אני אישה שלא אוהבת הפתעות, בעלי מכיר ויודע זאת. אבל הפתעה כזו ממש לא התנגדתי לקבל…
יום חמישי, ערב יום הנישואין שלנו. דפיקות בדלת. לא, לא עמדו שם בני משפחה עם פרחים ובלונים וקריאות מזל טוב. עמד שם ארגז משלוחים פשוט מהמכולת.
בעלי הוא זה שנוהג לערוך את הקניה השבועית במכולת. בדרך כלל הוא מעלה הכל הביתה. היום הוא מיהר מאוד ליום-השתלמות שהיה מוכרח לעבור להמשך הקידום המקצועי שלו, והוא הודיע לי שהוא ישלם עוד כמה שקלים על משלוח עד הבית. אמנם כל שקל מחושב אצלנו, אבל לפעמים אין ברירה, ואם אני רוצה להספיק התארגנות לשבת כמו שצריך, יש מחירים שצריך לשלם.
מחירים אמרנו? כשפתחתי את הארגז נדהמתי למראה הסחורה. אלו לא היו המוצרים הרגילים שאנחנו מזמינים.
אנחנו מאד משתדלים לכלכל את צעדינו בתבונה. טרם כל רכישה אנחנו שוקלים אם המוצר אכן נצרך, ובאם כן האם יש לו חלופה שאינה 'מותג', או שמא יש עליו מבצע כלשהו. בקניות לכבוד שבת וחג אנחנו 'משחררים' יותר. אחרי הכל הוצאות עבור שבת אינן מחושבות בסך הקיצבה השנתית שמקציבים לנו בראש השנה. יחד עם זאת לא מרפים לגמרי מהמוֹשכות ומשתדלים שהכל יהיה בתוך גדרי הסביר.
הפעם, בארגז המשלוח, היו מוצרים שנמצאים אמנם בסל הצריכה שלנו, אך כללו בנוסף הרבה 'מותגים', דגני בוקר ומעדנים, ממתקים מיוחדים ועוד.
אחרי 5 דקות של בהייה בארגז, נפל לי האסימון. "אהה, כנראה בעלי רצה להפתיע אותי לכבוד יום-הנישואין. במקום לקנות מתנה איזה כלי נוי לא ברור, הוא החליט לפנק במוצרי מזון משובחים, כאלה שאני חולמת תמיד לקנות". לא מתאים לו, אבל אם חשב מה ישַמֵח אותי, כנראה שזו התשובה הראשונה שעלתה לו בראש. לוּ היה מתייעץ איתי מראש הייתי מסרבת להוציא סכום כזה על מוצרי מזון מתכלים. במחשבה שניה, גם זֵר-פרחים הוא דבר מתכלה. בנוסף, לפעמים יותר מתסכל לשמור בבית מתנה שקיבלנו ולנסות אחרי שנתיים להעביר אותה בחיוך מעושֶה למקבל/ת הנרגשת מהמחווה. התנערתי לרגע, "בכלל על כל דבר טוב שאת מקבלת צריך לומר תודה", הזכרתי לעצמי. "שום מתת איננה מובנת מאיליה… אם כבר קיבלת, תחליטי ליהנות מזה עד הסוף".
התקשרתי לבעלי, משתדלת לשַוֹת לקולי טון נלהב מהמחווה. הוא לא היה זמין, אז השארתי לו בינתיים הודעה עם תודה נרגשת על הקניה מחממת הלב.
הוא השיב לאחר כמה דקות 'בשמחה'. קצר ותכליתי כדרכו. פירשתי את זה שאכן חפץ לגרום לי הנאה יתירה במשלוח עשיר, תרתי משמע.
היות שידעתי שיחזור מאוחר, הרשיתי לעצמי לפתוח כמה תופינים לבד בינתיים. נהניתי לערוך הפוגה מתוקה מההכנות לשבת, והמשכתי אחר כך במלוא המרץ. לא יודעת אם באמת המוצרים הממותגים אלו שגרמו את זה, או ההרגשה הטובה מהדרך היצירתית לשמח אותי.
בשעה מאוחרת בעלי חזר, עציץ פורח בידו. "מזל טוב לנו ליום הנישואין" הוא אמר בטון חגיגי. אני הספקתי לערוך את השולחן לשבת, והעמדתי קצת כיבוד מהמגוון העשיר שקנה.
הוא היה נראה מופתע ממה שנגלה לעיניו. גם אני הופתעתי, למה החליט לקנות עציץ לאחר שכבר השקיע מעל ומעבר בקניה היוקרתית…?
לאחר כמה שניות של הלם הוא אמר: "וואו, יפה, מתי הספקת לקנות ולערוך את כל זה"? צחקתי. "אתה עובד עלי? אתה זה שהפתעת אותי עם משלוח עשיר ומכובד שכזה".
הוא היה נראה המום. "מה פתאום? את חושבת שהייתי קונה דברים כאלה מיוזמתי האישית? אם הָיִיתְּ מבקשת – זה משהו אחר. אבל אני לא הייתי מעלה על דעתי לקנות מוצרים כאלה סתם ככה"…
התחושה החגיגית התחלפה במבוכה. הבנו פתאום שכנראה חלה כאן טעות.
"בכל אופן תודה על הרצון הטוב. ואני רואה שקניה זו עשתה לך מצב רוח לארגן את כל הבית…" אמר תוך שהוא מחווה באצבעו לכיוון המטבח ממנו עלו ניחוחות נעימים שאפפו את הסלון.
גם אני נזכרתי להודות לו באיחור. אחרי שכבר הסברתי לעצמי כל מה שלא-טוב בעציץ כמתנה פתאום מתברר שזוהי דווקא מתנת הנישואין. הודיתי לו בצורה קצת מגומגמת, מקוָה שהוא מבין. "יישר כוח גדול על המתנה המלבלבת, בסך הכל בזכות הטעות שמחתי פַּעמָיים לכבוד היום", אמרתי תוך ניסיון לחמם את האווירה.
לא הצלחנו להבין איך קרתה הטעות. בכל אופן השעה כבר הייתה מאוחרת והיינו עייפים כמו בכל סוף שבוע מתיש ופרשנו למנוחת הליל.
בבוקר התקשרנו לבעל המכולת וניסינו להבין מה קרה. מסתבר שהוא כבר ידע הכל. הלקוחות שקיבלו את המשלוח 'שלנו' חזרו עוד באותו ערב לחנות והצביעו על הטעות, בעל המכולת איפשר להם מיידית להחליף את כל המוצרים 'שלהם', תוך שהוא מתנצל כי אין באפשרותו לבצע עבורם שירות משלוחים נוסף כיון שהבחור שעבד במשלוחים כבר עזב את החנות.
מסתבר שבמכולת הקטנה הזו הבלגן שולט ביד רמה וכנראה המוכר החליף בין הכתובות שרשם על ארגזי המשלוחים. "האחריות היחידה שאני מוכן לקחת על עצמי היא להחליף את הארזים ומקסימום להחזיר לכם את דמי המשלוח" הסביר בעל החנות, "את המוצרים שפתחתם אני לא יכול לקבל בחזרה ותצטרכו לשלם עליהם ואחר כך להתענג בהם בשבת" סיים.
ניסיתי להסביר לו שכל מה שפתחנו זה בגלל הטעות שלו, מעולם לא תכננתי להשתמש במוצרים כאלה אם-לא שהייתי בטוחה שבעלי שילם עליהם, "לדבריך אני צריכה לשלם על טעות שלך?! אדון זבּן נכבד" אמרתי בסרקזם.
"גבירתי, זה לא קשור, הטעות שלי היא במשלוח ואת דמי המשלוח כבר הסכמתי להחזיר, את לא משלמת על הטעויות שלי אלא על ההנאה שלך!". "אם אני זוכר נכון", התערב בעלי, "אדם שהשתמש במוצר בתוֹם לב כיון שחשב שהוא שלו אינו צריך להחזיר את מחירו המלא של המוצר אלא רק שני שליש ממנו, ובלשון הפוסקים 'דמי בשר בזול'…"
"רבינו", קטע אותו בעל המכולת, "אני פה עם לקוחות ואין לי ממש הרבה זמן להחליף סברות תלמודיות ביום שישי. תחזיר את מה שלקחת, ובשבת נשאל את רב בית הכנסת מה נעשה עם מה שכבר השתמשתם, להתראות".
בליל שבת, באתנחתא שבין הדגים לבשר החל בעלי להסביר את הסיפור בגמרא על יתומים שטעו וחשבו שפרה מסוימת הייתה שייכת לאביהם ואכלו אותה, והתברר להם שהפרה לא הייתה של אביהם עליו השלום. "במקרה הזה אכן נפסק להלכה שהיתומים צריכים לשלם רק שני שליש מעלות הבשר שאכלו, אך היסוד הוא שהם חשבו שהם אוכלים דבר שקיבלוהו בירושה ומעולם לא קנו אותו, ואילו אנחנו השתמשנו במוצרים מתוך מחשבה – בטעות – ששילמנו עליהם מחיר מלא. על כן ביום ראשון נצטרך לשלם לבעל המכולת על המוצרים הללו".
דווקא כשבעלי הסביר זאת בנינוחות כזו הדברים התיישבו על ליבי. מסתבר שגם למקום והעיתוי שבו מלמדים את דיני התורה יש משמעות לאופן הקבלה של השומעים את הדברים. "נו נו, שילמנו מחיר יקר כדי לחדד את ההלכה הזו" הפטיר בעלי. "נכון, אולי על זה התכוון דוד המלך כשמאר 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" סיימתי בחיוך.
מקורות:
חו"מ סי' שמא ס"ד. סי' רמו סי"ז ברמ"א. מחנה אפרים נזקי ממון ג.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני לחצו:
https://avodatlev.minisite.ms/4
