קוראים לי אסתי. בחורת סמינר רגילה. האמת היא שהצד הטכני באופיי חזק יותר, לעומת הצד הלימודי שהוא קצת פחות. בבית שלנו חינכו אותנו שהדבר החשוב הוא שנהיה יראי שמים ואוהבי השם. גם הלימודים תפסו מקום נכבד, אך העיקר היה שמור לערכים הרוחניים. אני לא בטוחה שבסוף הלימודים אצא עם תעודת בגרות, ולכן כבר מעכשיו התחלתי לעבוד בשעות הפנאי, הן בשביל למלא את הזמן והן כדי להתכונן לחיים שאחרי הלימודים.
יש לי חברות שעובדות במשמרות צהריים-ערב מסודרות כמוכרות בחנויות קטנות או בסידור מוצרים ברשתות שיווק, עם תלוש משכורת רשמי. למרות שאני מרגישה כבר בוגרת, ההורים שלי לא מסכימים לי לעבוד בצורה כזו, כנראה הם חוששם שבחנויות שכאלה אהיה חשופה גם לתכנים שאינם תואמים את אורח חיי המשפחה. לעיתים אני משמשת כבייבי-סיטר או עבודות-בית קלות, כך אני גם מרוויחה סכום נחמד שמהווה חיסכון לחלומות שאני רוצה להגשים בהמשך. בתור בת זקונים, זה בדרך-כלל מסתדר גם עם הבית, שבמשך השנה כמעט לא מצפים ממני לעזרה משמעותית.
אחרי נתינת מעשר וצדקה מהכסף, שמרתי לי חלק נכבד במעטפה ייעודית, במטרה שכך לא ייגמר הכסף שחסכתי בעמל על בזבוזים מיותרים.
לפני פסח ערכתי חישוב כמה הספקתי לצבור עד היום. גיליתי שהגעתי ל-2000 ₪. סכום מאוד נחמד לגיל שלי ובהתחשב בתנאים האמורים לעבודה שלי. לא רציתי להשאיר סכום כזה אצלי. מכיוון שאין על שמי עדיין חשבון בנק בו אוכל להפקיד, ובחשבון של ההורים שלי אני לא רוצה להתעסק עקב טעויות בעבר ששמרתי כסף אצלם והם לא זכרו זאת וכבר לא היה לי נעים לבקש מהם בחזרה.
הסתובבתי כמה ימים, מתלבטת אצל מי כדאי לשמור את הכסף. באחד הימים הגיע מנשה, אחי הנשוי, לקפוץ לביקור אצלנו. כשהגשתי לו כיבוד קל, קלטתי בזווית העין את האקדח שהוא נושא עליו לאחרונה באופן תדיר, עקב המצב הביטחוני. מיד הבריק במוחי הרעיון לבקש ממנו שהוא ישמור לי על הכסף כפיקדון.
אם תשאלו מה הקשר בין האקדח לכסף שלי, אסביר – החוק מחייב כל מי שמחזיק ברשותו אקדח להתקין בביתו כספת ממוגנת, בה יאוחסן האקדח בבטחה בזמן שבעל הנשק אינו נושא אותו… הכספת שלו היא הפתרון המושלם עבורי כרגע, כך החלטתי.
אחי שמע את הבקשה בחיוך והשיב "בשמחה! ממתי שקניתי את הכספת קיוויתי שהיא תזכה לאחסן הרבה מזומנים. אז יש שם קצת כסף שלי, יהיה נחמד שיהיה שם עוד סכום, גם אם הוא כפיקדון בלבד".
אבי שמע את המשפט ואמר: "אני זוכר שכבר כשהיית ילד חשבת על אחסון מזומנים, וניסית פעם לשבור עם פטיש בלטה מהרצפה, אולי יש שם מטמוניות כמו ששמו האמוריים לפני שירשנו את הארץ"… צחקנו. זוכרים את הבלטה הסדוקה בחדר הילדים שנשארה כך עד שביצעו שיפוץ בבית.
העברתי לידיו של מנשה את המעטפה ברעד קל, לא לפני שאני מציינת עליה "2000 ש"ח אסתי. ניסן תשפ"ד". מנשה אמר שזה לא משנה מה שכתוב על המעטפה, הוא זוכר. אך אני, למודת ניסיון מ'זיכרון של מבוגרים', העדפתי למסור זאת כך.
ההכנות לפסח עברו בשלום, תודה לה'. כבת זקונים עם משפחה ברוכת ילדים שרובם נשואים, הידיים מלאות עבודה בחג. בכל יום מתארח אצלנו זוג נשוי אחר. העבודה אז היא אמנם בהתנדבות מלאה, אבל עם סיפוק עצום עם כל הקושי. האחים וההורים משתדלים לא לנצל מידי, ולהודות על הסיוע שלא מובן מאליו.
לרגל שביעי של פסח, הגיע מנשה ומשפחתו ללון אצלנו. החג עבר בנעימים, ועם העשייה הברוכה והשמחה והנחת היה נראה שקשה לכולם להיפרד ממנו. לי דוקא קצת הוקל, כי בכל אופן, עם כל ההשפעות הרוחניות והגשמיות – אני בן אדם שיותר מסתדר עם שיגרה. חיכיתי כבר לחזור למסלול, מתקשה לשתף בכך את סביבתי שאמנם תפקדה באופן מלא כדי להשיב את כלי הפסח והסדר על מקומו, אך הצער מהפרידה ניכר.
נפרדנו ממנשה ומשפחתו בשעה מאוחרת, לאחר שסייעו לנו בארגון הבית, מאחלים בהתרגשות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". חיבוקים ונשיקות לילדים הקטנים ופרשנו סוף סוף לשינה מתוקה.
בבוקר, התעוררתי למשמע צלצול טלפון, שנשמע לי מבשר רעות. פחדתי לקום, נזכרת באסרו-חג של שמחת תורה. מיד השתקתי את הקולות המפחידים כשעולה לי בראש הפסוק "לא תקום פעמיים צרה". אמי ענתה לטלפון, פניה לבשו ארשת רצינית ודאוגה. הרהרתי מזמור תהילים כלשהו שהצלחתי להיזכר בו. מי יודע מה קרה? כשהיא סיימה את השיחה הלחשנית, היא פנתה לומר לאבא את תוכן השיחה, ורק לאחר שהתדיינו ביניהם הם פנו אלי. מה כבר קרה? הרגשתי שאני לא יכולה לעצור בעצמי מהחשש הנורא…
"כמו שאת יודעת, מנשה חזר אתמול לבית בשעה מאוחרת". חיכיתי שאימי תסיים עם ההקדמות ותעבור כבר לעיקר. מה קרה, תאונה? מה? ה' ישמור. אימי המשיכה, לא יודעת אם היא שמה לב לחרדה שלי. "הוא גילה שפרצו לו לבית, כנראה במהלך החג, וגנבו רכוש". שמעתי את המילה רכוש והבנתי מיד מה קרה.
אחרי כאלה דפיקות לב כמו שהיו לי קודם, הבשורה לא הייתה קשה כל כך. "לא עזר האור הדלוק שהשאירו בבית, הגנבים היו נועזים ומתוחכמים. כנראה שערכו מעקב באיזור ו'ידעו' מתי לפרוץ".
לפחות התברר, שמהבית עצמו הגנבים לא לקחו כמעט כלום, אבל את הכספת הם הצליחו לפרוץ ולרוקן את כל תכולתה, למרות שהייתה נעולה כמו שצריך.
"לפחות האקדח היה עליו" אבי ניסה להתנחם. "זה היה יכול להיות עוד כמה אלפים ועוגמת נפש". "בכמה כסף בפועל היה מדובר"? שאלתי, למרות שמה שבעיקר הציק לי זה האם אקבל בחזרה את הכסף שחסכתי בעמל?
אימי כמו קראה את מחשבותי ואמרה: "אני זוכרת שהבאת לו סכום כלשהו. אחרי שנבדוק אם יש סיכוי לתפיסת הגנבים, נראה מה הלאה. העיקר שלא היו נפגעים בנפש ב"ה". בהחלט תודה לה'. עם כל הצער, השנה האחרונה לימדה אותנו פרופורציות בחיים על העולם הזה. אבל מה לעשות שעדיין כואב עם הבעיות הקטנות, גם אם היו עלולות להיות גדולות יותר…
אבא שלי הרהר כמה רגעים ואמר. "אם אני זוכר נכון, לפי ההלכה מנשה נחשב כשומר חינם. שומר חינם פטור מגניבה ואבידה, כמובן כשלא נעשו בפשיעה (=רשלנות)". אבי איש עמל שיש לו קביעות בדף היומי, וכל חתיכה של תורה שהוא יודע זו זכות. תמיד אני מתגאה בכך שאבי משתדל לקבוע עיתים לתורה, אך הפעם משום מה קיוויתי שאבי לא זוכר נכון כרגע… הוחלט שהם יבררו זאת לעומק, וננסה להמשיך בינתיים 'עסקים כרגיל'.
בהמשך היום התקשר מנשה להתוודות: "האמת היא, שכשהבאת לי את הכסף, החלטתי 'להמיר' אותו בכסף שאצלי כבר בכספת ולהשתמש בו לצרכי האישיים, ובבוא העת כשתרצי את הכסף בחזרה, אוציא לך מהכספת את הסכום המדוייק ששייך לך". ניסיתי להבין אם הוא חותר לדבר שיצא לי ממנו טוב או לא…
"נזכרתי בזה כשמצאתי פתאום את המעטפה שלך בכיס החליפה של יום חול שלי" הוא סיפר. "מה שחשבתי, זה שבכל מקרה, מכיוון שהסיכום בינינו היה שהכסף שלך יישמר בכספת, זה לא משנה אלו שטרות שהו שם בפועל, כי מבחינתי הכסף 'שלך' היה בכספת, ולכאורה זה לא משנה אם בפועל החלפתי בין השטרות שלך לשלי או לא".
ידעתי שמנשה הוא בחור מלומד, עם כל עיסוקיו החומריים, אבל פתאום קיוויתי הפוך ממה שחשבתי מקודם על דברי אבא, שהוא הטועה, ואינו פטור… אימי ראתה איך אנחנו מנסים להעלות טענות לכאן ולכאן וניסתה לסיים עם הדיון באומרה: "זה באמת סיפור מסעיר, אבל חבל על הויכוח שלכם, הרבה יותר חכם שתשאלו את הרב שיכריע על פי חכמת התורה".
"שאלה דומה נשאל רבה של ירושלים, הרב פסח צבי פראנק עליו השלום" פתח הרב לאחר שמיעת הצדדים, "והוא פסק שהכסף שבכספת שייך למנשה בלבד, והוא זה שנגנב, ועל מנשה להחזיר את הכסף במלואו. הסיבה לכך היא, כי מנשה לא קיבל את רשותה של אחותו לבצע את החילופין הללו ואף לא ביצע עימה 'קנין' על ההחלפה הזו, משום כך אין לה תוקף הלכתי וממילא הכסף שנגנב מהכספת היה הכסף 'שלו' בלבד".
מנשה קיבל מיד את פסק הדין, ואני נשמתי לרווחה. "אשמור כעת את הכסף בפינה אחרת, הכספת לא ממש הוכיחה את עצמה", אמר לי.
מקורות:
רשמי שאלה חו"מ עמ' ה.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני לחצו:
https://avodatlev.minisite.ms/4
