זה התחיל בתקופות קצרות של תשישות ודכדוך, רגשות אשמה קשים וחוסר מציאת טעם בחיים. אחרי כמה שבועות כאלה הבנתי, ליתר דיוק בעלי הבין, שחייבים לבדוק מה קורה איתי. אחרי כמה הפניות הגענו לפסיכיאטר שנתן את הכותרת המפחידה: 'דיכאון'.
אחרי ההלם והעיכול הרגשי, הגיע שלב הטיפול. הוא ישב איתנו ובנה עבורי תכנית טיפולית שכללה נטילת תרופות פסיכיאטריות בשילוב מפגשים עם פסיכולוגית שתסייע לי לעשות שינוי תודעתי. לקראת סוף המפגש, הוסיף הרופא כבדרך אגב: "היום מקובל מאוד לשלב עם הטיפול גם אימוני כושר. יש אומרים שזה עושה פלאים לגוף ובעיקר לנפש". הוא סיכם: "תחשבו על הכל, והכי חשוב, תחליטו איך אתם מתקדמים מכאן כדי להחזיר את החיים למסלול הרצוי בעזרת השם".
כששמעתי את המילים "אימוני כושר", מיד נדלק בי ניצוץ. ידעתי שאני הולכת על זה, תרתי משמע.
בעלי שמכיר אותי (כפי שהייתי לפני התקופה האפלה), הוריד את ההצעה הזו לפסים מעשיים והחל לבדוק למי יש המלצות והיכן ממוקם מכון-כושר ששומר על כללי הצניעות על פי ההלכה, על מנת שארגיש הכי בנוח שאפשר והכי חשוב שאתקדם וארגיש סוף סוף טוב עם עצמי (יש סיכוי שזה יקרה באמת?! כך חשבתי אז). עם כל חוסר הנעימות, הבנתי שאם יש אפשרות להקלה על המצב שלי אני חייבת לתפוס אותו בשתי ידיים (או רגליים).
בסופו של דבר, מצאתי חוג זומבה ייחודי לנשים. בתום המפגש הראשון עוד התלבטתי, אך אחרי המפגש השני חשתי שנכבשתי בקסמה של המאמנת.
"אתה עוד תודֶה לעצמך על זה" אמרתי לו, "תגלה אישה שאתה לא מכיר, עם אנרגיות חדשות, מרץ ומוטיבציה".
אחרי כמה שיעורים עם המאמנת הדגולה שענתה לשֵם הייחודי – תִּרְצָה, הרגשתי שאכן היה שווה המאמץ והכסף, האור חזר לי לפנים ולנשמה, וגם 'הבית התמלא אורה' פשוטו כמשמעו.
גם את הטיפות הטבעיות שאותן משווקת תרצה, הקפדתי לקחת בדקדקנות. 10 טיפות פעמיים ביום, לאחר הארוחה. האמנתי שהמרקחת המיוחדת גם היא תורמת למרץ ולאנרגיה. בעלי טען שאין שם כלום "זה כמו טיפות של שמן עם עלי-תה. פלצבו מוחלט. הכל פסיכולוגי". אני טענתי שעם עובדות לא מתווכחים, והוא בשלו.
בתחילת חודש אדר, נתקפתי מרץ של סדר. עוד לא מצאתי את האומץ לחזור לחיפושי עבודה, והחלטתי להשקיע בבית. בשנים כתיקונן אני נזכרת בערב פסח ברגע האחרון ועושה רק מה שחייבים. הפעם החלטתי להיות מאורגנת מראש 'להגיע לפסח כבני חורין'.
כך יצא שאותו היום סידרתי את ארון התרופות, שם שכנו גם טבליות הוויטמינים והטיפות הטבעיות שאני צורכת. גיליתי שהצטברו תרופות ותכשירים רבים שפג תוקפם. רוקנתי את הארון על השידה הסמוכה והתחלתי בעבודת המיון. בעלי הגיע באמצע, וכשראה במֶה אני שקועה הזכיר לי שבעוד שעה קלה הילדים יחזרו ממוסדות הלימודים. בנדיבות הוא הציע שאגש להכין להכין ארוחה חמה, "ואני אארגן את הארון בינתיים". היה לי קשה לוותר על סגנון הסדר שלי, אבל החלטתי 'לפרגן' לו להרגיש שהוא עוזר לי.
הזמן חלף ביעף ואחרי כחצי שעה, הבטנו זה בפני זה בסיפוק. מהמטבח עלו ניחוחות התבשילים והסדר שלו היה ממש מופתי. המשכנו והוא החל להקריא בקול משועשע את שמות התרופות. לפתע הוא נעצר ושאל, "מה אלו הטיפות האלו? תרופה או ויטמינים? אהה אני רואה כתוב פה תוסף תזונה טבעי. מוזר, למה אין עליהם הכשר? המדבקה נראית בהדפסה פשוטה, לא של יצרן מוּכר עם סמל. זה חשוד בעיני…"
הבנתי מיד לאלו טיפות הוא מתכוון. "אהה אלה הם הטיפות שתרצה נותנת, זה פטנט רשום שלה ואת סודות הייצור היא אינה מגלה"!
"זוהי פורמולה ייחודית המורכבת משילוב של פירות ועשבי-מרפא מלאים בוויטמינים ומינרלים" חיקיתי את קולה של תרצה. "ההרכב המיוחד נספג בקלות בגוף".
"אני מבין. באמת מעריך את פורמולת הקסם. אבל מה עם הכשר"?
"היא אישה יראת שמים" עניתי, "נראית צדיקה הרבה יותר ממני. אני בטוחה שהכל על טהרת הכשרות. אם אתה ממש חושש אני יכולה לשאול אותה".
"בטח שתשאלי" הוא השיב והסביר: "לא כל דבר שמישהו משווק, גם אם הוא הכי ירא שמים, יכול להיכנס לפה שלך! את יודעת עד כמה אנחנו מקפידים על כשרות".
במבוכה רבה פניתי לתרצה והשארתי לה הודעה, שאשמח לקבל תעודה המעידה על כשרות המוצרים שהיא משווקת.
היא ענתה כצפוי, שישנה נטורופטית שמכינה עבורה את השיקויים באופן בלעדי. "אלו סודות מקצוע שאני לא יכולה לגלות, אבל תסמכי עלי ועליה שהכל בהכשרים המהודרים ביותר ונעשה בתנאים המוקפדים והמחמירים ביותר"!
כשבעלי ראה את התשובה, הוא ביקש שנשאל את הרב, כי הוא לא בטוח שזה 'חלק'.
בערב, אחרי שהילדים כבר נמו את שנתם, חשבתי על העובדה שאחרי החתונה התחדשו לי מושגים הלכתיים בנושאים שבעבר לא הייתי מעלה על דעתי שיש לתורה דעה בהם.
"זה כנראה מקח טעות" כך בעלי הסביר, "אנחנו לא יכולים לסמוך על אדם אחר בלי כשרות, ככה נראה לי, אבל אני לא פוסק-הלכה, ונחכה לדעת-תורה לפני שנדרוש מתרצה שלך את הכסף בחזרה". קצת נעלבתי בשבילה על הכינוי 'תרצה שלך', אבל באמת העניין סיקרן אותי.
הרב הסביר לבעלי, שלפני כ-450 שנה קבעו רבני 'ועד ארבע הארצות' כי למרות שההלכה היא 'כל ישראל בחזקת כשרות', הדבר נכון רק באדם פרטי שאינו מרוויח מהעניין, אך כשיהודי – אפילו הוא חרד לדבר ה' – מוֹכר מוצרי מזון, עליו לקבל תעודת כשרות מרב חיצוני. ואכן צריך לדרוש שתהיה תעודת כשרות על המוצר.
"יחד עם זאת, המוכרת אינה חייבת לקבל ממכם בחזרה את המוצרים ולהחזיר לכם את התשלום, כיון שלא מדובר כאן ב'מקח טעות'. לוּ היא הייתה מצהירה שיש לה כשרות והיה מתברר שהיא אינה דוברת אמת – זה היה נחשב 'מום' במקח והיא הייתה חייבת להחזיר את הכסף, אך לפי התיאור שלכם, המוכרת מעולם לא הצהירה דבר כזה, ולכן היא לא צריכה להחזיר את הכסף.
"אתן לכם דוגמא, בעל חנות שהצהיר שהמוצרים שלו הם בעלי תקן-איכות מסוים והתברר ששקר דיבר – הרי זה מקח טעות, אך כשהוא לא הצהיר ולא מקובל באותו מקום תקן-איכות כזה כסטנדרט, אין כאן מקח טעות", סיכם הרב.
אחרי כמה רגעים של שקט בעלי הוסיף, "עכשיו אני מבין לָמָה השכן שלנו מוכר את העוגות הביתיות שלו עם תעודת כשרות. אם אנחנו מתארחים אצלו – אנחנו אכן מאמינים לו במאת האחוזים, אך כשהוא משווק את העוגות ומרוויח ממכירתן הוא נדרש להציג תעודת כשרות".
הצטערתי פעמיים. גם לשמוע שתהיה לי בעיה להשתמש עוד בטיפות הסגוליות מבחינתי, וגם שלא אוכל לקבל החזר על הבקבוקונים שטרם פתחתי.
בעלי קיווה, שאולי עכשיו אאזור אומץ לקחת את התרופות עם מרשם רופא שקיבלתי, ואני קיוויתי שאמצא תחליף דומה לטיפות הטבעיות. לבינתיים החלטנו שאנסה לפנות לטיפולי פסיכותרפיה שהומלצו לי בנוסף לזומבה, על הטיפול הזה לא צריך כשרות מעבר לתעודה המקצועית של מעבירת הקורס…
מקורות:
דרכי תשובה יו"ד סי' קיט ס"ק ז. שו"ת השלוחים ח"א סי' נח. שו"ע חו"מ סי' רלב ס"ו ואילך
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.