"את המנהל שלנו אני לא רואֶה מפרגן ככה. לא מתאים לו".
"לא מתאים? מה נראה לך? שי לפני החג זה אפילו פחות ממינימום בכדי להביע הערכה להתמסרות שלנו במשך כל השנה. כך אני חושב בכל אופן".
השיחה התנהלה בחדר המורים, באחת מההפסקות בסוף חודש אדר, כשהריח של חופשת הפסח כבר מורגש. חברַי לצוות דנו בשאלה ההגותית: מה יפרגן בטובו המנהל להביא למורים לקראת החג. בדרך כלל הוא מסתפק מקסימום באיגרת ברכה עם מילים נרגשות בצירוף שוקולד חביב. אני אישית לא ציפיתי ליותר מידי, למרות שבהחלט העבודה כמורה מאתגרת מאד, מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית. אך כשהמנהל מביע הערכה זה נראה ומרגיש אחרת. אף שאצלי כבר חלפו חבלי הלידה של הכניסה למערכת ההוראה, אבל לקבל הערכה זה תמיד טוב.
אשתי טוענת שזה דווקא אמור להתחיל מהצד שלנו, המורים. "אם אתם תביעו למנהל את הערכתכם על ההשקעה שלו בבית הספר – 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם' וגם הוא יפרגן לכם כנגד".
אני לא סבור כך. נראה לי שמנהל צריך להיות מעל העובדים שלו, ולא להתנהג בראש קטן, כזה שרק אם מעריכים אותו הוא יודע להחזיר…
הופתענו מאד כשכעבור ימים אחדים התקבלה בקבוצת הוואטסאפ של המורים הודעה בה המנהל ביקש מכל אחד לכתוב את המידה של הטלית-גדול שלו. "יש מצב שהוא מתכנן להעניק השנה מתנה יקרה כל כך?" אמר אחד המורים את מה שכולם חשבו בשקט.
גם סגן המנהל שישב בחדר לא הצליח להסתיר את התפעלותו, "אז הוא כן רואה אותנו, מעבר להישגים הרשמיים"…
"מעניין, רק שהוא לא שמע את השיחה שלנו לפני כמה ימים. איך הוא חושב שאנחנו רואים אותו כקמצן" אמר מורה אחד. "מקסימום הוא שמע, גם טוב. הרווחנו שהוא יודע לְמה אנחנו מצפים והוא סוף כל סוף נותן את זה!". ידע או לא ידע, השמחה מהשי הייתה ניכרת על פני המורים.
הציניקן שבחבורה היה חייב להגיב "מה עם המורים הרווקים? מה הם יעשו עם טלית גדול?".
הזכרתי לו שברוך השם ישנם בצוות רק שניים רווקים. אחד מהם כבר חתן, וכמנהג אשכנז אוטוטו יתחיל להתעטף בטלית גדול, והשני נוהג כבר מגיל 9 להתעטף בטלית גדול כמנהג עדתו, הרבה לפני החתונה, קרצתי. מה שבטוח זה שכולם נהנו מהרעיון. טלית גדול עולה יותר משלוש מאות שקלים, וזה לא משהו שהייתי מוציא סתם כך.
בדרכי לביתי בסוף יום העבודה, הרהרתי שבעצם אין לי סיבה להחליף את הטלית שלי, היא נראית במצב סביר, ואם בכל מקרה אני מקבל חדשה – אולי אתן אותה במתנה לחמי, שהטלית הצהובה שלו ידעה ימים יפים יותר. למזלי המידה שלי תואמת לזו של חמי, כך שיכולתי לתת לו את הטלית מבלי לברר מראש את מידתו. שאלתי כמובן את אשתי קודם, איך נראה בעיניה הרעיון.
בתחילה היא ממש נעלבה, "מה אתה חושב שאבא שלי מסכן שצריך תרומות"?
לא ממש הבנתי אותה. "אבא שלךְ בן-אדם טוב, שדואג לכל העולם חוץ מלעצמו. הוא פשוט לא רואה צורך בטלית חדשה כל עוד הישנה ממש תהיה מרופטת. נראה לי דווקא שזו תהיה מתנה ממש במקומה".
לקח לה כמה שעות 'לעכל' את הרעיון ולבסוף היא דווקא התלהבה מהרעיון ועטפה את הטלית בנייר מתנה יפהפה. נראה לי שהעטיפה הייתה בעיקר בשביל ההרגשה שלה, כי אבא שלה ממש 'מבין' בעטיפות מתנה…
התארחנו אצלם בליל הסדר, כך שהמתנה הייתה מושלמת עבור החג. חמי ממש הופתע וגם התרגש לקבל את המתנה. נראה שאכן שָמח בה מכל הלב.
