"מה יהיה"?! ספקתי את כפי בדאגה. "האם ניאלץ לראות איך שושנה שלנו קמלה פה עד שילבינו שערות ראשה"?
"לא צריך להגזים" השיב זלמן בעלי. "אמנם היא כבר מתבגרת, אך אל לנו להתייאש".
"כמובן, כמובן" הסכמתי. "עדיין האמת היא שחברה שלי הציעה לי לפנות לשדכנית שלא הכרתי את שמה" נזכרתי פתאום. "היא טוענת שגברת פוקס היא בעלת ראש גדול ויצירתי. היא כבר סגרה הרבה שידוכים שרק היא זיהתה את הקשר בין הצדדים, יש לה חוש מיוחד להתאמות גם בין כאלה שבמבט חיצוני לא היינו חושבים לחבר ביניהם. היא נפגשת בעצמה עם הנערה ובעלה נפגש עם הבחור על מנת לתהות על קנקנם, ולא אחת יצאו לפועל שידוכים מעניינים. הבנתי שהיא עצמה נשואה לאחד שכלפי חוץ נראה שאין קשר ביניהם, אבל הזוגיות שלהם מלבלבת כבר 35 שנה".
"מלבלבת יותר או פחות זה כבר לא ענייננו" גיחך זלמן, "אבל אם כבר שמעת על השדכנית הזו לפני כמה ימים, מדוע טרם עשית דבר בנידון?! לְמה את מחכה ורדה"? "למשיח" עניתי במירמור. "נו ברצינות, עם כל ההתחזקות באמונה צריך גם קצת השתדלות, אני חושש שבלבַכּות את גורלנו המר אין 'השתדלות' גדולה כל כך, בואי תרימי עכשיו טלפון אל השדכנית האגדית ותראי אולי דרכה תצמח לנו הישועה".
גב' פוקס נשמעה אישה תכליתית ומעשית, אחרי כמה מילות פתיחה ונימוס היא ניגשה לעניין: "בואי תשלחי לי את הפרופיל של הבחורה. תתני לי יומיים-שלושה להבין מי המדוברת, ולחשוב על כיוונים ואם לא אחזור אלייך – תתקשרי אלי שוב".
ההסתכלות הטכנית שלה קצת שִעשעַה אותי, בכל אופן השתדלתי לא לתלות מידי הרבה תקוות. שלחתי כמובן את ה'קורות חיים' של שושנה שלנו, והמשכתי הלאה בשגרת החיים. בעלי הזכיר לי כמה חשוב להפנים את דברי דוד המלך בתהילים – "הרפו ודעו כי אני אלוקים". לאחר שעשינו את ההשתדלות התלויה בנו, אנו צריכים להשליך יהבנו על אלוקים. לזכור שרק הוא מנהל את העולם.
לאחר יממה ומחצה, התנגן צלצול הטלפון ברחבי הבית. זלמן צוחק עלי שאני עדיין מחזיקה קו טלפון נייח, כשהילדים היום כבר כמעט לא יודעים מה זה. "נס שאנחנו לא מחזיקים בבית פטיפון וטלפון עם חוגה" אמר לי פעם. אבל לי קשה להיפרד מהרגלים. נוח לי עם השפופרת האהובה, ואת המכשיר הנייד אני שומרת בעיקר ליציאות החוצה.
המספר לא היה נראֶה לי מוּכר, אך כשעניתי גיליתי שזוהי גב' פוקס, השדכנית. "וואו זריז, חזרת אלי מהר יחסית! אני מקווה שהעלית משהו בחכתך"…
"את לא תאמיני איזה רעיון עלה לי"! היא נשמעה פתאום נלהבת ונרגשת, רחוקה מהאישה העניינית והתכליתית איתה דיברתי לפני כיומיים. השתדלתי לא לפתח ציפיות, מלומדת אכזבות כמוני…
"אחרי שביררתי, הגעתי למסקנה שאין יותר מתאים לשושנה שלך מהבן שלי, יחיאל"!
"מה"? שאלתי בהלם, לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה אכזבות ושלילות, מישהו מעוניין בנו מלכתחילה. השתדלתי להתעשת ולשוות לקולי טון ענייני: "אשמח לקבל פרופיל שלו, ולדעת אם אכן זה יכול להתקדם". "את לא תתחרטי" הבטיחה גב' פוקס. ואני הרגשתי חוט של תקוה משתחל לחדרי ליבי.
ואמנם, לא רחקו הימים, וקול שבירת צלחת הדהד בסלון… "מזל טוב"! "בשעה טובה ומוצלחת בנין עדי עד".
ההתרגשות מהשידוך הייתה עצומה. שושנה הסתובבה מאושרת. ואני צבטתי את עצמי להאמין שזה לא חלום… הטעם של הפרלינים שחברות הכלה הכינו היה אמיתי על הלשון וקלטתי שזה פשוט קורה, בשעה טובה ומוצלחת.
