שמחת 'משתה פורים' השכונתית בבית משפחת בר-סלע עלתה וגאתה. המשתתפים ניגנו ניגוני דבקות מחד וניגוני שמחה מרוממים מאידך, תוך דפיקות קצובות על השולחן, כשחלקם אף מתרוממים ממקומותיהם ורוקדים.
בשלב כלשהו, החלו כמה אורחים לעלות על השולחן ולרקוד עליו בחדוה. הילדים שעמדו מהצד נהנו מהמחזה, ומחאו כפיים בצהלה. לאחר כדקה של קפיצות סוערות, השולחן החל להתנדנד מעומס המשקל, ואז זה קרה, "בווום" חזק נשמע. "אימא'לה" צווחו הילדים בבהלה. הערכת מצב מהירה העלתה שלכל הרוקדים שלום ב"ה, בסך הכל רגל אחת של השולחן שבקה חיים לכל-חי.
בעל הבית, קובי, הרגיע את כולם, למרות שהוא עצמו היה קצת לחוץ. את הערב סיימו איכשהו בניסיון לשמור על מצב רוח טוב.
לאחר שהחוגגים התפזרו לבתיהם, התפנו בעלי הבית לאמוד את הנזק, ולאחר התייעצות עם בעל מקצוע, הבינו שאין מנוס מלקנות שולחן חדש.
למחרת בשושן פורים, החל קובי להתלבט האם הוא רשאי לדרוש את שווי השולחן מהחוגגים הרקדנים, שאם כי ברור לו שעשו זאת בלא כוונה מפני היותם שרויים במצב-רוח שמח במיוחד, אולם בפועל נגרם לו נזק כבד.
הוא נזכר כי בשיעור היומי עסקו פעם בדיון הלכתי לגבי נזק שנגרם במהלך שמחה, כגון תוך כדי ריקוד בחתונה.
הוא חייג אל ר' שמשון, החברותא הקבועה שלו, והם סיכמו יחד להיפגש בערב בבית הכנסת ולפתוח את המקורות הרלוונטיים.
לאחר תפילת ערבית, הוציא ר' שמשון מהספרייה את אחד הכרכים של שלחן ערוך חושן משפט, והשניים התיישבו לעיון משותף.
הם דפדפו להלכות נזיקין[1], שם מצאו את דברי הרמ"א לגבי "בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן – פטורין".
"אם כך אין מנוס ואצטרך לספוג את הנזק בעצמי", הפטיר קובי.
"אבל אולי בפורים הדין שונה. בוא נפתח את השלחן ערוך בהלכות פורים", הציע שמשון.
דפדוף קצר בסוף חלק 'אורח חיים' הביא אותם לפסקו של הרמ"א[2] שאף נזק שנגרם מחמת שמחת פורים – פטורים מלשלם עליו.
אולם, בשולי הגליון שם נתקלו בדברי המשנה ברורה[3], שאין לפטור את מי שהזיק מתוך שמחה אלא כאשר מדובר בנזק "קטן", אבל "בהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול".
על פי זה, כאן שמדובר בקניית שולחן חלופי המסתכמת בכמה מאות שקלים, זהו בוודאי "נזק גדול" וניתן לחייב את 'חבורת הקופצים' לחלוק ביניהם את סכום הרכישה.
לאחר פשפוש נוסף בספרי הפוסקים, מצאו גם את דברי ערוך השולחן[4] שכתב: "ועכשיו בעונותינו הרבים ערבה כל שמחה ואין אנו נוהגים לשמוח כל כך עד שיבוא להיזק, ולכן עכשיו כשהזיק חייב לשלם". גם לדבריו אין ספק שכל השותפים בשבירת השולחן חייבים לשאת בנזק, למרות שהדבר נעשה בשגגה ותוך כדי סעודת פורים.
[עוד חשוב לציין, הפטור על נזק שנעשה ברכיבה לקראת חתן וכלה הוא מחמת שהיה קיים 'מנהג' לרקוד לפניהם באופן כזה; לעומת זאת בפורים לא קיים 'מנהג ישראל' לרקוד על השולחן דווקא… לכן אין לפטור על פי דברי הרמ"א].
מקורות: [1] סי' שעח ס"ט. [2] סי' תרצה ס"ב. [3] שם ס"ק יג. [4] שם ס"י.
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
