זה קרה לפני שנתיים. נר חמישי של חנוכה, בשעת לילה מאוחרת, חזרנו מערב לביבות משפחתי עם הקטנטנים על הידיים, ונדהמנו לגלות את דלת הבית פתוחה כשהאורות דלוקים בכל החדרים. לקח לנו כמה שניות לעכל את העובדה שאורחים בלתי רצויים 'עשו סיבוב' במבצרנו הבטוח.
הבית לא היה זהה בעליל למצב בו השארנו אותו. אנחנו משתדלים לפני יציאה משפחתית לארגן את הבית כך שיהיה נעים לחזור אליו, כעת לא נותר זכר לסדר. בוקה ומבולקה קידמו את פנינו, וזו לא היתה קבלת פנים מלבבת.
השכבנו את הקטנים על הספות, הילדים הבוגרים שגם ככה לא יכלו להירדם, על מנת לשתות משהו ולהירגע ובעיקר, כדי לבצע אומדן נזקים של הביקור הלא-קרוא.
ככל שסידרנו יותר, הבנו שהגנבים לא מצאו משהו משמעותי, כנראה לכן בזעמם הפכו את הבית על פניו…
לא מצאו משהו משמעותי אמרתי?! כשהגעתי לחדר השינה, חשכו עיני, קופסת התכשיטים שלי, בה שוכנים תכשיטי הזהב היקרים, איננה! בדיוק לערב הזה יצאתי עם סט תכשיטים קליל שלא שווה יותר מכמה עשרות שקלים. דווקא הסט הכי יקר שלי, כולל טבעת מיהלומים אמיתיים, ושרשרת עם מטבע מקורי מהרבי! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, קרסתי על המיטה, עוצרת את הדמעות בכוח.
אחרי כמה דקות של ניסיון להירגע, וכוס מים קרים שהגישה לי בתי הבכורה, התעשתתי. קמתי ואמרתי לילדים: "בואו נודה להשם יתברך ששפך את חמתו על העצים והאבנים! זהו ניסיון משמים, וצריך להודות שלא נפגענו בנפש. כבר היו מקרים באזורנו, בהם בני-דודינו באו לבצע את אומנות אבותיהם כמו שרק הם יודעים, וכשגילו כי הבית אינו ריק מיושביו התוצאות היו הרות-אסון…
ניסינו להתחזק באמונה וביטחון. "אצל אדמו"ר הצמח צדק, הדפים של 'שער הבטחון' בספר 'חובות הלבבות', היו בלויים מאד מרוב שימוש שנעשה בהם", הסביר בעלי כשהתיישב יחד איתי לקרוא כמה קטעים מהספר. התחזקנו בהבנה שאין רע יורד מלמעלה והודינו על כך שהנזקים הסתכמו בהיפרדות מכמה מוצרים גשמיים.
לאחר יממה, כבר הצלחנו פחות או יותר להשיב את הסדר על כנו. בעלי פתאום נזכר, שהתכשיטים שלי מבוטחים בחבילת הביטוח שרכשנו. מחמת המהומה והבלבול מהגניבה, לא זכרנו זאת בשעת מעשה. ממחשבה למעשה, פתחנו פנייה באתר החברה. ידענו שכדי לרכוש את הביטוח כל המוקדנים זמינים והתהליך קליל ופשוט, אבל כשאתה צריך מהם כסף, קשה להשיג אותם ונדרשים יכולות המתאימות לפחות למבצע צבאי מסובך…
אחרי כמעט שעתיים נוספות של המתנה בטלפון, סוף סוף ענו, אולם אחרי פחות מדקה השיחה נותקה מסיבה בלתי ברורה. בשיחה הבאה קיבלנו מענה אחרי שעה ושתי דקות בדיוק וסימנתי לעצמי שמדובר בהתקדמות בכיוון חיובי. הפקידה ביקשה שנמלא כמה טפסים הופתעתי כשאמרה לי שאפשר למלא באופן מקוון. "לפחות יש דברים שבהם אתם משודרגים…" ציינתי בסרקזם. אחרי שבועיים וחצי בדיוק הופקד בחשבון הבנק שלנו סכום נכבד בהתאמה לשווי התכשיטים.
לאחר כשלושה חודשים, בעת הניקיונות לפסח, הגיע לקראתי הילד בן ה-5, "אמא, מצאתי שרשרת בנעליים", מסתבר שבתוך מגירת הנעליים שכנה לה אחר כבוד אחת השרשראות ש(לא) נגנבה! חשתי צמרמורת בכל הגוף כשקלטתי שמדובר בשרשרת עם המטבע מהרבי.
ניסיתי לנבור במעמקי זכרוני, וכנראה שכשהוצאתי את השרשרת היא החליקה מידי היישר אל מגירת הנעליים הפתוחה אל תוך אחד מזוגות הנעליים הישנות, זה מה שמנע מהגנבים לשים את ידם על השרשרת הקדושה. סיפרתי על כך לבעלי, שהשתתף כמובן בהתרגשותי.
שבוע שעבר, בעודנו ממתינים לתורנו בבנק, רפרפתי על המיילים שקיבלתי ומצאתי את עצמו שוקעת בכמה דקות של לימוד תורה אודות המושג ההלכתי 'זוטו של ים' והטבעת שנמצאה בחוף הצדפים. מבלי להבין איך, הסיפור 'שלנו' צף לפתע בראשי. "האם אני חייבת ב'השבת אבידה' של השרשרת לחברת הביטוח?!" שאלתי את בעלי שעמד לידי. "אממ… מה הקשר לעכשיו?", תמה. סיפרתי לו בקצרה את הסיפור.
"אני חושבת שאחרי שמצאנו את השרשרת היינו צריכים לפנות אל חברת הביטוח ולשאול אולי אנחנו צריכים להחזיר לה את מה ששילמו לנו עבור השרשרת הזו".
"נו, זה בדיוק המקרה שלנו", התלהב בעלי, שבאופן די-נדיר איפשר לי לסיים את כל מה שתכננתי לומר למרות התלהבותו… "חברת הביטוח בוודאי התייאשה מהשרשרת הזו, אם הם היו חושבים שהשרשרת תימצא אי-פעם הם בוודאי לא היו מעבירים לנו את תמורתה. תחשבי בהיגיון, אפילו מענה-טלפוני סביר הם לא מספקים, כך שברור שאם הם בכל זאת נפרדו מכמה שקלים – זה רק אחרי שהתייאשו מהאופציה שנמצא את התכשיטים. זה ממש 'זוטו של ים'", סיים בקול.
כנראה שבמהלך הטיעון הלמדני הטונים קצת עלו, וראינו יהודי מבוגר יושב בספסל מאחורינו שקוע בספר-לימוד שבידו, וכששמע את השיחה פנה אלינו בעדינות: "סליחה שאני מתערב", "זה בסדר גמור" השיב בעלי, "מה אתה אומר על הסברא שלי?!"
"תראה ר' יהודי", השיב הלה ברוך, "חברות הביטוח דואגות להבטיח לעצמן את ההגנה המקסימלית, בזה הם מתמחים". "בהחלט" הסכים איתו בעלי. "ולכן, הם כותבים בפירוש בחוזה שלהם כי אם המבוטח ימצא את החפצים שנגנבו, עליו להחזיר להם את הכסף שקיבל תמורתם. סעיף זה בחוזה מלמד שהם לא מתייאשים ולא חל עליהם דין זוטו של ים".
"מספר 306 לעמדה 2", קטע את השיח הלמדני והיהודי התרומם ממקומו, נזכרתי בדברי הבעל שם טוב, 'במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא'. הנה, אנחנו בבנק, ומתנהל כאן דיון הלכתי שלא היה מבייש את היכל הלימוד של כולל 'הוראה ומשפט'…זה קרה לפני שנתיים. נר חמישי של חנוכה, בשעת לילה מאוחרת, חזרנו מערב לביבות משפחתי עם הקטנטנים על הידיים, ונדהמנו לגלות את דלת הבית פתוחה כשהאורות דלוקים בכל החדרים. לקח לנו כמה שניות לעכל את העובדה שאורחים בלתי רצויים 'עשו סיבוב' במבצרנו הבטוח.
הבית לא היה זהה בעליל למצב בו השארנו אותו. אנחנו משתדלים לפני יציאה משפחתית לארגן את הבית כך שיהיה נעים לחזור אליו, כעת לא נותר זכר לסדר. בוקה ומבולקה קידמו את פנינו, וזו לא היתה קבלת פנים מלבבת.
השכבנו את הקטנים על הספות, ופנינו עם הילדים הבוגרים שגם ככה לא יכלו להירדם, על מנת לשתות משהו ולהירגע ובעיקר, כדי לבצע אומדן נזקים של הביקור הלא-קרוא.
ככל שסידרנו יותר, הבנו שהגנבים לא מצאו משהו משמעותי, כנראה לכן בזעמם הפכו את הבית על פניו…
לא מצאו משהו משמעותי אמרתי?! כשהגעתי לחדר השינה, חשכו עיני, קופסת התכשיטים שלי, בה שוכנים תכשיטי הזהב היקרים, איננה! בדיוק לערב הזה יצאתי עם סט תכשיטים קליל שלא שווה יותר מכמה עשרות שקלים. דווקא הסט הכי יקר שלי, כולל טבעת מיהלומים אמיתיים, ושרשרת עם מטבע מקורי מהרבי! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, קרסתי על המיטה, עוצרת את הדמעות בכוח.
אחרי כמה דקות של ניסיון להירגע, וכוס מים קרים שהגישה לי בתי הבכורה, התעשתתי. קמתי ואמרתי לילדים: "בואו נודה להשם יתברך ששפך את חמתו על העצים והאבנים! זהו ניסיון משמים, וצריך להודות שלא נפגענו בנפש. כבר היו מקרים באזורנו, בהם בני-דודינו באו לבצע את אומנות אבותיהם כמו שרק הם יודעים, וכשגילו כי הבית אינו ריק מיושביו התוצאות היו הרות-אסון…
ניסינו להתחזק באמונה וביטחון. "אצל אדמו"ר הצמח צדק, הדפים של 'שער הבטחון' בספר 'חובות הלבבות', היו בלויים מאד מרוב שימוש שנעשה בהם", הסביר בעלי כשהתיישב יחד איתי לקרוא כמה קטעים מהספר. התחזקנו בהבנה שאין רע יורד מלמעלה והודינו על כך שהנזקים הסתכמו בהיפרדות מכמה מוצרים גשמיים.
לאחר יממה, כבר הצלחנו פחות או יותר להשיב את הסדר על כנו. בעלי פתאום נזכר, שהתכשיטים שלי מבוטחים בחבילת הביטוח שרכשנו. מחמת המהומה והבלבול מהגניבה, לא זכרנו זאת בשעת מעשה. ממחשבה למעשה, פתחנו פנייה באתר החברה. ידענו שכדי לרכוש את הביטוח כל המוקדנים זמינים והתהליך קליל ופשוט, אבל כשאתה צריך מהם כסף, קשה להשיג אותם ונדרשים יכולות המתאימות לפחות למבצע צבאי מסובך…
אחרי כמעט שעתיים נוספות של המתנה בטלפון, סוף סוף ענו, אולם אחרי פחות מדקה השיחה נותקה מסיבה בלתי ברורה. בשיחה הבאה קיבלנו מענה אחרי שעה ושתי דקות בדיוק וסימנתי לעצמי שמדובר בהתקדמות בכיוון חיובי. הפקידה ביקשה שנמלא כמה טפסים הופתעתי כשאמרה לי שאפשר למלא באופן מקוון. "לפחות יש דברים שבהם אתם משודרגים…" ציינתי בסרקזם. אחרי שבועיים וחצי בדיוק הופקד בחשבון הבנק שלנו סכום נכבד בהתאמה לשווי התכשיטים.
לאחר כשלושה חודשים, בעת הניקיונות לפסח, הגיע לקראתי הילד בן ה-5, "אמא, מצאתי שרשרת בנעליים", מסתבר שבתוך מגירת הנעליים שכנה לה אחר כבוד אחת השרשראות ש(לא) נגנבה! חשתי צמרמורת בכל הגוף כשקלטתי שמדובר בשרשרת עם המטבע מהרבי.
ניסיתי לנבור במעמקי זכרוני, וכנראה שכשהוצאתי את השרשרת היא החליקה מידי היישר אל מגירת הנעליים הפתוחה אל תוך אחד מזוגות הנעליים הישנות, זה מה שמנע מהגנבים לשים את ידם על השרשרת הקדושה. סיפרתי על כך לבעלי, שהשתתף כמובן בהתרגשותי.
שבוע שעבר, בעודנו ממתינים לתורנו בבנק, רפרפתי על המיילים שקיבלתי ומצאתי את עצמו שוקעת בכמה דקות של לימוד תורה אודות המושג ההלכתי 'זוטו של ים' והטבעת שנמצאה בחוף הצדפים. מבלי להבין איך, הסיפור 'שלנו' צף לפתע בראשי. "האם אני חייבת ב'השבת אבידה' של השרשרת לחברת הביטוח?!" שאלתי את בעלי שעמד לידי. "אממ… מה הקשר לעכשיו?", תמה. סיפרתי לו בקצרה את הסיפור.
"אני חושבת שאחרי שמצאנו את השרשרת היינו צריכים לפנות אל חברת הביטוח ולשאול אולי אנחנו צריכים להחזיר לה את מה ששילמו לנו עבור השרשרת הזו".
"נו, זה בדיוק המקרה שלנו", התלהב בעלי, שבאופן די-נדיר איפשר לי לסיים את כל מה שתכננתי לומר למרות התלהבותו… "חברת הביטוח בוודאי התייאשה מהשרשרת הזו, אם הם היו חושבים שהשרשרת תימצא אי-פעם הם בוודאי לא היו מעבירים לנו את תמורתה. תחשבי בהיגיון, אפילו מענה-טלפוני סביר הם לא מספקים, כך שברור שאם הם בכל זאת נפרדו מכמה שקלים – זה רק אחרי שהתייאשו מהאופציה שנמצא את התכשיטים. זה ממש 'זוטו של ים'", סיים בקול.
כנראה שבמהלך הטיעון הלמדני הטונים קצת עלו, וראינו יהודי מבוגר יושב בספסל מאחורינו שקוע בספר-לימוד שבידו, וכששמע את השיחה פנה אלינו בעדינות: "סליחה שאני מתערב", "זה בסדר גמור" השיב בעלי, "מה אתה אומר על הסברא שלי?!"
"תראה ר' יהודי", השיב הלה ברוך, "חברות הביטוח דואגות להבטיח לעצמן את ההגנה המקסימלית, בזה הם מתמחים". "בהחלט" הסכים איתו בעלי. "ולכן, הם כותבים בפירוש בחוזה שלהם כי אם המבוטח ימצא את החפצים שנגנבו, עליו להחזיר להם את הכסף שקיבל תמורתם. סעיף זה בחוזה מלמד שהם לא מתייאשים ולא חל עליהם דין זוטו של ים".
"רגע, אבל מדובר בכלל בחברת ביטוח של גויים, האם זה לא משנה את הדין"?! שאל בעלי. "תראה ידידי, אתה זכית לגור בארץ הקודש כך שחברת הביטוח כנראה שייכת ליהודים. ובנוגע לחברה של גויים"…
"מספר 306 לעמדה מספר 2", קטעה את השיח הלמדני, והיהודי התרומם ממקומו, "תראה, גזל הגוי והפקעת הלוואת הגוי זה עניין לסיפור אחר, אולי נפגש כאן בשבוע הבא?", חייך.
נזכרתי בדברי הבעל שם טוב, 'במקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא'. הנה, אנחנו בבנק, ומתנהל כאן דיון הלכתי שלא היה מבייש את היכל הלימוד של כולל 'הוראה ומשפט'…
מקורות: שו"ע חו"מ סי' רנט ס"ז. שוע"ר הלכות מציאה סי"ט. קצוה"ח סי' שז סק"ב. אור שמח שכירות ריש פ"ז. שו"ת מהרש"ם ח"ד סי' ז. ספר "הרי בשמים" תנינא סי' רמה. שו"ת צי"א חכ"א סי' נח. מנח"י ח"ב סי' פח. ח"ג סי' קכג. ועוד. שוע"ר הלכות שאלה ושכירות וחסימה סי"ח. גליון האוצר 42 עמ' קצה.
[עריכה: ש. מלומד]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