לאחר שאחרון האורחים הלך, החתן והכלה התיישבו בחדר צדדי לשיחה אחרונה לפני פרידה ארוכה ממפגשים פיזיים עד החתונה (כך נהוג אצלנו), ואני פניתי לעבר הסלון והמטבח להשיב את הסדר על כנו, בסיוע משפחת החתן שהתבררה כברוכת ילדים בלי-עין-הרע. הילדים האנרגטיים שלהם התרוצצו מצד לצד וסייעו בכל מה שצריך, כך יחסית מהר הסלון חזר לעמוד על תילו.
לאחר שהסערה הברוכה שכחה, פנינו להתקדם בכל מה שקשור לארגון הטכני של החתונה.
כאשר לאחר יומיים צלצל הטלפון מגב' פוקס, חשבתי שהיא רוצה לעדכן על עוד עניין בקשר לסגירת אולם/צלם/פרחים… מה מאד הופתעתי, כאשר היא ניתבה את השיחה לנושא דמי תשלום על השידוך.
"מה זאת אומרת"? את מצפה שנשלם לך בתור השדכנית? הרי את האמא של הבחור! זה נשמע לך רציני"?
אבל היא הייתה רצינית מאד. "אני לא חושבת שזה משנה. ברגע שהובלתי שידוך לידי גמר, מגיע לי הסכום שמקובל לשלם לשדכנית, גם אם זה הבן שלי. את רוצה לומר שאת לא שמחה בסגירת השידוך"?
"מה זה קשור אם אני שמחה או לא שמחה" רטנתי. "ברור שאני הכי מאושרת שהבת שלי סוף כל סוף כלה, והיא בהחלט מרוצה מהבחירה, אבל מכאן ועד לדרוש דמי שדכנות זה נשמע לי מוגזם".
"אם זה נשמע לך מוגזם או לא זו בעיה שלך. אבל אני דורשת תשלום על שידוך שנסגר בשעה טובה ומוצלחת".
כשבעלי שמע את העניין הוא צחק ממש מול פני הכועסות. "זה כמו שאמכור את הדירה שלי, ואדרוש שהקונה ישלם לי דמי תיווך שהוא לא שילם למתווך חיצוני"!
"אני לא יודעת" הגבתי. "היא כל כך בטוחה בעצמה שזה נשמע שהיא מגובה מאחור בסמכות הלכתית כזו או אחרת".
"זה שאדם בטוח בעצמו זה לא אומר שהוא צודק" השיב בעלי בנחרצות. "לדעתי על זה יאמר החכם 'תהיה חכם ובסוף תהיה גם צודק'… אני מציע שלא תשלמי לה בינתיים אפילו לא מקדמה. ובואי נשאל את הרב מה דעת התורה בנידון".
הרב איחל קודם כל מזל טוב, ובירך שיזכו לבנות בית נאמן בישראל. לאחר מכן נכנס לצדדי ההלכה בנושא:
"אחת מתקנות ועד ארבע הארצות הייתה שקרובי משפחה אינם מקבלים דמי-שדכנות, אך הפוסקים כתבו שכאשר מדובר בקרוב משפחה שביצע את כל תהליך השידוך – הוא זכאי לקבל את דמי השדכנות. עם זאת, לדעת כולם כאשר הורה אחד הצדדים הוביל את השידוך – הוא נחשב 'בעל דבר' בעצמו ואינו מקבל כלל דמי שדכנות, שהרי זו המצוה שלו".
"אני חוששת מהתגובה שלה, אולי היא תרצה לבטל את השידוך" שאלתי בחשש. "אם היא תרצה לבטל את השידוך על כזה דבר, זה מתחיל להישמע לא טוב וגם אני לא מעוניין בשידוך בו מה שמעניין את ההורים זה רק כסף. אבל בואי נראה, אולי היא סתם בטוחה בעצמה ולאחר שתשמע את דעת ההלכה היא תתרצה", סיים בעלי.
המחותנת העתידית שלי הייתה מופתעת כששמעה את פסק ההלכה, "האמת שזה השידוך השני שאני עושה לילדים שלי, ובפעם הקודמת המחותנים הראשונים שילמו לי דמי שדכנות, לכן חשבתי שכך מקובל, אולי אני צריכה להחזיר להם את הכסף?!".
עצם העובדה שהיא מיד 'שחררה' בנושא הכספי גרם לי לרצות להיות בקשר משפחתי עם אישה ישרה כל כך. "היא כל כך מעשית, ומיד כששמעה את ההלכה היא הורידה זאת לפסים מעשיים גם על הכסף שקיבלה בעבר" סחתי לבעלי בהתרגשות, "אני שמחה ממש שהחתן שלנו גדל בבית כזה". "גם אני שמח על כך, העיקר שיהיה בנין עדי עד על יסודי התורה והחסידות. ובנוגע לכסף של המחותנים הראשונים?! זה כבר נושא לסיפור אחר".
מקורות:
תהילים מו יא. עטרת צבי סי' קפה סקי"ז. משפט שלום סי' קפה, בשם שו"ת מהר"ם מינץ סי' עד. נודע ביהודה תניינא חו"מ סי' לו. דברי גאונים, כלל קו כז. שאילת שלום תנינא סי' פב. שו"ת חוט שני סי' ג. שו"ת רבי ידידיה טיאה וייל חו"מ סי' ט ס"ק ה.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.