"מצידנו לשלם בשמחה, אבל רק מכאן ולהבא. הבנתי שהמנהל הסכים לספוג את העלות של החודשים שחלפו ואין סיבה שנשלם עליהם!"
אלה המילים ששמעתי מיד כשנכנסתי הביתה. אשתי נראתה נסערת. ניסיתי לחשוב על מה יכולים לחייב אותנו תשלום 'מההתחלה'… אולי תשלומים למרפאה, לספריה העירונית?!
אשתי לא הותירה לי זמן רב להתלבטויות, היא סיימה את השיחה ומיד אמרה לי אחרי ברכת שלום חטופה: "אתה שומע? התקשרו עכשיו מהתלמוד תורה של צביקי. הם טוענים שאנחנו צריכים לשלם על החוגים מתחילת שנה".
"אהה" נשמתי לרווחה, זה רק החוגים. "נו בסדר" ניסיתי להרגיע, "החוג מסובסד, וכמה חודשים כבר חלפו מתחילת השנה"?
"זה לא העניין של הכסף, מה שקרה זה שכשרשמנו את צביקי שלנו לחוגים – אתה זוכר כמה היה חשוב לנו לקדם אותו בכישורים המוטוריים ו'על הדרך' להרוויח גם העצמה-רגשית".
"בטח זוכר, איזו שאלה" ובלב חשבתי שאני לגמרי לא מבין מה זה המושגים של 'העצמה' ו'מוטוריקה' ושאר מילים של בית-מרקחת… אבל אני לגמרי בעד פעילויות של חוויה וכיף לילדים, בפרט לצביקי שבחלק הלימודי הוא קצת מתקשה.
"אני חושב שזה באמת מחזיר לו את חוויית ההצלחה שחסרה לו בכיתה", השבתי תוך שאני מקווה שבכך אני חוסך מעצמי 'הרצאה' על כמה זה חשוב ותורם לילד. ככה עובד ראש של גבר, תכליתי ומעשי. "בקיצור, אני רוצה להבין
מה קרה בנושא התשלום".
"כן" היא משלימה אותי, וממשיכה לתאר את מה שהסבירו לה עכשיו: "אתה יודע שכשרשמנו אותו לחוג, ביקשנו שהתשלום לא ירד בהוראת הקבע הרגילה לתלמוד תורה אלא באמצעות כרטיס אשראי שאת הפרטים שלו נתנו כבר אז".
"אוקי, אני זוכר, אחרי שלושה חודשים שראינו שהם לא גבו תשלום, ביררנו מה קורה, והמנהל אמר אז משהו כמו "אנחנו ספגנו את זה". "זהו" היא המשיכה "עכשיו כמו שאתה יודע המנהל הוחלף, וזה החדש משדר רצינות וחריצות.
כנראה ביקש מהמזכיר לעבור על רשימות התשלומים ולהגדיל את אחוזי הגבייה בצורה ברורה ומסודרת. מן הסתם תחת השם שלנו לא הייתה כתובה הצהרת המנהל 'אנחנו ספגנו את זה'".
"היום זה אופנתי להיות 'לשעבר' שיושב באולפנים ומחווה דעה על דברים שאין לו בהם מושג. אולי גם המנהל-לשעבר התחבר למקום הזה" אמרתי לאשתי שלא ממש הבינה את העוקץ הפוליטי שבדבריי.
"לדעתי המנהל החדש דווקא צודק, איזה היגיון יש בוויתור של המנהל הקודם? ובכלל, מי אמר שהיתה לו זכות לפטור אותנו מתשלום ולהזיק למוסד בכך"? מצאתי את עצמי מגן עליו ומהווה אופוזיציה לכיס שלי.
"בשביל מה ממנים מנהל?! זה התפקיד שלו, הוא מחליט על ההכנסות, על ההוצאות, ממי לגבות וכמה", השיבה זוגתי בנחרצות.
"לא מבינה מה פתאום תפסת צד שהוא לגמרי לא שלך, אתה אמור להיות בצד שלי ולהסביר למה אנחנו לא צריכים לשלם כשהמנהל ויתר"! היא הייתה נשמעת תקיפה והבנתי שאני חייב להרגיע את הרוחות.
"תראי, זו לא מריבה אישית חס וחלילה בינינו", אמרתי תוך שאני רואה איך תווי הפנים שלה מתרככים, "זו שאלה הלכתית 'טהורה' ואני בטוח שההיגיון שהצגת הוא בוודאי סברא של אחד הראשונים או אפילו ממש פסק ההלכה", סיימתי תוך שאני רואה מול עיניי כיצד מילה טובה ומחמאה מצליחים להפוך את האדם שמולי למקבל ומכיל יותר.
"בוא נחייג לרב גרשון הכהן, נספר לו את הדברים ומה שיכריע – נקבל", אמרה אשתי שלקחה לרגע את תפקידי המעשי.
הרב הסביר במילים פשוטות שהחוב שלנו כלפי המוסד הוא עובדה שאינה נתונה לדיון, "השאלה היא רק האם מנהל המוסד ויתר לכם על התשלום, המילים שלו 'אנחנו ספגנו את זה' יכולות להתפרש 'כתיאור מצב' בו המוסד נתן לילד את החוגים למרות שבפועל עדיין לא קיבל תשלום. כיון שאין הכרח להבין בדבריו שהוא 'ויתר' על התשלום – זה דומה לאדם שזוכר בוודאות שהוא לווה כסף מחבירו אך אינו זוכר אם פרע לו, במקרה כזה צריך לשלם!". לאחר מילות תודה ונימוסין ניתקנו את השיחה.
"המוציא מחבירו עליו הראיה" השלמתי בידענות.
"לא לגמרי הבנתי", הקשתה זוגתי שהחלה לגלות עניין בסברות הלמדניות – "הם רוצים להוציא כסף ממך והם צריכים להוכיח שאתה חייב, הלא כן?!"
"את לגמרי צודקת, אבל בגלל שאנחנו בטוח התחייבנו כסף למוסד החינוכי ולא בטוח שנפטרנו מהחיוב – אנחנו נקראים 'המוציא מחבירו' ולכן אנחנו צריכים להביא ראיה שהמנהל ויתר לנו פשוטו כמשמעו".
מקורות:
שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות הלוואה סעיף לא. ועיין עוד שולחן ערוך חושן משפט סימן פב סמ"ע סוף סעיף קטן (מד) [מו].
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
