שבת שבע ושבעה

השמחה מרגישה מושלמת

אף פעם לא חשבתי לעומק על משמעות האיחול "שמחות בלב שמח", עד שהמציאות הכואבת פגשה אותי ועוד כשהיא עולה על כל חלום בלהות, לא עליכם.

תמיד זה התחבר לי בראש עם התפילה שלא ישתבשו התכניות במהלך ההכנות לשמחה, שהכל ילך למישרין, בלי עגמות נפש בדברים הרגילים שצצים בדרך הטבע, שהכל יתקתק כמו בתכנונים, האולם, התזמורת, הקייטרינג והצלם, ואולי החלק הכי חשוב – שהבנות תמצאנה סט בגדים מפואר דיו לטעמן, יחד עם מאפרת ומעצבת תסרוקות, וגם כמה דברים שוליים… כמו שבני הזוג יסתדרו והזיווג יעלה יפה.

הפעם, הייתה זו החתונה השביעית שלנו, הבת השביעית מצאה את זיווגה בשעה טובה ומוצלחת. אנחנו כבר מנוסים ובקיאים בהליך, ועם כל הטרחה והאתגר סביבה הכנות לחתונה, משתדלים להתמקד בטוב ולהודות לה' על גודל חסדו וטובו עימנו. עוד בית עומד לקום בישראל, שיהיה בשמחה ובלב שמח.

כחלק מההכנות לחתונה, נזכרנו שיש להיערך גם לשבת שבע ברכות, מה שנקרא – שבת חתן, השבת שאחרי החתונה. כפי המקובל, בשבת זו צד הכלה מארח את כל המשפחה הקרובה של הצדדים.

רצינו להיות ערוכים מראש, וסיכמנו כבר עם בעל דירה גדולה ומרווחת, המשכיר אותה לשבתות כאלו, שישמור עבורינו את התאריך, וסגרנו על מחיר.

החתונה התקיימה ביום שלישי, ברוב שמחה וששון. הודיתי לה' שהכל הלך כשורה. "לא מובן מאליו" אמרתי לבעלי כשחזרנו מהחתונה. "תמיד חייב להיות משהו שישתבש, אפילו קטן. ועכשיו כאילו הכל היה פיקס! הזוי, לא"?

בעלי המהם משהו לא ברור. היה נשמע כאילו הוא חושש שאם לא היו תקלות הערב, זה אומר שהזוג חלילה לא יסתדר בסוף או משהו כזה. זה בכלל לא הסגנון של בעלי. תמיד אני זו שמפחדת, שאם הכל בסדר עד עכשיו – מי יודע מה מחכה לנו, והוא זה שמרגיע אותי. פתאום הוא בצד השני? נלחצתי קצת, אבל השתדלתי להרגיע את עצמי "הוא בטח עייף".

"בעצם" ניסיתי למצוא משהו, "היה את הקטע שהכלה הושיטה את היד השמאלית שלה בשביל הטבעת, והרב ניסה להזכיר לה שצריך את ימין. אז היא אמרה בביישנות שהיא שמאלית". בעלי צחק צחוק קל. ניסיתי לעודד את עצמי: "בוא נקווה שיצאנו ידי חובה עם המבוכה הקלה הזו".

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

ביום רביעי, קצת לפני שיצאנו לשבע ברכות הראשון, חיפשתי איפה בעלי. תמיד הוא מזרז אותי להתארגן, וקלטתי שלא שמעתי אותו הרבה זמן. "לא הגיוני שיצא בלי להודיע לי" אמרתי בקול. הלכתי לסלון ונחרדתי ממראה עיני: הוא שכב על הספה בצורה מוזרה. יד אחת שלו הייתה מונחת על החזה, והיד השניה קפוצה לצד. לא היה לי ברור אם הוא בהכרה או לא. התקרבתי אליו. היה נראה שהוא נושם בקושי. "מ-ו-ד-ה א-נ-י" הוא אמר לאט ובקושי כשהתקרבתי אליו.

"הצלה"! צרחתי.

"תקראו לאמבולנס"! למזלי, הבן הגדול שלי היה בבית באותו זמן. הספיקו לו 5 שניות בסלון והוא פשוט רץ להתקשר להצלה, תוך כדי שהוא מנסה להבין מה קרה. רק מאוחר יותר, כשהיינו באמבולנס, נזכרתי שבבוקר בעלי התלונן על לחץ בחזה. אז חשבתי שהכל בעקבות ההתרגשות מהחתונה, הלחץ הרב לפני והעובדה שכמעט לא ישן בלילה אחר כך. "תנוח שעה-שעתיים" כך אמרתי לו אז, "בטח תרגיש יותר טוב". עכשיו נשכתי את שפתי כשנזכרתי בכך. כנראה שזה לא היה סתם לחץ. לפי מה שהפרמדיקים מתארים, זה נראה כהתקף לב. "אנא ה' תשמור לי עליו" לחשתי בדמעות.

התקשרתי לבני הבית, שיצאו לשבע ברכות כרגיל, ויסבירו שאבא לא מרגיש טוב. לא פירטתי הרבה מעבר. לא רציתי שכל המשפחה תילחץ עכשיו, בטח לא החתן והכלה הטריים. רק אמרתי שאנחנו צריכים ביקורת דחופה בבית רפואה, ובעז"ה נעדכן כשהכל יהיה בסדר.

מתברר שבני המשפחה כן דאגו, המעט שהצליחו לשמוע מהבן הגדול שלי הספיק להם כדי להיבהל. הם סיפרו מאוחר יותר שאמרו תהילים לזכות אבא, והיה שם אדם שציטט משפטים מ'חובת הלבבות' – לחיזוק באמונה, שהכל יהיה לטובה בעז"ה.

עם כל התקוות והתפילות, ה' רצה אחרת. הצינתור לא עזר, וכל מה שהרופאים ניסו מעבר – נכשל. לאחר בדיקות מעמיקות יותר, התברר שכנראה היה התקף נוסף, חלש יותר, כמה ימים לפני כן, התקף אותו פירשנו כלחץ טבעי עקב ההכנות לחתונה. בגלל הפירוש המוטעה שנתנו להתקף, הטיפול לאחר ההתקף השני, היה כבר מאוחר מידי.

לדאבוננו, כבר ביום חמישי קראו לנו להיפרד ממנו. זה היה קשה כל כך. מאיגרא רמא של השמחה – לבירא עמיקתא של האבל. ידעתי שעכשיו אני צריכה להישאר חזקה, ועוד יבואו ימים בהם יהיה לי מותר גם להתפרק.

שבת שבע ברכות

עברו עלינו כמה שעות קשות. מסביב היה הכל טכני. אמרו וידוי, שמע ישראל, צידוק הדין וכו'. אחר כך הלוויה הכואבת. רק לאחר הקבורה קלטתי שבעצם עם כל האבל, הייתה אמורה להיות לנו שבת שבע ברכות מחר בערב! למזלי, המחותנים היו רגישים לסיטואציה, והציעו בעדינות שהם יארגנו מהר את הכל בעיר שלהם.

הידיעה הזו הקלה עלי. לפחות דבר אחד שלא ידעתי איך אעמוד בו – יסתדר. אמנם בלחץ ובצורה מצומצמת יותר בהתאם לנסיבות. אבל לא אצטרך להתמודד עכשיו עם השבת בתוך האבל הכבד.

עודדתי את הבת שלי שתשתדל לשמוח עד כמה שתצליח. "תשאירי את העצב לאחר מכן" אמרתי לה. רציתי שהיא תצליח להסיח את הדעת ולהתמקד בשמחה העכשווית. למרות שאפילו כלפי עצמי לא ידעתי אם אצליח לעמוד בכך.

הבן הרביעי שלי לקח על עצמו להודיע לכל הנוגעים בדבר על ביטול שבת שבע-ברכות, זה כלל גם את הקייטרינג והמלצרים וגם את הדירות ששכרנו עבור האורחים מהצד של החתן.

הוא אמר לי שהכל בסדר, כנראה כדי להרגיע אותי. רק אחרי שסיימנו את השבעה, הוא סיפר לי. הסתבר שבעל הקייטרינג מיד הבין את הסיטואציה, ניחם את הבן והוסיף שנדע תמיד רק שמחות. הוא גם סידר את הנושא של המלצרים.

