תרופות בפסח

[1] ראה שוע"ר סי' תמב סל"ב: "חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב אף על פי שמותר לקיימו בפסח אסור לאכלו בפסח, ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו". הרי שרק לאכלו אסור אבל ליהנות ממנו מותר. וראה גם רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ח: "שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ כו' הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה". וראה לעיל הערה 11 בשם ספר התרומה והסמ"ג והמרדכי שלצורך רפואה אף אין אומרים סיכה כשתייה ולכן גם משחות רפואיות שאינן ראויות למאכל כלב מותרות בשימוש. וראה מדריך הכשרות בד"ץ עה"ח פסח תשע"ה עמ' 204.

[2] משנ"ב סי' תנג ס"ק ז: "בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן, ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה]". שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמא: "בדבר שאיסורו משום מנהג אדעתא דהכי במקום חולי לא הנהיגו לאסור".

[3] ראה שוע"ר סי' תמב סל"ב-לג: "חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת כלב או ששרפו באש קודם זמן הביעור ונחרך עד שאינו ראוי לכלב אף על פי שמותר לקיימו בפסח אסור לאכלו בפסח ואף על פי שאינו נחשב לאוכל כלל מכל מקום כיון שהוא רוצה לאוכלו הרי הוא מחשיבו לאכילה והרי הוא נחשב לו מדברי סופרים כאוכל גמור על ידי מחשבתו שהוא מחשב לאכול ממנו. במה דברים אמורים כשהוא מתכוין לאכלו אבל אם הוא מתכוין לאכול מאכל אחר אף על פי שנתערב בתוכו חמץ זה שנפסל מאכילת כלב קודם זמן הביעור אם יש במאכל זה רוב כנגד חמץ זה מותר לאכלו ואינו חושש לחמץ זה שבתוכו כיון שאין מתכוין כדי לאכלו שהרי לא עירבו בתוכו בכוונה אלא מאליו נפל שמה או שנתערב שם בשוגג הרי לא נחשב לו חמץ זה כאוכל גמור והרי זה כאוכל עפר שהרי אין עליו תורת אוכל כלל אלא על ידי מחשבתו שמחשב עליו לאכילה". וידוע שהחומר הפעיל בתרופות כמעט תמיד אינו חמץ, החשש הוא רק בחומרים הנוספים המעורבים בתרופה כגון חומר מגבש וכדומה ובהם אין האדם חפץ בפסח. וראה גם קובץ בירורים שביבי אש, הרב שמואל אליעזר שטרן, עמ' קיג: "היינו דוקא היכא דשייכא האי טעמא ד'אחשביה', אבל בתרופות שהאדם נוטלם בעל כרחו מחמת אונס החולי פשיטא דאין בזה כל ענין של 'אחשביה', וכמבואר להדיא ביד אברהם יור"ד סי' פ"ז וכן פשיטא ליה לבעל האגרות משה בשו"ת או"ח ח"ב". וכן כתב בספר שערי ימי הפסח, טשזנר, עמ' קב. ובקובץ בירורים שביבי אש עמ' קיב כתב בשם הגר"ש וזנר והגרי"ש אלישיב כהנוסח המובא בפנים.

[4] ראה ספר שערי ימי הפסח, טשזנר, עמ' קב-קד. פסקי תשובות סי' תסו אות א.

[5] שוע"ר סי' תנ סכ"ו: "וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אין לדקדק בכל זה ואפילו לקנות חמץ מן השוק מותר כדי למהר באכילתו אם הוא צריך לאכילת חמץ ואין חוששין ללאו של בל יראה ובל ימצא שהקונה את החמץ עובר עליו שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש".

[6] שוע"ר סי' תנ סכ"ד: "אם אפשר טוב לעשות בפני החמץ מחיצה גבוה עשרה טפחים או לכפות עליו כלי אם הוא שבת או יום טוב".

[7] ראה שוע"ר סי' שמג ס"ה: "ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לנכרי להאכילו שצרכי קטן דינם כחולה שאין בו סכנה שהתירו בו אמירה לנכרי אפילו באיסורי תורה". שם סי' תנ סכ"ד-כה: "מי שיש לו תינוק חולה קצת כו' אסור לישראל גדול להאכילו ולהשקותו את החמץ גזירה שמא ישכח הגדול על איסור חמץ ויסתפק ממנו שהרי אפילו ליגע בחמץ אסור מחמת גזירה זו כמו שנתבאר בסימן תמ"ו אלא יאמר לנכרי או לקטן אפילו ישראל שיאכיל וישקה את החמץ להתינוק כו', אם אפשר טוב לעשות בפני החמץ מחיצה גבוה עשרה טפחים או לכפות עליו כלי אם הוא שבת או יום טוב כו', אם אי אפשר להאכילו ולהשקותו על ידי נכרי או קטן מותר להאכילו ולהשקותו על ידי ישראל גדול".

[8] שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח.