[1] שוע"ר סכ"ז: "ואם נודע לבעל הבית שהאריס גונב פירות מהפרדס אינו רשאי לנכות לו מחלקו כשבאו לחלוק אלא על פי בית דין אבל לא יעשה דין לעצמו לגזול את האריס כנגד מה שגנב ממנו מפני שאסור לגזול או לגנוב מן הגנב או הגזלן כנגד מה שגנב וגזל ממנו אלא יתבענו בבית דין ואם ינכה לו שלא על פי בית דין הרי זה גוזל חלקו המגיע לו בפירות הנשארים ואף שכבר נטל הרבה יותר מחלקו הרי לא נטל בתורת חלוקה אלא נתכוין לגנוב משל בעל הבית ושיהיה חלקו נשאר עדיין בפירות הנשארים שהרי הם שותפים בכל הפירות כולם וכשבעל הבית מפקיע חלק האריס בפירות הנשארים בעל כרחו של האריס הרי זה גוזלו כנגד מה שגנב ממנו ואף שהדין הוא כך אינו רשאי לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין אם יזכה בדין שיוכל לברר שגנב ממנו ואם לאו יפסיד וכן כל כיוצא בזה". וראה פתחי חושן גניבה פ"א הערה יג: "מדבריו נראה שכל שאינו אותו חפץ הוי כגנב וגזלן ממש ואפילו במקום פסידא אסור".
ובשוע"ר שם סכ"ח: "במה דברים אמורים שאינו רשאי לעשות דין לעצמו, כשנוטל כנגד מה שנטל ממנו ולא גוף החפץ בעצמו שנטל ממנו, אבל ליטול גוף החפץ בעצמו שנטל זה ממנו בין בגנבה בין בגזלה מותר ליטלו ממנו בעל כרחו ואין זה גוזל אלא מציל את שלו, ואם הלה אינו מניח לו ליטול מותר אפילו להכותו עד שיניח אם אינו יכול להציל ממנו בענין אחר, ואינו מחוייב להוליכו לבית דין שבכגון זה שגוף החפץ שלו הוא בעין אדם עושה דין לעצמו להצילו ממי שגזלו או ממי שבא לגזלו או ממי שבא להזיקו בכל הצלה שיכול אפילו בהכאה ואף אם לא יגיע לו שום הפסד אם ילך לבית דין אינו צריך לטרוח כלל".
[2] שוע"ר סכ"ט: "וכל זה כשיכול לברר שזה החפץ שלו אם יתבענו הלה לבית דין אבל אם לא יוכל לברר אין צריך לומר שאינו רשאי להכותו שאם יכהו יענישוהו הבית דין אלא אפילו בלא הכאה אין הצלתו כלום. אלא אם כן אין עדים כשמציל מידו שאז מועלת לו הצלה זו שיהיה נאמן בשבועה לומר שלי תפסתי במיגו שהיה יכול לכפור ולומר לא תפסתי כלום מאחר שאין עדים".
והנה הסמ"ע סי' ד ס"ק ב כתב: "מיהו זה דוקא כשבא להוציא בעדים, דבלא עדים יכול לתופסו, דיהיה נאמן לפני בית דין במיגו אטענתו". מלשונו נראה שכשאין עדים רואים אותו תופס, רשאי לתפוס לכתחילה אף שאין לו הוכחה ברורה שהחפץ שלו ואינו נאמן על כך אחר כך אלא במיגו.
אכן, מלשון אדה"ז הנ"ל "שאז מועלת לו הצלה זו שיהיה נאמן בשבועה לומר שלי תפסתי במיגו", יש מקום להבין שכשאין לו הוכחה ששלו הוא נוטל, גם אם אין עדים רואים אותו, אין היתר גמור ליטול לכתחילה, אלא שאין בידינו למונעו מכך ואם עשה מעשיו עשויים כיון שאם יישבע יהיה נאמן במיגו.
וכן כתב המהרש"ל בים של שלמה בבא קמא פרק ג סימן ה: "ודוקא בדיעבד, ולעניין נאמנות, דמהימן במיגו. אבל לכתחילה לא יכול לתפוס שום דבר מחבירו, אם לא בחפץ המבורר". כלומר כאשר אין הוכחות ברורות שהחפץ שלו, גם אם אין עדים רואים אותו נוטל ולכן נאמן לומר ששלו הוא במיגו שיכל לומר לא נטלתי, מכל מקום לכתחילה לא יטול, רק שאם נטל מעשיו קיימים.
וכן הורה למעשה הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בספר משפט כהלכה (קליין) ח"א קונטרס שים שלום שבסוף הספר עמ' יג, ובספר אשרי האיש חו"מ פרק א עמ' ד.
[3] שוע"ר סכ"ח: "אבל לא ילך לבית הגזלן לגנוב חפץ שלו שמא יראה עליו כגנב אלא אם כן אי אפשר להצילו בענין אחר". וראה שו"ת רב פעלים ח"ג חו"מ סי' ה; צהר המשפט סי' ד ס"ק ג; שו"ת חבל נחלתו ח"ה סי' מז.