החג חלף עבר בנעימים, תודה לה'. כשבועיים אחרי הפסח, זכינו בשעה טובה ומוצלחת להפוך להורים לתינוק קטן ומקסים. הסבא והסבתא המאושרים הביאו סכום כסף מכובד כמתנה ללידה. אשתי בכתה מהתרגשות. "אף פעם הם לא נתנו מתנה כזו לאף אחת מהלידות של האחיות שלי".
"נו, הם שמחים איתנו הפעם במיוחד". "אבל זה לא שנתנו לתינוק איזה שם שהם ביקשו, או איזו נחת מיוחדת שעשינו להם. איזו סיבה יכולה להיות לזה"? "אולי פשוט יש להם כרגע יותר בחשבון הבנק והם פשוט מפרגנים, זה הכל" השבתי בלי לעשות יותר מידי עניין.
"מעניין מה קרה הפעם. אולי הם חושבים שקשה לנו כרגע"? היא התעקשה לחפש סיבות נסתרות.
לא הבנתי את הדרמה שהיא עשתה מהסיפור. אבל יולדת באמת אי אפשר להבין. היא תמיד מצפה שאכיל אותה, ואני מנסה להבין אם אני לא צריך הכלה אולי? תמיד היא צריכה להיות הצודקת וזו שמקבלים את כל חילופי מצבי הרוח שלה. ומה היא חושבת, שיולדת זה דבר מקביל לנכה…? ואז שוב ויכוח שאף אחד לא מסכים ומנסה להצדיק את עצמו והיא טוענת שאני לא מבין…
כמה רגעים והיא קפצה "אהה אני יודעת! זה בגלל הטלית"!
"מה זאת אומרת"? שאלתי, למרות שפתאום תפסתי שכנראה היא צודקת.
"אבא שלי נהנה כל כך מהמתנה לחג ולכן הוא ואמא שלי הרגישו מחויבות להחזיר לנו משהו מכובד"! עכשיו התחברו לי הדברים, אני נזכר שחמי אמר לי ש'נחזיר לכם בשמחות', כנראה שלזה הוא התכוון.
"אני חושבת שזה ממש גניבת דעת, אתה חייב להודיע לו שלא קנינו עבורו את הטלית, זו מתנה שלך שהחלטת להעביר לו – כל הכבוד לך, אבל עדיין לא הוצאנו שקל על המתנה הזו, ואילו הוא 'שילם' עליה במזומנים".
"לא נראה לי שזה נכון, מה זה קשור אליו איך קיבלתי את הטלית, אם שילמתי עליה או שמצאתי אותה ברחוב בלי סימנים?" תמהתי.
לפי הבעת פניה ראיתי שהדוגמא שהצעתי על מציאת הטלית ברחוב התחברה לה איכשהו לתחושה שאביה קיבל מאיתנו 'תרומה', מה שקצת הרגיז אותה שוב. משום מקום מצאנו את עצמנו דנים בסוגייה שהיא הלכתית-טהורה ואיכשהו הפכה לוויכוח כאילו אישי…
"רותי, בפגישות לפני החתונה היה ברור לנו שבכל סוגיה הלכתית נפנה לדמות תורנית שמכירה אותנו והיא תכריע בינינו, במקום להתווכח בואי נחייג לרב שלנו ונסגור את הפינה הזו בטוב ובנעימים", אמרתי בטון הכי רגוע שיכולתי.
שטחנו בפני הרב את השאלה, הוא הקשיב עד תום והשיב: "הגמרא קובעת שכשאדם מקבל מתנה זה בדרך כלל מחמת שהוא גרם לנותן נחת-רוח מסוימת שבגינה החליט הנותן להעניק לו את המתנה. גם מנהל שמעניק לאנשי הצוות שלו מתנה לקראת החג זה בגלל הקשר שיש לו איתם במשך כל השנה, כך שזה נחשב כאילו הם 'שילמו' על המתנה הזו לאורך כל השנה".
הסכמנו בהנהון, והרב המשיך: "מתברר שאתה אכן שילמת על הטלית שקיבלת, זו טלית שהשווי שלה בשוק הוא גבוה ובהחלט הענקת לחמיך מתנה מכובדת שעלותה יקרה ואין בכך שום גניבת דעת אם קיבלת בחזרה מתנה יקרת-ערך" חתם. "תודה הרב" סיימנו.
"אולי לזה הכוונה בברכות שמברכים את החתן והכלה 'שיזכו לבנות בית נאמן בישראל על יסודי התורה', כשהתורה משולבת היטב בחיי הנישואין – זה גם מצליח להאיר ולפתור חיכוכים סתמיים שעולים במהלך חיי היום-יום".
מקורות:
גיטין נ, ב. שוע"ר הלכות אונאה וגניבת דעת סי"ב-יד שהאיסור הוא כשלא הביא לו באמת דבר.
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