בעל הדירה לעומת זאת, התגלה כאדם אטום לחלוטין. "אוי, עצוב ממש לשמוע" הוא אמר כאילו הוא מקריא מתוך הפרוטוקול. "אבל אי אפשר לבטל כך ברגע האחרון. צריך לבטל לפחות שבוע מראש!" כאילו שיכולנו לחשוב על אסון כזה שבוע מראש. "פשוט אין סיכוי שעכשיו אמצא שני שוכרים ליחידות הדיור שסגרנו עליהם". הבן שלי ניסה להתווכח איתו, אבל בעל הדירה עמד על שלו שהוא זכאי לתשלום מלא.

בסוף הבן שלי אמר לו, "תנסה רגע להיכנס לנעליים שלנו, ככה באמצע השבע-ברכות אנחנו מתחילים לשבת שבעה, זה לא הזמן ולא המקום לריב על הכסף. זה ממש אונס, לא חלמנו שיקרה חס ושלום דבר כה נורא", סיים.

לרגע חלף הרהור בראשי שאני לא יודעת מה יותר נורא, האסון שפקד את משפחתנו או להיות אדם בעל לב-אבן שכזה. בעל הדירה כנראה כעס, אבל הגיב בקור רוח: "אני מצטער, אבל את הכסף שלי אני צריך לקבל". איכשהו הם סיכמו שימשיכו את הדיון אחרי השבעה, וזה נשאר כך.

תנאי, אונס ואומדנא

האמת, די כעסתי כששמעתי על הדו-שיח הזה, אבל היה ברור לי שצריך להגיע איתו לבירור האמת על פי התורה. "אני חוששת גם בגלל שזו הייתה התחייבות של אבא עליו השלום, ואני לא רוצה שזה יישאר חוב שלו בשמים" הוספתי בכאב.

פנינו אל הרב שהקשיב לשנינו ברצינות. חשבתי לעצמי שבטח היה רוצה לנחם אותנו, אבל אסור לו לשאת פנים לאף אחד, לכן הוא נשאר בפנים חתומות.

"בגמרא", הוא פתח ואמר, "מסופר על אדם שרצה לעלות לארץ ישראל ומכר בגין כן את כל רכושו. אחרי זמן קצר הוא חזר לחו"ל, מסתבר שלא הצליח להתאקלם בארץ הנכספת. הגמרא קובעת כי הוא לא יכול לדרוש מהקונים לבטל את המקח ושיחזירו לו את הרכוש, כיון שדברים שבלב – אינם דברים" (קידושין מט, ב).

"התוספות על המקום מסבירים, שאם הוא היה מספר ללקוחות שהוא מוכר את הרכוש כיון שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל – זו הייתה עילה לביטול העסקה. למרות שעל פי תורה כדי שלמהלך מסוים יהיה תוקף של תנאי-יסוד מחייב צריך שהוא יעמוד בכללי התנאים התורניים, במקרה הזה יש אומדנא שלנו שכאשר הלקוח שומע מהמוכר שהוא מוכר בגלל רצונו לעלות לארץ ישראל, הדבר מהווה מבחינתו הבהרה כי באם עלייתו לארץ ישראל תתבטל או תידחה מסיבה כלשהי – הוא יוכל לחזור בו מהמקח. ככה נפסק גם בשולחן ערוך" (חו"מ סי' רז ס"ג).

"במקרה שלכם, יהיה קשה לומר שיש אומדן דעת מוחלט שבמקרה של אסון כבד כמו שפקד את משפחתכם" אמר הרב בפנותו אליי, "לא יקיימו את שבת שבע-ברכות במקום מגורי הכלה. לו-יצוייר" המשיך הרב, "שהחתונה הייתה מתבטלת מסיבה כלשהי, זו הייתה עילה לפטור אתכם מתשלום השכירות, אבל במקרה שלכם – על פי הלכה אתם צריכים לשלם לו".

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד עד עולם, ושתמיד תיפגשו רק בשמחות בלב שמח", סיים הרב.

[עריכה: ש. מלומד©️]

נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים