חודש אייר כו', דחוששת לראש חודש סיון כו', שמא יום ראש חודש הוא הגורם ראייתה, ואם ראתה בר"ח סיון קבעה לה וסת דראש חודש וחוששת לר"ח תמוז לשני הימים דראש חודש". כלומר, אשה שראתה ג' פעמים בראש חודש אך לא באותו יום בחודש אלא פעמיים בא' ופעם אחת בל' – קבעה לה 'וסת ראש חודש' ומכאן ואילך עליה לחשוש בכל ראש חודש לשני הימים (ל' וא') עד שתיעקר ממנה 'וסת ראש חודש'.
בהמשך דבריו[3] מבאר הב"ח מהו הטעם שהרואה פעם ראשונה בר"ח ניסן שהוא א' בניסן ופעם שנייה בא' דר"ח אייר שהוא ל' ניסן צריכה לחשוש לר"ח סיון למרות שהוא א' סיון: "דכיון דחזינן דראתה תרי זימני בראש חודש אף על גב שזה אחד בניסן וזה אינו אחד באייר אלא הוא יום שלשים של חודש העבר – חיישינן שמא יום הנקרא בשם ראש חודש הוא הגורם ראייתה". כלומר, כיון שראתה פעמיים בראש חודש וכל פעם ביום אחר (פעם ראשונה בא' ופעם שנייה בל') עליה לחשוש שלא היום בחודש גורם את ראייתה אלא עצם שם 'ראש חודש' גורם את ראייתה, ולכן עליה לחשוש לא' סיון למרות שראייתה האחרונה היתה (לא בא' אייר אלא) בל' ניסן, ואם אכן תראה בא' בסיון, ייקבע לה וסת לשני ימי ראש חדש הן ליום ל' בחודש והן ליום א' בחודש.
בתהלה לדוד[4] הביא את חידושו של הב"ח לחשוש לווסת-ראש-חודש, ותמה עליו וזה לשונו: "ולענ"ד הדבר חידוש גדול ולא ראיתי מי שהביאו". גם בשערי טוהר[5] נקט דלא כהב"ח: "אם ראתה בראש חודש ניסן וביום א' דראש חודש אייר ובראש חודש סיון – לא קבעה וסת".
לעומת זאת בסוגה בשושנים[6] פסק למעשה כדברי הב"ח, וזה לשונו: "אם ראתה בראש חודש ניסן וביום א' דראש חודש אייר ובראש חודש סיון כו' יש אומרים דבכהאי גוונא קבעה לה וסת לשֵׁם ראש חודש דהיינו שתראה ביום הנקרא ראש חודש, וחוששת לב' הימים דראש חודש תמוז, דשניהם נקראים ראש חודש כו'. ויש להחמיר כדברי היש אומרים ולומר דקבעה לה וסת לחומרא בכהאי גוונא".
והוסיף הסוגה בשושנים וכתב[7]: "וכיון דהב"ח סבירא ליה כן ומעמיס זה בכוונת הטור והרמב"ן ולא מצינו חולק עליו, הכי נקטינן. ומכל מקום, כיון דשום אחד מהאחרונים לא הזכיר דברי הב"ח כלל שתקבע אשה וסת לשם ראש חודש, וגם הב"ח איפשר דלא אמרה רק לחומרא, לכן יש להחמיר דלא קבעה וסת בכהאי גוונא רק לחומרא ולא לקולא, ומכל מקום הרוצה להקל ולומר דאף לקולא קבעה וסת בכהאי גוונא וכפשטות משמעות דברי הב"ח דלגמרי קבעה וסת, יש לו עמוד גדול הב"ח ז"ל לסמוך עליו, ובפרט דלא מצינו חולק עליו ולכן גם כן אין מזחיחין אותו"[8].
סיכום: הב"ח חידש קביעת וסת החודש ל"שם ראש חודש" גם אם אינו באותו יום בחודש. ועל כן לדעתו הרואה בא' ניסן ובל' ניסן צריכה לחשוש לא' סיון, שמא ייקבע לה וסת בראש חודש.
