בני זוג שאינם בבית בחנוכה

[1] משנה ברורה סי' תרעז ס"ק ב: "כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא י"ח בהדלקתה אף שהוא במקום רחוק מביתו וא"צ שוב להשתתף אפילו בפריטי ועיין בט"ז בשם רש"ל דדוקא כשהוא יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו אבל אם אינו יודע יש לו להדליק וגם לברך. ומטעם זה מי שלא ידע שהדליקו עליו ובא באותו לילה לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק דכיון שלא ידע מתחלה מסתמא היה דעתו להדליק בעצמו ולא לצאת בשל אשתו וממילא חל עליו תקנת חכמים".

[2] הרב בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון ח"ד פמ"ז בביאורים לתשובה א עמ' רפד כתב: "באשה שבעלה בחוץ לארץ במקום שאין השעות שוות, שצריכה להדליק במקומה בברכה, ותכוין שלא לצאת בהדלקת בעלה".

לעומתו הרב שלמה זלמן אוירבאך בהליכות שלמה חנוכה פרק יג סעיף ד כתב: "נסע אחד מבני הבית למדינה אחרת, יוצא ידי חובתו בהדלקה שמדליקין בביתו, אף על פי שבמקום שהותו אין עתה זמן ההדלקה כלל". ושם בדבר הלכה אות י: "דעיקר חובת פרסום הנס תקנוהו על הבית וכך היא המצוה שאחד מבני הבית ידליק, וכיון ששם חלה כבר חובת ההדלקה שפיר דמי וחשיב גם הוא בהיותו במקום שהותו כמקיים המצוה בביתו".

וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' מו וספר אהלך באמתך שטרן פרק לט סעיפים טו-יז שהסתפקו בעניין זה.

[3] דהנה מצות הדלקת נרות חנוכה, מצד אחד יסודה חובת האדם, לא חובת הבית, וכמו שכתב הר"ן בפירושו על הרי"ף שבת י, א: "אמר רב ששת אכסניא, אורח, אף על פי שאין לו בית, דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה".

אך מאידך, קיום חובת האדם הזו תלויה בבית, והיינו שאי אפשר לקיימה ללא בית, וכמו שכתבו התוספות במסכת סוכה דף מו, א ד"ה הרואה: "שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה".

יתירה מזו, כשמתקיימת המצוה בביתו של האדם, הוא נפטר מחיובו גם אם לא קיים את המצוה בגופו ואף אם אינו נמצא כלל בביתו, וכמו שאמרו בגמרא שבת כג, א: "אמר רבי זירא, מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי".

וכך נפסק ברמב"ם הלכות חנוכה פ"ד הי"א: "אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עמהן בשמן". ובשו"ע סי' תרעז ס"א: "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה".

וראה מגן אברהם תרעו ס"ק ב: "אם אשתו הדליקה עליו בראשון, צריך לברך בליל שני שהחיינו, דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו [ב"ח]. ולי נראה פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקת עליו אינו צריך לברך על הראיה, אם כן הוא הדין דאינו צריך לברך שהחיינו כשמדליק. וכן משמע בר' זירא דסמך על אשתו, ואי סלקא דעתך לא לפטר גופו אם כן הוה ליה להשתתף ליפטור גופו, אלא על כרחך נפטר לגמרי". עולה מדבריו שמצות הדלקת נר חנוכה יש בה גדר של חיוב הן על הגברא והן על הבית.

ובשו"ת חכם צבי תוספות חדשים סי' יג: "דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה אלא אחד מכל בני הבית מדליק בפתח החצר ושוב אין שום חיוב על שום אחד מכל בני הבית אף על פי שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה ועדיפא מיניה אמר ר' זירא כיון דנסיבנא אמינא תו לא צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי". וביאור הלכה סי' תרעה ס"ג ד"ה אשה: "ועיקר החיוב מונח על הבית".

והנה מלשון הגמרא והרמב"ם והשו"ע "בגו ביתאי", "בתוך ביתו", "אין לו בית", "בביתו", משמע שדוקא כשההדלקה נעשית בביתו של האדם יוצא בה ידי חובה אף שאינו נמצא שם.

