תנאי לתורה – ענווה

התורה ומידת הענווה

א) שנינו באבות (א,א): "משה קיבל תורה מסיני". ולכאורה לשון זו תמוהה, וכי הר סיני נתן למשה רבינו את התורה? ומדוע לא נכתב 'משה קיבל תורה מהקב"ה בסיני'?

ב) ויש לומר בהקדים דברי הגמרא בשבת (פט, א): "ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו 'אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה'. הלך אצל ים, ואמר לו אין עמדי, הלך אצל תהום, אמר לו אין בי, שנאמר 'תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי'. 'אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה. אמר לו הקב"ה למשה, משה בדאי אתה. אמר לפניו, ריבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אמר לו הקב"ה למשה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי וגו"".

כלומר, אמירתו של משה רבינו "מה אני" מבטאת תנועה של ענוה וביטול עצמי, וכמו שאמר "ונחנו מה" (שמות טז, ז), כלומר הוא לא חשב שהתורה ניתנה לו מחמת שהיה זכאי לכך.

על פי זה  יש לומר שהשטן באומרו למשה "תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא", התכוון להדגיש את התיבה "נתן לך", כלומר הוא רצה לגרום למשה להיכשל בגאווה שכביכול התורה נחשבת שלו בגלל מעלותיו וזכויותיו. וכך מצאנו בספר 'בניהו' (שבת פ"ט עמ' כט, ב): "תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, נראה לומר בס"ד, חשב להכניס בו גסות הרוח ח"ו אולי יוכל ללכדו". כלומר השטן רצה להכניס למשה רבינו גסות הרוח וגאוה, בזה שרמז לו שהתורה ראויה לו לבדו וע"י כך יגבה לבו של משה ויפסיד את מתנתו.

המהרש"א (שבת שם) מוסיף וכותב, שאמר הקב"ה למשה רבינו: "הואיל ומיעטת עצמך כו' ולא החזקת טובה לעצמך אלא תלית בי, גם אני תולה את התורה בך שתיקרא על שמך שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי"'.

במהדורא בתרא מבאר ומרחיב המהרש"א יותר בענין זה: "יש לפרש הענין על פי מדרשי ילקוט פרשת ויקרא, מה כתיב למעלה מן הענין, פרשת המשכן, כאשר צוה ה' את משה וגו', משל למלך שציוה את עבדיו לעשות לו פלטרין, על כל דבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך כו', אמר המלך כל הכבוד עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפנים. כך משה, על כל דבר שהיה בונה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכניס לפנים, לפיכך ויקרא אל משה כו'. שהענין הוא לדעתי כי אדם אחר לא היה המלך מניח אותו לילך לפנים לחדר שהמלך שורה בו, שלא יתגאה לומר שהוא שוה למלך וליקח גדולה לעצמו, משא"כ לזה האיש שרואה המלך בו שמשפיל עצמו שלא ליקח שררה לעצמו כלל רק תולה כל הכבוד במלך, אין חושש המלך כלום ומניחו לילך לחדרו ממש, וכן משה שתלה כל הכבוד וגדולה בה' יתברך וכתב כאשר צוה ה' את משה, לכן קראו אותו הקב"ה לחדרו. וזה יכול להיות כוונת המדרש סוף פר' כי תשא, כתוב לך, התחילו המלאכים לומר אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שלא יאמר לישראל אני הוא שנתתי לכם התורה אני שכתבתי ונתתי, אמר הקב"ה ח"ו שמשה עשה הדבר הזה, ואפילו עשה נאמן הוא, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. כל העולם נתקשה במדרש זה, ולדידי מיושב, שאמר ח"ו שמשה יעשה דבר זה לכתוב מה שהוא מבקש, ואפילו עושה, בענין שהוסיף יום אחד ושיבר הלוחות, אין לחוש שיתפאר עצמו לתלות הגדולה לעצמו לומר אני נתתי התורה וכתבתי, כי נאמן הוא, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, רצה לומר בכל בנין ביתו שהוא המשכן היה נאמן וכתב כאשר צוה ה' את משה, לא תלה הכבוד לעצמו, רק לי לה' יתברך, דהיינו נאמן שאין מבקש של אחרים אפילו כבוד של אחרים, אין לחוש שיכתוב מה שהוא מבקש כדי לומר אני הוא שנתתי התורה. וזה הענין הגמרא מאחר שמיעטת עצמך ואמרת מי אני שיתן לי התורה לכן אקרא התורה על שמך, כי אין לי חשש אם אקרא על שמך שתתגאה ותתפאר עצמך אני הוא שכתבתי ונתתי התורה, כי אני רואה מדת ענוה לך שמיעטת עצמך, ממילא אין לי לחוש כלל. וזה כוונת המדרש רבה פרשת תצוה, ואתה הקרב אליך, הרע למשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא, תורה היתה שלי ונתתיה לך כו'. רצה לומר, היה רע בעיני משה על גדולת אהרן, אמר לו הקב"ה תורה היתה שלי ונתתיה לך, לקרא התורה על שמך כאילו היא שלך, ומאיזה טעם עשיתי זאת, אלא בשביל מדת הענוה שבך, ואיך עכשיו מדת הגאוה אצלך".

עולה מדבריו שלא ניתנה התורה למשה אלא בשביל מידת הענווה והביטול שבו.

גם ישות רוחנית מושללת

ג) ממוצא דבר למדנו שדווקא על ידי שהאדם מקטין את עצמו, נעשה ראוי לקבל את התורה, ואילו מי שאין בו ענוה – ה' כביכול "חושש" לתת בידיו את התורה מחשש שמא יעשה בה כרצונו ולא יכוון אל האמת.

כעין זה מצאנו בגמרא סנהדרין (צג, ב): "ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי ספרא על שמיה, אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר זכרה לי אלוקי לטובה". הרי שענין קריאת חלק בתורה על שם האדם, תלוי בשלילת הישות בתכלית.

וראה בחידושי חתם סופר (שם ד"ה מכדי) ששאל, מדוע אכן אמר נחמיה "זכרה לי כו'". וביאר שעזרא הפריש את ישראל מנשים נכריות, ואילו נחמיה גרם להם שישמרו שבת, "ובלתי ספק ששמירת שבת הוא יותר גדול מפרישת נשים נוכריות, דמומר לשבת הוא מומר לכל התורה כולה, לכן היה מן הראוי לקרות הספר על שם נחמיה, כדי להורות על שמירת השבת".

מדבריו למדנו שאפילו 'ישות' הנובעת מענין שהוא נכון ואמיתי על פי התורה, מונעת את זכות קריאת התורה על שמו.

בטעם הדבר מדוע הענווה היא תנאי הכרחי לקבלת התורה, כתב המהר"ל ב"נתיבות עולם" (נתיב הענוה): "כי השם יתברך משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו, שהרי הניח השם יתברך כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי לו לבעל ענוה ממידת קונו".

כלומר, כיון שהענווה היא מידתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, משום כך דווקא העניו הנוהג במידתו של הקב"ה זוכה שהשכינה תשרה בו.

עוד חמש מתנות לענווים

ד) בחז"ל מצאנו מתנות נוספות שמקבל מי שנוהג בענווה ו'ביטול' –

בגמרא סנהדרין (די"ז ע"א) מובא: "בשעה שאמר הקב"ה למשה לאסוף שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויים לאותה גדולה. אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו". הרי שבזכות הענוה זכו אלדד ומידד שלא תפסוק מהם הנבואה[1].

הרבי באחת משיחותיו אמר (תו"מ ח"ג עמ' 214 אות לה): "בענין 'שלש מפתחות (ש)לא נמסרו לשליח (אחד ביחד) של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים' כו',הגיעתני שמועה שמקשים קושיא על הדברים שנאמרו בהתוועדות".

הקושיא ששאלו אז את הרבי, הייתה על מה שאמר "שמצינו אצל צדיקים שנמסר להם יותר ממפתח אחד, שכן, באותו זמן של 'יחידות', בבת אחת היו פועלים עבור יהודי אחד – ענין של 'חיים', עבור יהודי שני – ענין של 'גשמים', ועבור יהודי שלישי – ענין של 'תחיית המתים', כך שהיו בידם – בבת אחת – שתים או שלש מפתחות", שלכאורה זהו "היפך המפורש בגמרא שלא יתכן שיהיו 'שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב'" (סנהדרין קי"ג א). ועוד, דדבר זה נאמר אפילו לגבי אליהו הנביא שכאשר נטל את מפתח הגשמים ורצה גם את מפתח תחיית המתים להחיות את בנה של האישה הצרפתית, אמר לו הקב"ה החזר לי את מפתח הגשמים לפי שלא ראוי ש'שתיים ביד תלמיד כו". ואם כן, "היתכן לומר על צדיק שהוא גדול יותר מאליהו הנביא?!"

על כך ענה הרבי: "כאשר כל ג' המפתחות נמצאים בידו של הקב"ה, אלא שרצונו של הקב"ה לעשות פעולות אלה (של חי', גשמים ותחיית המתים) באמצעות איזה דבר [לא בתור שליח, אלא הקב"ה בעצמו עושה הפעולה באמצעות דבר זה] ע"י צדיק, ע"י מלאך, או ע"י דבר הדומם – פשיטא שיכולה להיות גם פעולת שתים או שלש מפתחות בבת אחת, כיון שאין כאן מסירת מפתח ביד התלמיד".

נמצא שדווקא כאשר הצדיק מקבל מפתח של שפע באופן שכביכול הוא עושה את המופת, אזי אין אפשרות שיקבל יותר ממפתח אחד. אבל כאשר הצדיק הוא בבחינת ביטול גמור באופן שניכר שהמפתחות נשארים בידי הקב"ה והוא אינו אלא 'צינור' שדרכו הקב"ה מעביר את השפע, אזי אין מניעה שיעבור דרכו שפע של כל סוגי המפתחות בבת אחת (וראה עוד בלקו"ש לה"ק ח"ב עמ' 193 שמזכיר כן).

כעין זה מצאנו במועד קטן (טז, ב): "הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה". הרי שמי שמשפיל עצמו נותן הקב"ה בידיו שליטה אפילו בגזירותיו.

בפסקי ריא"ז (קובץ שיטות קמאי עירובין ח"א שם עמ' קמט) כתב: "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה חוזרת אחריו… מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין היו ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. אמרו חכמים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, כעניין שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, וכן ימשמש במעשיו כשבא לעשות דבר ידקדק בו". הרי שמי שמשפיל את עצמו זוכה שיחשיבו את דעתו.

ובגמרא ברכות (י, ב) גרסינן: "כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם כו', חזקיה תלה בזכות עצמו זכור נא את אשר התהלכתי לפניך כו', תלו לו בזכות אחרים".

וראה רי"ף בעין יעקב שהקשה, והרי חזקיה הזכיר גם את זכות שלמה אבי אביו.

ונראה ליישב עפ"י הנפסק בשו"ע בהלכות כיבוד הורים (יו"ד סי' ר"מ ס"ו) שצריך לתלות רק בכבוד אביו ולא בכבוד עצמו כלל (ראה בט"ז שם), ועוד מבואר שם (בסוף הסימן) שגם בכבוד אבי אביו הוא חייב. לפי זה, לא היה לו לחזקיה להזכיר את עצמו כלל אלא רק את אבותיו. ואגב, מכאן חזינן גודל ההקפדה אפילו על ענין של 'ישות' דקה מאוד.

שלילת ענווה מעושה

ה) אמנם, חשוב להבהיר שמעלת הענווה והביטול היינו דווקא כאשר הם אמיתיים ופנימיים, ולא חיצוניים בלבד.

כך כותב החיד"א ב"פתח עיניים" (מו"ק טז,ב): "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו וכל המחזר אחר הגדולה וכו', פירש בהקדמת חידושי הריטב"א לעירובין וכו' דהכוונה דמשכחת לה מי שמשפיל עצמו כדי לקנות גדולה, כמאי דכתיב אם היום תהיה עבד לעם הזה וכו', לכן אמר לא בכל משפיל הקב"ה מגביהו, כי כל המחזר אחר הגדולה ומשפיל עצמו לקנותה, בורחת ממנו".

כלומר, מי שמשפיל עצמו כדי לקנות גדולה, אין הקב"ה נותן לו הגדולה.

משה הוא בן עמרם

ו) על פי כל זה נראה לפרש את דברי הגמרא הנ"ל המובאת בראש הדברים, שאמר הקב"ה לשטן "לך אצל בן עמרם", ולא אמר 'לך אצל משה', לפי שמידת הענווה והביטול של משה שורשה בעמרם. שהרי עמרם כידוע התנהג בענווה גדולה בקבלו מוסר מבתו מרים שהוכיחה אותו על שגירש את אשתו יוכבד, ובעצתה הלך והחזירה (ראה סוטה יב, א). ומתוך שמשה נולד מזיווג זה על כן היה "ענו מאוד מכל האדם". משום כך אמר הקב"ה לשטן: "לך אצל בן עמרם", לרמוז שדוקא בגלל שהוא בטל ואין לו 'ישות', כעמרם אביו, על כן לו באמת התורה ראויה.

ובזה יובן מה שהשיב משה לשטן "מה אני שנתן לי הקב"ה תורה". דלא היתה כוונתו לשקר חס ושלום שכביכול התורה אינה אצלו, אלא, שלא ראה עצמו ראוי לכך שהתורה תהיה 'שלו' אלא רק שתעבור דרכו לעם ישראל, ולכן אין לשטן לבקשה 'אצלו'.

אבל הקב"ה אמר למשה "בדאי אתה", כי התורה באמת נמסרה לך, דלמי שהוא בבחינת 'בן עמרם', כלומר בענווה וביטול, ראוי שהתורה תהיה 'שלו'.

התורה בזכות סיני

ז) על פי כל זה מיושבת היטב לשון המשנה "משה קיבל תורה מסיני" (ולא בסיני). כי הר סיני מסמל את הענווה והשפלות, וכדברי המדרש (שוחר טוב סח, טו): "רבי נתן אומר כיון שביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, בא כרמל כו' ותבור כו', זה אומר כו' עלי נאה שתשרה שכינה כו', וזה אומר כו' עלי נאה שתשרה שכינה כו', אמר הקדוש ברוך הוא כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם כו', אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם, שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וכתיב כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע". ואם כן כוונת המשנה לומר דזה שמשה שהוא ילוד אישה זכה וקיבל התורה האינסופית (ארוכה מארץ מדה) עד שנקראת על שמו כמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי", זה בא לו "מסיני", כלומר בגלל בחינת הענווה והשפלות שהיתה בו.

________________________________

הערות

[1] ראה דעת זקנים (במדבר יא, כז): "וגם עמרם אבי משה פרש מיוכבד שהיתה אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד". נמצא שאלדד ומידד היו בנים של עמרם ואחים של משה. ועל פי המבואר להלן בפנים אות ד' שענוותנותו של משה באה לו בירושה מעמרם, יש לומר שגם אלדד ומידד ירשו עניין זה מאביהם עמרם כמוהו.

אמנם, בתרגום יונתן (שם פסוק כ"ו) כתב: "ואשתיירו תרין גוברין במשריתא שמיה דחד אלדד ושמיה דתניין מידד בנוי דאלצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד ברת לוי בזמן דפטרה עמרם גברה ואתנסיבת ליה עד דלא ילידת ית משה". הרי שלדעתו אלדד ומידד לא היו בנים של עמרם אלא נולדו ליוכבד מאליצפן בן פרנך בזמן שעמרם גרשה ולפני שנולד משה. אבל עדיין יש לומר שמכל מקום כיון שהיו אחים של משה, זה השפיע עליהם שיהיו בעלי ענוה וביטול.