ב. ראתה פעם אחת בל' אם חוששת לראש חודש הבא בא' בחודש
על פי חידושו של הב"ח – שכשראתה ג' פעמים ואפילו ב' פעמים בראש חודש צריכה לחשוש ל'שם ראש חודש', דנו האחרונים באשה שראתה פעם אחת בל' בחודש, והחודש הבא אחריו הוא של כ"ט יום, האם צריכה לחשוש לוסת החודש בראש חודש הבא שחל ביום א' בחודש משום 'שם ראש חודש'. כגון, ראתה בל' ניסן, וחודש אייר הוא של כ"ט יום, האם עליה לחשוש לעונת החודש בא' בסיון כיון שבפעם הקודמת ראתה בל' שהוא ראש חודש ו'שם ראש חודש' על ראייתה.
בפרי דעה[9] הסתפק בזה: "ואפשר דצריכא לחוש ליום כ"ט ולראש חודש הבא, דלא ידעינן אם יום אחרון בחדש גורם הראיה או יום הנקרא ראש חודש, ולכן צריכה לפרוש בתרווייהו מספק כו' וצריך עיון". וראה גם שו"ת לבושי מרדכי[10] שהסתפק בזה[11].
לעומת זאת הסוגה בשושנים[12] פוסק להדיא שהרואה בל' בחודש ובחודש הסמוך אין ל' חוששת לראש חודש הבא שהוא א' בחודש.
את דבריו משתית הסוגה בשושנים על שני יסודות –
היסוד הא': "לומר דבכהאי גוונא שראתה ביום א' דראש חודש שהוא יום ל' לחדש שעבר לא תחוש כלל בחדש הבא אחריו ליום החדש כיון שהוא חסר ואין כאן יום ל' בחדש לחוש לו כו', לא מצינו דאשה שראתה איזה ראיה לא תחוש לוסת החדש, דהא סתמא כתבו הטור והרמ"א סימן קפ"ט סעיף י"ג דאשה שראתה חוששת לוסת החדש ולהפלגה כו', ומי לא השמיענו דלפעמים אין צריך לחוש לוסת החדש". כלומר, כיון שלא מצאנו ולא ראינו בדברי אחד מן הפוסקים שיתכן מצב בו אשה רואה ביום מסוים בחודש ואינה צריכה לחשוש לו לוסת החודש, על כרחך אין מקום לומר שהרואה בל' ובחודש הבא אין ל' אינה צריכה לחשוש כלל לוסת החודש (ולהעיר מהכלל הידוע המובא בש"ך[13] אשר "בדבר דשכיח טובא כו' פשיטא דלא ראינו הוי ראיה". ובנידון דידן, זה שאשה תראה בל' בחודש כאשר בחודש הבא אין ל' זהו דבר דשכיח טובא).
והיסוד הב': "וכללא היא דכל היכי דקובעת וסת חוששת לו בתחלתו, כמבואר בסימן קפ"ט כמה פעמים כו'. ראתה פעם ראשון ביום א' דראש חודש, כיון דאי אפשר לומר לחוש ליום החדש בחדש שלאחריו כיון שאין בו יום החדש דחדש שאחריו אין בו יום ל' כו' בודאי חוששת שמא שם ראש חודש גורם הראיה ותקבע וסת בשם ראש חודש, ואף על גב דהב"ח כתב שם כיון דחזינן דראתה תרי זימני בראש חודש כו', מסתברא דלאו דוקא הוא ועיקר כוונתו הוא משום ראיה הב' שראתה ביום א' דראש חודש ואי אפשר למיתלי ביום החדש על כן תלינן דשם ראש חודש הוא הגורם, וכמו שסיים הב"ח שם וז"ל אבל לחוש ליום א' דראש חודש לכתחלה לא חיישינן רק ליום ב' דראש חודש לפי שהוא א' באייר שוה לא' בניסן, משמע דעיקר תלוי בהא דאיכא למתלי ביום החדש להכי לא תלינן בשם ראש חדש, אבל היכי דליכא למתלי ביום החדש תלינן בשם ראש חודש אף דהכא מיירי בראיה פעם אחת בראש חדש ניסן, ואם כן הכי נמי בנדון דידן אף אם ראתה רק ראיה אחת ביום א' דראש חודש כיון דאי אפשר לה לחוש בחדש שאחריו ליום החדש דבחדש שאחריו ליכא יום ל' שהוא יום החדש כו', ודאי חיישינן שתקבע וסת לשם ראש חודש, והכי מסתברא כיון דאיכא קביעת וסת לשם ראש חדש בודאי דחיישינן לכתחלה גם כן אם אי אפשר לחוש באופן אחר, ולכן בנידון דידן חוששת לראש חודש סיון, ראתה בראש חודש סיון חוששת לראש חודש תמוז לב' הימים, ראתה באחד מהם קבעה וסת לשם ראש חודש, וכיון דהב"ח סבירא ליה כן ומעמיס זה בכוונת הטור והרמב"ן ולא מצינו חולק עליו הכי נקטינן".
כלומר, הב"ח חידש שיתכן לקבוע וסת ל"שם ראש חודש" גם אם אינו באותו יום בחודש, וכיון שלא מצאנו בפוסקים מי שחלק עליו יש להחמיר כדבריו, וכיון שכל וסת שיכולה להיקבע יש לחוש לה לכתחילה כבר בפעם הראשונה, על כן כל שראתה בל' ובחודש הבא אין ל' צריכה לחוש לא' שמא תקבע וסת ל"שם ראש חודש" (יוצא מן הכלל כשראתה בא' ובחודש הבא יש ל' וא' אינה צריכה לחוש לל' אלא לא', דכיון שיש לה אותו יום בחודש לתלות בו אינה צריכה לחוש ל"שם ראש חודש" אפילו פעם אחת).
סיכום: על פי חידוש הב"ח שיש קביעות וסת ל"שם ראש חודש", יש מהאחרונים שפסקו לחשוש לשם ראש חודש גם בראיה אחת, ועל כן הרואה בל' ניסן צריכה לחשוש לעונת החודש בא' סיון.
ג. דברי הצמח צדק בברייתא היתה למודה לראות
והנה בגמרא נדה[14] איתא: "תניא כו', היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלושים, זה וזה אסורין. הגיע יום עשרים ולא ראתה, מותרת לשמש עד יום שלושים וחוששת ליום שלושים. הגיע יום שלושים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה, והגיע יום שלושים ולא ראתה, והגיע יום עשרים וראתה, הותר יום שלושים ונאסר יום עשרים מפני שאורח בזמנו בא".
רש"י מפרש שמה שכתבה הברייתא "יום עשרים" היינו "יום עשרים לחדש". כלומר, לדעתו הברייתא מדברת אודות "וסת החודש". ואשה שיש לה וסת קבוע לעשרים בחודש, כגון שראתה בכ' תמוז ובכ' אב ובכ' אלול, ובחודש תשרי לא ראתה בכ' כרגילותה אלא בל', אזי בחודש מרחשון עליה לחשוש לכ' וגם לל', ואם בחודש זה שוב לא ראתה בכ' אלא בל', ובחודש כסלו לא ראתה כלל לא בכ' ולא בל', ובחודש טבת ראתה בכ' בחודש, אזי בל' טבת אינה צריכה לחשוש, אבל מכאן ולהבא חוששת לכ' בחודש כי ראייתה בכ' טבת מחזירה את וסתה הקבוע. עד כאן.
אבל הרמב"ן בחידושיו[15] מפרש שהברייתא אינה עוסקת בוסת החודש אלא ב'וסת הפלגה', כלומר אישה שהיתה לה וסת קבועה לעשרים יום, וכעת שינתה לראות לשלושים יום. הרמב"ן מדייק כפירושו מלשון הברייתא, ומסיק: "שמע מינה דוסת הפלגה הוא דקבעה מעשרים לעשרים", ולא מיירי בווסת החודש כפירוש רש"י.
הצמח צדק בפסקי דינים[16] הביא את שיטת רש"י – שהברייתא עוסקת בווסת החודש, והקשה על דבריו וז"ל [עם ביאור משולב בחצאי ריבוע]:
"משמעות רש"י כו' דמפרש לזו [הברייתא] בוסת החודש כו', אבל גם על זה יש להקשות, דאם כן דפירוש [מה שנאמר בברייתא] 'ושינתה ליום שלשים' היינו ליום שלשים בחדש, ואיך משכחת לה ששינתה ב' פעמים ליום שלשים [כלומר לתאריך ל' בחודש] וביום שלשים [בחודש] השלישי לא ראתה, ואחר כך [כיון שלא ראתה בל' בחודש השלישי] הותר יום שלשים [בחודש] הרביעי, ואי אפשר לצייר זאת אלא אם כן שיהיו ד' חדשים מלאים [כלומר, שיש בהם ל' יום] זה אחר זה [ברציפות], וזה לא אתרמי בשום פעם. וגם ג' חדשים מלאים [ברציפות] אינו מצוי אלא פעם בכמה שנים כשהשנה מליאה [שאז תשרי ומרחשון וכסלו הם בני ל' יום].
[ואפילו אם תאמר שהברייתא מיירי בשנה מלאה שאז כאמור יש ג' חודשים מלאים ברצף, מכל מקום עדיין קשה מהו 'הותר יום שלושים' שכתבה הברייתא, דהיינו בחודש הרביעי, שהרי אף פעם אין ד' חודשים בני ל' יום ברציפות], ואין לומר ד'הותר דיום שלושים' [הרביעי] דקתני [בברייתא] היינו א' בחדש הרביעי [דהיינו א' שבט שהוא ראש-חודש הרביעי החל מל' תשרי, והברייתא תתפרש שמפני שלא ראתה בל' כסלו משום כך אינה חוששת לא' שבט, אין לומר כן, משום] דבלאו הכי לא היה אסור [כלומר גם אילו ראתה בל' כסלו לא היה א' שבט נאסר, מפני] דלא קבעה בימי החדש רק ביום שלשים לחדש העבר ולא באחד לחדש [ונמצא שלשון הברייתא 'הותר יום שלושים' קשה לפירוש רש"י שפירש דהיינו ל' בחודש שהוא וסת החודש].
ואפשר [ליישב לשון הברייתא 'הותר יום השלושים' שכוונתה באמת לא' שבט, דהיינו יום השלושים לאחר ל' כסלו, והטעם שצריך 'להתירו' על ידי שלא ראתה בל' כסלו הוא] כיון דגם יום שלשים [ל' כסלו] נקרא 'ראש חודש', [ו]הגם שנחשב [ונמנה] לחדש העבר, מכל מקום כיון דשם 'ראש חודש' של חדש הבא היא נקרא עליו, על כן [אילו ראתה פעם שלישית בל' בחודש, דהיינו בל' בכסלו, היינו אומרים שתהיה] חוששת ליום שלשים [כלומר לא' שבט שחל שלושים יום אחרי ל' כסלו] אף כשהיא א' לחדש הבא. אך [נראה ש]זהו דוחק לחוש לו [לא' שבט] מצד [תאריך] יום שלשים בחדש, אלא שיש לומר דחוששת לו מצד [שֵׁם] ראש חודש, כיון דב' הראיות דיום שלשים היו ביום א' דראש חודש כו'.
[אמנם], וכל זה [לחוש לווסת קבוע בא' שבט בגלל ג' הראיות הקודמות שהיו בל' בחודש מדין 'שֵׁם ראש חודש'] דוחק קצת, דהרי יום א' דראש חודש [היינו תאריך ל' בחודש] הוא נחשב [ונמנה] לחדש העבר, מה שאין כן ראש חודש כשהוא יום אחד נחשב [ונמנה] לחדש השני, ומנלן דקובעת וסת מזה על זה".
ומסיים הצמח צדק: "אבל לגירסת הרשב"א והר"ן אין צריך לכל זה, ומיירי בוסת ההפלגות". כלומר, לדברי שאר הראשונים שחלקו על רש"י ופירשו הברייתא לענין וסת הפלגה, לא קיימים הדחוקים הנ"ל שקיימים בפירוש רש"י, ולפירושם דברי הברייתא מתיישבים היטב.
והנה יש מי שכתב[17] לדייק ממה שכתב הצמח צדק על דברי רש"י "וכל זה דוחק קצת דהרי יום א' דראש חודש הוא נחשב לחדש העבר מה שאין כן ראש חודש כשהוא יום אחד נחשב לחדש השני, ומנלן דקובעת וסת מזה על זה", שדעתו נוטה שהרואה פעם אחת בל' בחודש אינה צריכה לחשוש בראש חודש הבא לא' בחודש משום 'שם ראש חודש', שהרי מכוח ה'דוחק קצת' האמור העדיף הצמח צדק את שיטת הרשב"א והר"ן בביאור הברייתא על פני שיטת רש"י.
