כשמדפסת נחנקת

בריאיון עבודה נהוג לומר
שתכונה הכרחית היא
להיות עם 'ראש גדול'.
האמת שעד לא מזמן
הסכמתי לגמרי עם ההנחה הזו
לא רק בעבודה,
חשבתי שגם בחיים
האישיים זה מועיל לי ולסביבתי.

אני עובדת כסייעת בגן,
ומכירה את הסייעות ה'מרובעות'
שעושות רק, אבל רק את
מה שנמצא בהגדרות התפקיד שלהן,
הן משתדלות לא להשקיע אפילו
'גרם' מיותר אחד.

באוֹפיִי אני פחות מצומצמת,
אוהבת לראות את התמונה הגדולה
ובדרך-כלל אני מקבלת על כך מחמאות.
זה אמנם גורם לי לעבוד קשה יותר,
אך במקביל ההערכה מעניקה
לי גם סיפוק רב יותר.

לעיתים רחוקות אני מקבלת נזיפה
כשפעלתי על דעת עצמי
במָקום שזה לא היה התפקיד שלי.
אבל עדיין – אופי זה אופי,
וגם אחרי שסידרתי את
מגירת המסמכים בגן
והעלמתי בטעות טפסים חשובים,
ואפילו שהעבודה להשיג שוב
את הטפסים הוטלה עליי
מטֶבַע הדברים, הדבר לא מנע
ממני להמשיך לעשות את
מה שאני חשה שהוא הטבע שלי.

בפועל, יחסי העבודה שלי יודעים
עליות ומורדות – כמו כל אדם, לדעתי.
בגדול אני משתדלת להודות לה'
על הפרנסה המסודרת
ועל הפידבק החיובי בדרך-כלל מהסביבה,
יודעת שזה לא מובן מאליו
ויש מקומות שרואים את עבודת
הסייעות כ'אוויר לנשימה'
שחשים בו רק כשהוא חסר.
הגננת בדרך כלל מקבלת את כל
הפידבקים מההורים ומההנהלה
ושוכחים כמה טרחה של הסייעות עומדת
מאחורי התוצאה המושלמת
שהגננת מציגה.

אצלנו העירייה מממנת לכל הגנים
'קייטנת חנוכה'.
עבור ההורים מדובר באופציה
להמשיך את החיים כרגיל
ולא להזדקק לחפש סידורי-שהייה
לילדים הרכים.
עבורנו, מדובר בהכנסה מכובדת מהצד.
לא קל, אבל התשלום מצדיק את העבודה.

בהכשרה שלי אני גננת,
והיות שאני מכירה את הילדים
ואת סדר-היום השִגרתי בגן,
הצעתי את עצמי לתפקיד.
הגננת הרגילה המליצה עליי בפני ההנהלה,
ולשמחתי נבחרתי,
מוּדעת לכך שאם אצליח בשבוע הזה
אוכל בעתיד להתקדם בעזרת ה'
לדרגה של גננת-אֵם.

כשהסייעת שעובדת איתי שמעה על כך,
היא לא יכלה לעצור את עצמה ושאלה:
"למה את צריכה את העול של הגננת,
מי כמוך יודעת כמה כאב-ראש כרוך בזה.
לא עדיף עבודה קלה יותר עם פחות אחריות
גם אם המשכורת קצת פחותה?
הרוגע הנפשי לא שווה לך את זה?!"
לא יודעת אם היא שאלה זאת באמת
מתוך הזדהות איתי או בגלל קנאה פשוטה,
אך אני הייתי שלמה עם עצמי,
יודעת שזה כנראה עניין של
אופי ומבנה אישיות,
ובטוחה שלצאת קצת מהמשבצת
של סייעת יעשה לי טוב.

הסייעת שהוצמדה לי בקייטנה
הייתה אמנם עובדת חדשה,
אך היה נראה לי שהיום הראשון
עבר בהצלחה ובהנאה ב"ה,
למרות האתגר.

ביום השני רציתי להכין יצירה מיוחדת.
זכרתי שפעם, כשהייתי מדריכה בקייטנה לילדים,
עשיתי יצירה עם שקפים עליהם.
ישנם קווי מתאר של נר, מנורה, כד
ושאר ציורים הקשורים לחנוכה,
והילדים ממלאים אותם בצבעים
ויוצרים מהם ויטראז',
האושר של הילדים שמצליחים
ליצור משהו יפהפה שתולים על החלון
שווה את כל ההשקעה.
חשבתי שילדי גן-חובה יסתדרו גם עם
צביעה בטושים 'של גדולים'
שהגננת שומרת לזמנים מיוחדים.

היות ששקפים עם איור מוכן לצביעה
זה משהו שצריך להזמין מראש,
ואצלי חלק מה'להגדיל ראש'
כולל חוסר תכנון מראש לפעמים…
זה גורם לי להפעיל יצירתיות עכשווית.
החלטתי לעשות צילום מדף רגיל על שקף.

אמנם השימוש השוטף במכונת הצילום
הוא בעיקר עבור דפים רגילים,
אך גם בריסטולים ניתן לצלם
על ידי שינוי ההגדרות
ושימוש במגירה הייעודית לכך.
זכרתי אפילו איך בהזדמנות אחרת
ראיתי את הגננת הקבועה מכניסה
שקף לצילום במדפסת.
הסקתי שהמדפסת מתאימה גם לשקפים
ולא רק לדפים ובריסטולים רגילים.

הלכתי לחדרון של חומרי היצירה,
חיפשתי ודֵי מהר מצאתי חבילת שקפים סגורה.
שמחתי שהחומר בנמצא
והילדים רגועים בינתיים
במשחק שסיפקה להם הסייעת.

רגע לפני שהכנסתי את השקפים למדפסת
הבחנתי שעל החבילה כתוב 'שקפים לכריכה'.
לא ייחסתי משמעות לכך,
ידעתי שכל מה שבחדרון הזה
מתאים ליצירה והסקתי שהשקפים הללו
מתאימים גם לכריכה.

התחלתי עם הדפסה של עמוד ניסיון,
חיכיתי לראות את הציור החמוד
מופיע על גבי השקף,
מדמיינת את ההתרגשות בקולם
של הילדים למראה היצירה הלא-שגרתית.

רק הכנסתי את השקף הראשון
והמדפסת החלה לגנוח.
אווףף!!! נתקע.
ניסיתי לכבות ולהפעיל מחדש,
אבל לפתע ריח חרוך מוזר
התפשט בחדר.
אינפוף קצר הבהיר לי שהמדפסת
היא המקור לריח.
הבנתי שמשהו לא תקין.
הסייעת, שבאה לבדוק למה אני מתעכבת,
צעקה לי "תכבי מיד את המדפסת!
יוצאים ממנה אדים והריח נורא ואיום!"
לא הספקתי לכבות ו'בום'
קצר חשמלי הפיל את הזרם.

שמעתי את זעקת הילדים המבוהלים
וקראתי מהר לסייעת
תוך שאני מנתקת את שקע המדפסת מהחשמל:
"רוצי בבקשה להרים את השלטר הראשי,
ארון החשמל מצד ימין של דלת הכניסה!
אני אלך להרגיע את הילדים"…
הרהרתי בליבי:
'נס שלפחות שריפה לא פרצה…
איזו יצירה נעשה? נראה כבר אחר כך'.

היו ילדים שדווקא קיבלו את העניין בשעשוע
והתחילו לשיר "באנו חושך לגרש",
הילדים האחרים שפחדו
נרגעו כשראו אותי.
התחלתי לומר "איזה גיבורים אתם,
וכבר נספר לכם
מה אנחנו הולכים לעשות".

הם הסתכלו עלי בסקרנות
השמורה רק לילדים,
ובדיוק חזר האור.
"כפיים לדינה" צהלו הילדים.
ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו,
החלטתי לתת לילדים ציור אחר
שהיה כבר מוכן.
את רעיון היצירה השקופה
נשמור לפעם אחרת.

טכנאי המדפסות שהגיע למחרת,
הבהיר לי את טעותי.
הוא קבע שהמכונה שבקה חיים.
"חבל שלא מתייעצים
לפני שמנסים חומרים-לא-רגילים
אם הם מתאימים למכונה",
אמר בנזיפה ואני התכווצתי.
ידעתי שאני אשמה.
מסתבר שהשקפים הללו אינם מיועדים
לצילום כיון שהם נמסים בהדפסה
ועכשיו המכונה התמלאה בחלקיקים
של פלסטיק חרוך.

אחרי כמה שעות
העזתי סוף סוף להרים טלפון לגננת האם.
סיפרתי לה בבושה את מה שקרה.
מהשיחה איתה התברר לי
שהשקפים שהיא הכניסה למכונה
היו מסוג יקר יותר שאינו נמס בהליך ההדפסה.
"את הסוג הזה לא שמים בין הדפים הרגילים,
שלא ישתמשו בטעות ליצירות פשוטות".
הפוך ממה שחשבתי.

"היית צריכה להתייעץ לפני!
כמה שאני סומכת עלייך
כי אני יודעת שאת אחראית,
אבל גם כשמגדילים ראש
וחושבים על רעיונות יצירתיים
צריך לוודא שהם מתאימים לשטח"!
אמרה בכעס.
הפעם הגדלת הראש הייתה בעוכרי…

חשבתי שבנזיפות כבר כיפרתי את עווני,
אך כשבעלי שמע ממני את הסיפור
בצורה מגומגמת,
הוא אמר שזה בכלל לא פשוט.
"את פשעת בתפקיד שלך"!
"אתה רוצה לומר שאני פושעת"?!
כמעט בכיתי.

"לא לא", הוא ניסה לרכך את קולו,
"בהלכה המושג 'פשיעה' לא שייך
רק לפושע שיושב בכלא עם אזיקים.
כל אדם שמקבל שכר על עבודתו
וטעה ולא בירר את תנאי וצורת העבודה
ובגלל זה הזיק – מוגדר 'פושע'
ועליו לשלם על נזק שעשה".

את הלקח כבר הבנתי והפנמתי.
למרות שבאופי שלי אני אוהבת להסתדר לבד,
צריך לדעת לפעמים להקטין-ראש
ולהיות ב'קבלת עול'.
לשאול את מי שמבין –
גם אם זה מרגיש לי
קטנוני או מגוחך.
העיקר לוודא שגם הפעולה רצויה
ולא רק הכוונה…

מקורות:
חו"מ סי' שו ס"א ואילך

[עריכה: ש. מלומד ©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.

להרשמה לדיוור השבועי לחצו: 
https://avodatlev.minisite.ms/4