אבל אם אין מי שמדליק בביתו, גם אם בני ביתו או אשתו מדליקים בעצמם בבית אחר, אינו יוצא בכך ידי חובה ועליו להשתתף בפרוטה עם בעל הבית במקומו.

וכך כתב בשו"ת אור לציון ח"ד פמ"ז תשובה ב: "אשה שאין בעלה בבית, וכגון שהלך למילואים, והלכה היא לבית אביה או חמיה, כיצד ינהגו לענין הדלקת נרות חנוכה. לכתחילה יש לבעל להדליק במקום שנמצא, בחדר שישן שם, והאשה תצא ידי חובתה בהדלקה שבבית אביה או חמיה". מבואר מדבריו שהדלקה של אחד מבני הבית במקום אחר חוץ לביתם, אינה מוציאה את שאר בני הבית הנמצאים במקום אחר.

וכן נקט בהליכות שלמה חנוכה פרק יג סעיף ז: "המתארח עם בני ביתו בבית אחרים, נטפלים בני ביתו אליו ונפטרים על ידי השתתפותו עם בעל הבית". ושם דבר הלכה יג: "ואף שהיה מקום לומר דכיון שגם האב אינו בבית זה אלא אורח גרידא ואין בני ביתו סמוכים כאן על שלחנו לא יחשבו כנטפלים אליו, מכל מקום לדינא אין חילוק. אולם בני ביתו שאינם מתאכסנים שם עמו, אינם נטפלים אליו בכהאי גוונא (אף להסוברים דבן נפטר בהדלקת אביו אפילו אם אין הבן שוהה בביתו), ואינם נפטרים בהדלקתו".

מאידך, מצאנו דעות נוספות ומגוונות בעניין זה בין פוסקי דורנו. ראה ספר פסקי שמועות חנוכה עמ' נו-נז: "שאלה, אם גם הבעל וגם האשה לא נמצאים בבית, במקרה שכל אחד נמצא במקום אחר, האם יכול אחד להדליק לשני. תשובה א. אין האשה יוצאת בהדלקתו אם אין זה בבית, ולכן יוכל לבקש מהבעל הבית שנמצא אצלו שישאיל לו את החדר שהוא נמצא שם וידליק שם, ואז האשה יוצאת בהדלקתו [הרב אלישיב]. תשובה ב. בודאי אין אחד מוציא את השני ושניהם צריכים להדליק לבד או לצאת על ידי אדם אחר [הרב קרליץ]. תשובה ג. אשתו יוצאת בהדלקתו אפילו כשלא מדליק בבית, מפני שמדליק בעצמו, אבל אם הוא משתתף, אין יוצאת בהשתתפות [הרב ואזנר]".

אגב, כאן המקום להבהיר שלכאורה בעניין זה אין לתת עדיפות לבעל ואשתו ביחס לשאר בני הבית ולומר שדוקא הם יוכלו להוציא זה את זה גם בהדלקה שמחוץ לביתם מכוח הסברא שאשתו כגופו דמיא. כן משמע מדברי הרבי בספר המנהגים עמ' 69 הערה 2 על המילים "אשה בעלה מוציאה", וזה לשונו: "וכבר תמהו למה נשתנו בזה נשים מאנשים דכל אחד מדליק בפני עצמו. ותירצו דאשתו כגופו דמיא, ואין נכון שתדליק הבת כשהאם אינה מדלקת. ולפי עניות דעתי דוחק גדול הוא. ומחוורתא כמו שכתוב במשמרת שלום סימן מח סעיף קטן ב דיש הרבה שאין יכולות לברך ולכן נהגו כולן לצאת על ידי אחרים (עיין אחרונים סוף סימן תרעה וסימן תרעז)". מבואר מדבריו שהכלל של אשתו כגופו דמיא אין בו כדי לתת עדיפות לבעל ואשתו לענין לצאת ידי חובה זה מזה בהדלקת נרות חנוכה יותר משאר בני הבית.