א. רבים מהשלוחים ואנ"ש מתבקשים לעיתים קרובות לארח בביתם בשבת צעירים או צעירות המתעתדים להתגייר, על מנת שיוכלו לחוות באופן בלתי אמצעי את אורח החיים
האם חייבים להשתכר בפורים? ומה הדין במי שיודע מניסיון שהשכרות גורמת לו לזלזול במצוות?
בשבת ראש חודש אדר שחלה בפרשת תרומה מוציאים לקריאת התורה שלושה ספרים: אחד לפרשת תרומה, השני לפרשת ראש חודש, והשלישי לפרשת שקלים. כיצד יעשו כאשר
איזו ברכה מברכים על פרי הפפאיה, פסיפלורה (שעונית), וסברס (צבר), והאם יש בהם דין ערלה?
האם אפשר לפרט בבקשה ההלכה שלא להקיף פאת הראש וכן להוסיף מנהגי חב"ד אם ישנם? (אינני שואל כלל וכלל בקשר לתגלחת הראשונה). האם יש הפרש בין לפני ואחרי שיש זקן? האם יש אורך מינימלי לפאות? האם יש מספר שערות מינימלי? מה הגובה? מה הרוחב? האם מתיחסים לאורך שאר שערות הראש וצריכים להיות ניכרים או שההיכר הוא לא הנקודה במצוה הזאת? האם יש ענין לא להניחם מאחורי האוזן?
שטח שיער הפיאות הוא – למעלה: מכנגד השיער שעל המצח[1], ועד החלק העליון של האוזן[2]. למטה: מפשט לשון השו"ע[3] משמע עד סוף האוזן, אבל המקובלים[4] והאחרונים כתבו עד אמצע גובה האוזן, יש שפירשו עד סוף הנקב[5] ויש שפירשו עד המקום שגדל שער-פיאות גם אצל נשים וילדים שאין להם זקן (וכן משמע משו"ת צמח צדק)[6].
גודל השיער המינימלי: כדי לכוף ראש השיער לעיקרו[7], יש אומרים שהוא כ-3 מ"מ[8], ויש אומרים כ-5 מ"מ[9].
מעיקר הדין די בשיעור המינימלי הנ"ל, גם אם הוא שווה לאורך שערות הראש. ויש שכתבו שמשום נוי מצוה עדיף שיהיו שערות הפיאות ניכרים יותר לעומת שערות הראש[10].
לענין אורך הפיאות – קודם שגדלו שערות הזקן ניתן, אם רוצים, להאריך אותם יותר מהשיעור הנ"ל. אך לאחר שגדלו שערות הזקן מנהג חב"ד לקצרם באופן שלא יתערבו שערות הפיאות בשערות הזקן[11].
יש שכתבו שיש ענין לא להצניע הפיאות מאחורי האזניים[12], ויש שנימקו כי נראה כאילו מתבייש בפיאות שהם לנו אות וסימן[13].
[1] שו"ע יו"ד סי' קפא ס"ט. דרכי תשובה שם ס"ק יג.
[2] דרכי תשובה שם.
[3] שם: "עד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם".
[4] בשער הכוונות ענין ויעבור דרוש ג תיקון הא' כתב שהזקן מתחיל "כנגד שני אזנים". מבואר שהפיאות מסתיימות כבר באמצע גובה האוזן. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תשיא שהפיאות מסתיימות "כנגד האזן ממש".
[5] שו"ת ארץ צבי ח"א סי' ג אות ה: "דשיעור פאת הראש אינו נמשך רק עד למטה קצת מאמצע האוזן ולא יותר". שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קפג אות ב: "נראה דהחומרא היא רק עד עור הרך של האוזן". אומץ יוסף חלק שלישי דיני פאות: "נהגתי השיעור עד נקב האוזן".
[6] ב"ח יו"ד סי' קפא: "הקטן שאין לו שער זקן צדעיו מלאים שער הראש". מדבריו משמע שכל מה שאין לקטן הוא שער הזקן ואינו חלק מן הפיאות. וכן משמע משו"ת צמח צדק יו"ד סי' צג אות י, שם דן אם יש בגילוח פיאות הראש משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה', וכתב: "גלוח פאות הראש אינו נוי אשה, דהאשה יש לה פאות הראש, ולולי איסור שער באשה ערוה אדרבה נוי שלה להראות שער הצדעים שלה שהן הפאות, דהשיער באותו מקום זהו מנוי האשה אלא דאסור משום שער באשה ערוה". משמע מדבריו שמקום הפיאות הוא אותו מקום שגדל בו שיער גם אצל נשים, ולכן אין בגילוח הפיאות משום לא ילבש גבר שמלת אשה כי אין הנשים מגלחות שיער זה לנוי אלא משום צניעות בלבד. וכן כתבו בספר מגד גבעות עולם ח"א עמ' צד בשם הגר"מ פיינשטיין, שגם המחבר בשלחן ערוך מסכים ששיעור הפיאות הוא עד היכן שצומחות שערות הפיאות אצל קטנים, ומה שכתב שצריך להשאיר פאה עד סיום האוזן היינו "רק אם גדל לו שיער שם בהיותו קטן, אבל אם בהיותו קטן גדל לו שיער רק עד למעלה מן העצם – זה עצמו סוף פיאות הראש, ומה שגדל אח"כ לאחר בר מצוה, זה כבר 'זקן' ולא נכלל בכלל 'פיאות הראש'. והביא ראיה ממסכת נגעים".
[7] שו"ת תרה לשמה סי' שפט.
[8] ספר קדושת ישראל, מחפוד, פ"ד ה"ח.
[9] ספר לשכנו תדרשו ח"א עמ' שא.
[10] שו"ת תורה לשמה שם.
[11] שלחן מנחם ח"ד יו"ד א סי' לה.
[12] דרכי חיים ושלום סי' תתפ. שלחן מנחם ח"ד יו"ד א סי' לה.
[13] ספר עמודי ארזים להריא"ז מרגליות דף נ, א.