אולם דיוק זה אינו מוכרח כלל, כי הצמח צדק לא כתב "דוחק קצת" אלא על הסברא לקבוע וסת בא' בחודש בעקבות ג' ראיות שהיו בל' בחודש, ומטעם "דלא קבעה בימי החדש רק ביום שלשים לחדש העבר ולא באחד לחדש". כלומר, כאשר כל ג' הראיות היו בל' בחודש ההיגיון אומר שהווסת נקבעה לל' בחודש בלבד ולא לא' בחודש; אבל בראתה פעם אחת בל' בחודש ובחודש הבא אין ל' – מנא לן שלא יסכים הצמח צדק שצריכה לחוש לא' בחודש הבא מהטעמים שכתב הסוגה בשושנים: א. כי לא מצאנו ולא ראינו בדברי הפוסקים שיתכן מצב בו אישה רואה ביום מסוים בחודש ואינה צריכה לחשוש לו כלל לווסת החודש; ב. על פי דברי הב"ח, כיון שאם אכן תראה בראש חודש הבא בא' בחודש עלולה לקבוע וסת 'לשם ראש חודש' (וכפי שביאר הב"ח בטעם הדבר "דכיון דחזינן דראתה תרי זימני בראש חודש אף על גב שזה אחד בניסן וזה אינו אחד באייר אלא הוא יום שלשים של חודש העבר – חיישינן שמא יום הנקרא בשם ראש חודש הוא הגורם ראייתה"), על כן לכתחילה עליה לחוש ליום זה (כלומר לא' בחודש) שמא לבסוף ייקבע לה וסת ראש חודש[18].
סיכום: מדברי הצמח צדק אין כל סתירה לדברי הסוגה בשושנים שהרואה בל' בניסן צריכה לחשוש לא' בסיון.
ד. ראתה בל' אם חוששת לל' הבא בעוד חודשיים
עוד דנו האחרונים במי שראתה בל' בחודש והחודש שאחריו הוא בן כ"ט יום, האם צריכה לחשוש ליום ל' בחודש השלישי. כגון, ראתה בל' ניסן, וחודש אייר הוא כ"ט יום, האם צריכה לחשוש בל' סיון.
בכמה מספרי מחברי דורנו נקטו בפשטות שהרואה בל' בניסן חוששת לל' בסיון. ראה ספר אמרי אברהם[19]: "באשה שראתה ביום ל' לחודש ניסן כו' צריך לומר דמכיון דבחודש השני אין יום ל' הרי לא ייעקר חשש דוסת החודש, ואם כן שוב תצטרך לחשוש בחודש סיון ביום ל'". וכן כתבו ספר בדי השלחן[20], ספר פותח שער[21], שו"ת באר משה[22], וספר חוט שני[23].
לעומת זאת בספר סוגה בשושנים[24] כתב שהרואה בל' ניסן אינה חוששת לל' סיון, וזה לשונו: "אם ראתה רק ראיה אחת ביום א' דר"ח כו', לומר שתדלוג חדש סיון לגמרי ולא תראה עד יום א' דר"ח תמוז, הא כבר נתבאר בשולחן ערוך סימן קפ"ט סעיף י"ב דאינה חוששת רק לחדש הסמוך, והטעם משום דסתם נשים חזיין מחדש לחדש כמו שכתב הש"ך ס"ק כ"ז". כלומר, החשש לוסת החודש הוא תמיד לחודש הבא בלבד ולא לעוד חודשיים. ובביאור רועה בשושנים[25] הוסיף על דברי הסוגה בשושנים: "מצאנו סברא זו גם בראב"ד (שער הוסתות סימן ג אות יב) שכתב שלוסת השבוע בפעם אחת אין חוששין, משום דעד י"ח יום עדיין בימי זיבה [הראב"ד לשיטתו דגם בזמן הזה אין אשה קובעת בימי זיבה], ובשבוע ג' שהוא יום כ"ב גם כן אינה חוששת משום דרוב נשים חזיין מחדש לחדש, עד כאן דבריו. ואם כן הוא הדין לפעם בב' חדשים אין לחשוש כיון שאין דרך נשים לראות כך".
ובספר טהרה כהלכה[26] כתב להוכיח שזוהי גם דעת הצמח צדק – שהרואה בל' ניסן אינה חוששת לל' סיון. והוא מכוח קושייתו הנ"ל בדברי רש"י שפירש לשון הברייתא "ושינתה ליום שלשים" דהיינו "ליום שלשים בחדש", והקשה הצמח צדק דאם כן "איך משכחת לה ששינתה ב' פעמים ליום שלשים וביום שלשים השלישי לא ראתה ואחר כך הותר יום שלשים הרביעי, ואי אפשר לצייר זאת אלא אם כן שיהיו ד' חדשים מלאים זה אחר זה וזה לא אתרמי בשום פעם". ואם תאמר שהרואה בל' ניסן צריכה לחשוש לל' סיון (כיון שבאייר אין ל') – "אזדא ליה תמיהתו איך משכחת לה ד' פעמים יום ל' בחודש". כלומר, יסוד קושיית הצמח צדק על רש"י מבוססת על הנחה פשוטה שהרואה בל' בחודש חוששת לו אך ורק בחודש הסמוך (ולא בעוד חודשיים).
סיכום: לדעת הצמח צדק והסוגה בשושנים הרואה בל' בניסן אינה צריכה לחשוש בעוד חודשיים לל' בסיון.
ה. העולה מהאמור
מי שראתה פעם אחת בא' דראש חודש דהיינו ל' בחודש, ובחודש הסמוך יש רק כ"ט יום, לדעת מגדולי הפוסקים, על פי דברי הב"ח, עליה לחשוש לראש חודש הבא שהוא א' בחודש, כגון, אם ראתה בל' בניסן תחשוש לא' בסיון (ומדברי הצמח צדק אין כל סתירה לדבריהם). אבל אינה צריכה לחשוש גם לל' בסיון, כי החשש דווסת החודש הוא לחודש הסמוך ולא לעוד חודשיים.
מקורות:
[1] יו"ד סי' קפט ס"ו.
[2] שם אות טו.
[3] שם אות טז.
[4] אורטנברג, יו"ד סי' ס.
[5] איינהורן, שער ד ס"ג.
[6] גלייזר, סי' ד ס"ו.
[7] שם ס"ק ו.
[8] וע"ע בפרי דעה, שם, טורי כסף ס"ק יז.
[9] סי' קפט טורי כסף ס"ק יז.
[10] וינקלר, יו"ד מהדו"ת סי' עח.
[11] וראה כיוצא בזה גם בספר יסוד הטהרה ורטהיימר, מהדורה עברית עמ' ריג ואילך, בשם הגרמ"ש קליין. ובספר פותח שער (פרידמן, סי' כו ס"ה) צידד מסברא לומר שהרואה בל' ניסן אינה צריכה לחשוש בא' סיון: "ולכאורה היה נראה הנכון לומר דבחודש זה לא שייך לחוש ליום החודש כיון דאין בו יום ל'".
[12] סי' ד ס"ק ו.
[13] חו"מ סו"ס לז.
[14] סד, א ואילך.
[15] נדה שם ד"ה היתה למודה.
[16] יו"ד סי' קפט "לסי"ד והותר שלשים וגם לסט"ו" דף רמה, ב ואילך.
[17] ראה טהרה כהלכה ח"ב פכ"ד סל"ה והערה 69.
[18] ויש לציין שבטהרה כהלכה שם לא הובאו כלל דברי הסוגה בשושנים שכתב מפורש לחוש לא' בחודש על פי דברי הב"ח ואף ביאר הדברים מילתא בטעמא כמבואר בפנים. ויתכן שבשעת כתיבת הדברים לא עמדו דברי הסוגה בשושנים הללו לנגד עיניו (ראה שוע"ר סי' תמב קו"א סוס"ק ה).
[19] אוירבאך, סי' ב, עמ' ז, ב.
[20] סי' קפט סי"ג, ביאורים ד"ה חוששת.
[21] פרידמן, סי' כו ס"ה.
[22] שטרן, ח"ג סי' קיט.
[23] קרליץ, עמ' קכ ד"ה והנה.
[24] סי' ד ס"ק ו.
[25] על ספר סוגה בשושנים שם ס"ק לב.
[26] ח"ב פכ"ד הערה 69.