סיבוב מוצלח
"הלו מיסטר דיימונד, איי'ם רב עזרא. איי קום פרום ראביי דִינֶר פון די גאלדענע ישיבה אין ג'רוזלם".
החניה הייתה קרובה לפתח הבית, כך ששמעתי עד אלי את המשפט העילג באנגלית ויידיש. תיארתי לעצמי איך האדון דיימונד מחייך בתגובה.
היו עוד כמה חילופי דברים, לאחריהם הזמין הגביר את ר' עזרא להיכנס. קיוויתי שזה לא ייקח מידי הרבה זמן, ואם כן, שלפחות התמורה תהיה הולמת… בסוף ראיתי את ר' עזרא יוצא עם מעטפה בידו, כשעל פניו חיוך רחב.
כשישבתי כבר ברכב, ביקשתי להסתכל בצ'ק. הלא הסכום נוגע גם אלי… הרב עזרא לא היה צריך שאפציר בו הרבה. הוא היה נרגש מההישג כך מסתבר.
הסתכלתי בסכום אותו כתב הגביר. "30 אלף דולר בלבד" ("ת'רדי ת'אוזנד דולר'ס אונלי").
חייכתי כשעשיתי חישוב מהיר, שמתוך זה יגיע לי תשעת אלפים דולרים!
"וואו, איך עשית את זה"? לא יכולתי להסתיר את התפעלותי. "בעצם, גם אני קצת אחראי לכך, שידעתי לקחת אותך לכתובת המתאימה" קרצתי.
"נכון" הוא צחק. "בדיוק בשביל זה לקחתי אותך, שתסיע אותי לאנשים הנכונים".
'מזמן לא קרה כזה דבר' חשבתי לעצמי. 30 האחוזים שאני עתיד לקבל מהתרומה ההגונה הזו, שווים כמו רווחים של חצי שנה מעבודתי ה'רגילה'. אמנם לעומת עבודות נורמליות, זה שכר של חודש-וחצי חודשיים, אך למרבה העליבות, אני נאלצתי לפשוט את ידי פשוטו כמשמעו. סוף סוף אני מרגיש שאני עולה על המסלול.
ירידה צורך עליה
אתחיל מההתחלה, או יותר נכון מהאמצע, כלומר מהתיכון. כילד, הסתדרתי איכשהו בלימודים. יותר בהגדרה של 'שרדתי', עם ציונים ממוצעים ומטה. הייתי שקט ולא העסקתי את המערכת יותר מדי.
בהמשך, כשבגרתי והגעתי לחטיבת ביניים, התברר שמה שהיה עד עכשיו לא מספיק. הלימודים הפכו להיות מאתגרים ומלחיצים יותר. בחינות הבגרות, מגן ושאר המושגים שמוכרים לבני העשרה. גם כשניסיתי להתאמץ יותר, לא ממש הלך לי. התגובות מהמורים לא היו מעודדות במיוחד, מה שגרם לי להידרדר ולחפש את עצמי במקומות אחרים, ההיעדרויות שלי הלכו ותכפו, עד שהוגדרתי על ידי המערכת כנושר.
לא אלאה אתכם, אחרי כמה גלגולים החלטתי לרדת לאמריקה, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". שם, זאת אומרת כאן, ניסיתי להתקרקע.
התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות. בין לבין, מצאתי דירת שותפים במחיר מוזל יחסית. גיליתי כמו רבים, שה'תפוח הגדול' נראה נוצץ בעיקר מרחוק. מקרוב הוא מתברר כאפרורי וגם קטן למדי. האפשרויות אינן קורצות ומפתיעות, צריך להשקיע המון עד שרואים שקל, סליחה, דולר אחד.
באחד הגלגולים עבדתי כאיש תחזוקה, כשבמקביל הצלחתי להוציא רישיון נהיגה. מצאתי עבודה נוספת כנהג הסעות.
בתקופה של ההסעות התחזקתי מבחינה רוחנית. זה לא קשור להסעות, אם תהיתם. אחד הבחורים בדירה התחזק, ומשך אותי אחריו. הלכתי איתו לשיעורי תורה, ולפעמים הצטרפתי גם למבצע-תפילין ברחובות ניו יורק.
"אני בקושי מניח" הייתי אומר לו, "איך אניח לאחרים"?!
הוא הסביר לי שהרבי מליובאוויטש טען, "אם אתה יודע רק את האות אל"ף – תלמד יהודי אחר את האות אל"ף. אל תחכה עד שאתה תדע את הכל כדי להתחיל ללמד את הזולת. ככה זה גם במצוות".
הגישה הזו ממש תפסה אותי וגרמה לי עצמי להתחזק עוד יותר. התחלתי להתפלל 3 תפילות ביום, להקפיד יותר על כשרות, לגדל זקן, ועוד.
בהמשך הכרתי את אשתי והתחתנתי בשידוך.
"מי היה מאמין"? שח אבא שלי יום אחד, "שאבי שלנו יגיע למקום כזה"? גם אם הופתע מההתחזקות הדרמטית, ואולי המוגזמת מדי לדעתו, הרי בוודאי שהעדיף אותה על מצב בו הייתי מידרדר לחבורת פשע, כמו שהיה עלול לקרות אם לא החבר ש'משך' אותי.
מאיסוף נדבות לדרייבר מבוקש
הבעיה היא שהתקדמות ברוחניות אינה בהכרח מדד לשפע גשמי במקביל.
שנה אחרי החתונה הייתי עדיין במעברים מעבודה לעבודה. אחרי שתקופה לא הצלחתי לעמוד בזמנים של ההסעות, פוטרתי משם, ניסיתי להיות נהג משלוחים בחברה מסוימת, אחר כך בחברה אחרת. נדדתי מעבודה לעבודה וראיתי כמה קשה לי עם משמעת ועמידה בזמנים. זו הייתה הסיבה העיקרית בכל פעם לפיטורין שלי. אשתי בינתיים ניסתה גם היא את מזלה. היא לפחות מצאה עבודה קבועה, אבל המשכורת לא הייתה מספקת בשביל לפרנס בית עם תינוק בדרך.
יום אחד, הגעתי למסקנה שגם מהקצת שאני מצליח לעבוד אני לא מרוויח מספיק, ונאלצתי להתחיל לקבץ נדבות פשוטו כמשמעו. הייתי הולך לשכונות רחוקות, שם לא מכירים אותי. מגיע להתפלל במניין, ואחרי התפילה נעמד ביציאה מבית הכנסת ומושיט יד, בציפיה לנדבה מהמתפללים. לתפילת מנחה הייתי הולך לבית כנסת אחר. ולמחרת בעוד בית כנסת, כך הייתי מוציא מעוד יהודים רחמנים כמה פרוטות להחיות את הנפש. ביום 'מוצלח' הייתי יוצא עם 30 דולרים. זה היה יוצא כתוספת זעומה למשכורת הבינונית שאשתי הייתה מצליחה להגיע אליה.
אם בעסקים רגילים לא הצלחתי להחזיק מעמד, דוקא ב'עבודה' הזו, הרגשתי שאני צובר ניסיון. לאט לאט הכרתי יותר אנשים. למדתי לזהות מי הם אנשים עשירים באמת שאפשר לנסות לסחוט מהם עוד קצת. למדתי שישנם גם אנשים שלא אמידים מידי, אך יש להם לב טוב ומפרגנים כמה דולרים.
אשתי לא השלימה עם ה'מקצוע' שבחרתי לי. יום אחד, היא הציעה לי: "מה דעתך להתחיל לשמש כדרייבר"?
"מה, נהג טקסי"? הנפתי ידי בביטול. "הרי כבר ניסיתי את זה. היו לי יותר מידי בזיונות עם לקוחות שלא היו מרוצים. נראה לי הבזיונות הללו עולים על הבזיונות שהיו לי בהתחלה כמקבץ נדבות" הוספתי ואמרתי במרמור.
"לא, לא" היא מחתה. "אני מתכוונת לדרייבר של צדקה".
"אה נכון" עניתי מהר, "שכחתי שכך זה נקרא בחו"ל".
אשתי ילידת המקום, כך שאצלה זה המינוח הנשלף. אני כיליד הארץ רק זכרתי שדרייבר זה תרגום של נהג. אשתי הזכירה לי, שתפקיד הדרייבר כאן, הוא גם להשיג כתובות של נדבנים ולהסיע את ה"משוּלחים" כפי שהם נקראים בעגה המקומית, המתרימים בין הכתובות השונות.
ביררתי קצת, והבנתי כי השגת הכתובת היא התפקיד החיוני ביותר, משום שעיקר העבודה בתחום זה היא איתור תורמים פוטנציאלים.
עשיתי אחד ועוד אחד, והגעתי למסקנה שיש לי כבר 2 ציפורים ביד: מכל התקופה בה קיבצתי נדבות, כבר הכרתי את הגבירים בשמותיהם, ולהשיג את כתובותיהם זה כבר החלק הקל.
הציפור השניה זה הרכב, שכבר חשבתי עוד רגע למכור כדי לקבל עוד כמה שקלים, סליחה דולרים.
עשיתי כעצתה של נוות-ביתי, ויצרתי רשימה של גבירים עם לב-פתוח.
לא חלמתי מעולם שאתמקצע ממש בתחום. אחרי עשר שנים הייתי הדרייבר המבוקש באיזור והיומן שלי היה מלא במתרימים שונים. הייתי משוחח עם כל אחד מהם מראש בטלפון כדי להבין את המטרה עבורה הם אוספים, וכך להתאים את ה'גבירים' אליהם אביא אותם.
הייתי בהלם מעצמי שדווקא בתחום הזה אני מצליח להחזיק מעמד, להתאים את עצמי לשעות של הגבירים בצורה מלאה ומדוייקת, ואפילו להיות בצד המלחיץ, אני מזרז את ה"משולחים" לעמוד בזמנים.
השכר, אם שאלתם, היה די-גבוה עבורי. בשלב מסוים אשתי הפסיקה לעבוד ויכולנו להסתמך על המשכורת שהבאתי. חוץ מזמני מלחמות ומיעוט-טיסות מארץ ישראל, זרם המתרימים היה די-יציב והפרנסה שלי בהתאם.
המקובל בענף הוא שהדרייבר מקבל שלושים אחוזים מהתרומה.
בדרך כלל ה"משולחים" הם אנשים בעלי-צורה, מנהלי מוסדות ורבנים, כאלה שאני יכול לסמוך על המילה שלהם והדיווחים שלהם על גובה התרומה שקיבלו – והאחוזים שלי בהתאם – היו נאמנים.
השידוך של הבת
זה הגיע מהר משציפיתי. ביתי הגדולה כבר בגרה והחלה לשמוע הצעות שידוכין. זה התקדם קצת בעצלתיים ואחרי קצת יותר משנה זכינו לסגור שידוך עם בחור ירא שמים ממשפחה טובה. ממש החלום שלי.
אחרי חגיגת השידוכים התבררו לי כמה גדולות ההוצאות הנדרשות לנישואין. אחת ההוצאות הם דמי השדכנות שמקובל לשלם לשדכן מיד אחרי החגיגה.
מתברר שכאן היה לי יותר ממחותן אחד. שתי שדכניות טענו שהן-הן אלה שקידמו את ההצעה, ודרשו את שכרן.
בדיקה קצרה העלתה ששתיהן צודקות. אחת מהן הציעה את השידוך מיד כשהבת שלנו יצאה ל'שוק השידוכים', ומשום מה זה לא התקדם. רק אחרי כמעט שנה, הציעה זאת שוב שדכנית שנייה והצלחת נשברה בשעה טובה.
שאלנו רב שהסביר לנו שבמקרים כאלה, השדכן הראשון מקבל שליש, והשדכן האחרון שהביא לידי גמר מקבל שני-שליש מדמי השדכנות.
כולן קיבלו את ההכרעה בשמחה, והתפנינו להמשיך להתכונן לחתונה.
בין דרייבר לשדכן
בכל זאת, משהו קטן הציק לי. 'גם אני שדכן' הרהרתי על המקצוע שלי. 'אני משדך בין תורמים למתרימים'. לא פעם היו אנשים שהתחילו קשר עם גביר בזכותי ואחר כך המשיכו בכוחות עצמם. 'מעולם לא חשבתי שאני זכאי לקבל שליש בגלל שהתחלתי את הקשר של הגביר עם התורם. ואולי בכל זאת, זו הזדמנות להרוויח קצת מעבר להתרמות הרגילות. אני חייב לבדוק את העניין', חשבתי לעצמי.
באחד הערבים שאלתי על כך את רב בית הכנסת שלי. הוא חשב כמה רגעים ואמר לי שזו שאלה מעניינת והוא לא חשב על זה, אבל יבדוק בשבילי ויחזיר תשובה.
למחרת כשהגעתי לבית הכנסת הוא היה עם חיוך גדול ורחב ואמר לי שבזכותי הוא גילה סוגיא חדשה.
"מה שקובע על פי הלכה הוא מה שנהוג. כלומר, כל פעולה שנהוג לשלם עליה – צריך הנהנה לשלם עליה", הסביר הרב בטוב טעם.
"נו, אז מקובל לשלם לי על הפעולות שלי כמו על הפעולות של השדכן, לא?!" שאלתי בתשובה.
"אתה צודק, הנקודה היא שלדרייבר נהוג לשלם שלושים אחוזים רק על מה שהשיג המתרים בפעם הזו, ואילו על תרומות שיגיעו בהמשך בלי תיווכו של הדרייבר – לא. לעומת זאת בשדכנות נהגו על פי דברי רבי יעקב כ"ץ (שו"ת שב יעקב ח"ב סי' יג) לשלם שליש לשדכן שהציע ואת השאר לשדכן שגמר. אתה מבין?!" שאל הרב. (ראה שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קנה. שו"ע חו"מ סי' קכט סכ"ב ברמ"א. קצות החושן שם ס"ק ט. שו"ת מגד יהודה חו"מ סי' מז).
הנהנתי בראשי.
"תודה הרב, אני מודה לה' על המשפחה שלי, על הפרנסה שלי. רק מי שהגיע כמוני מאשפתות יודע להעריך את מה שיש לו", אמרתי.
"ר' אבי" השיב לי הרב, "תדע לך שבקהילה רואים בך דמות של יהודי שמסתפק במועט, לא מחפש לרדוף אחרי כסף ותענוגי העולם הזה. יכול להיות שהמסלול שעברת גרם לך לראות את העולם במבט פנימי ועמוק יותר. זה גם נותן השראה לאחרים". הסמקתי קלות.
"אני לא מחפש הספדים" גמגמתי.
"אני יודע" אמר הרב בחיוך, "אבל חשוב לי שתדע שכל שלב שאדם עובר בחיים יש בו מטרה ומשמעות, לו ולסביבתו".
"שוב תודה הרב".
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים
