ראיית העיניים ודרגות השמחה

תמליל אוטומטי מהשיעור (יתכנו טעויות):

הפרק השני בפסוק יוד "וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם, פסקה ראשונה. פסקה שנייה, לא מנעתי ליבי מכל שמחה.
פסקה שלישית, כי ליבי שמח מכל עמלי. פסקה רביעית, וזה היה חלקי מכל עמלי.
וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם. פסקה ראשונה. אצלתי, הצלתי לשון עולם, האצילות הצילות.
כל אשר שאלו עיני, לא אצלתי מהם. אצלתי זה לשון של אצילות. מה זה אצילות, אצילות זה מלשון אצלו וסמוך הדבר הסמוך אליי קרוב אליי מחובר איתי. אז מה זה ששלמה אומר וכל אשר שאלו עיני לא הצלתי מהם. אני.
לא עיכבתי ולא התקרבתי לעצמי וברחתי מהדבר שאותו העיניים שלי רוצות להזין את עצמן.
במילים פשוטות, מה שרציתי לראות לא מנעתי את עצמי זה.
הפסקה הראשונה זה נשמע שלמה אומר את זה.
כיוון ששלמה רוצה להגיע בסוף למסקנה שהכל הוא הבל ורעות רוח, אז הוא חייב לשכנע אותך שהוא בן אדם שבדק את הנושא. אם יבוא איזה אדם שלא ראה עולם כמו שאומרים, ולא חווה, ולא נשא ולא נענה ולא זה יגיד לעצמע העולם לא= לא= אז אתם מה אתה? מה אתה ראית, מה אתה יודע? מה אתה חווית?
אז שלמה צריך לשכנע אותנו שהוא.
והוא אדם שחווה אז הוא אומר לו מה תשמע, אתם ראיתם דברים בחיים שלכם? היו דברים.
איך ילד קטן כשהוא רואה משהו? בחלון הראווה, והוא דורש מההורים שלו שיקנו לו את הדבר. אבל אני רוצה, זה הם אומרים, תישאר ברצון שלמה אומר אני לא השארתי את הרצון שלי ותישאר ברצון. אני ביצעתי את הרצון שלי והוצאתי אותו מן הכוח אל הפועל. למעשה, מה?
שהעיניים שלי ראו בקשה זה בפשט. עוד מעט נראה קצת יותר עומק. אז כשאני אומר לך בסוף שהכל אבל לבועות רוח, אתה יכול לסמוך עליי. זה היה המטרה שבשבילה הוא אמר את מה שהוא אמר.
עכשיו יש.
עומק מסוים בביטוי יש לנו. עכשיו אני מקשר את הפסקה הראשונה עם הפסקה השניה יש לנו 4 פסקאות בפסוק הזה וכל השלוש הנה לא הצלתי מאין. פסקה ראשונה, לא מנעתי ליבי מכל שמחה יש לי. יש הבדל משמעותי מאוד בין.
איך שהחסידות מסבירה בין ההבדל שבין ראייה?
לבין שמיעה?
זה קשור קצת לחודשים שאנחנו יצאנו ונכנסנו. חודש תמוז שייך לחוש הראייה.
קליטה, קליטה של פרטים סתם ככה זה בא לידי ביטוי גם באנשים שנולדו בחודש הזה, יש להם זיכרון יוצא מן הכלל.
אף זה השמיני. עכשיו, שמיעה שמיעה זה החודש השמיני. שמיעה זה החודש השמיני. זאת אומרת, יש לנו ראובן ויש לנו שמעון. זה שתי שבטים. ראובן נולד בחודש תמוז, ראו.
ראייה, זה הראייה שעליה אנחנו מדברים עכשיו עדיין שרואה.
ובסקירה אחת קולט, קולט? קולט עוד מעט. אני אסביר את המושג ראייה קצת יותר בעומק אבל קודם כול בפשט קליטת הפרטים כולם בבת אחת בשנייה, כמו שאומרים, זה כוח הראייה, שמיעה זה כוח. ההבנה. היא לא קולטת את כל הפרטים בבת אחת, אבל היא מסוגלת בהחלט להבין אותה, לנתח אותם, להעמיק בהם. עכשיו הראייה קשורה עם הזיכרון יותר, סליחה הראייה קשורה יותר עם הזיכרון.
תפיסה עכשיו, אבל בראייה, יש איזשהו. יש איזה שהיא חולשה לעומת זה. חודשים שמעשלים אחד את השני בראייה אתה יכול לראות דברים שאתה לא מבין אותם בכלל. אם אני אראה לכם לא יודע בקבץ עושה אס שאף פעם באוויר אז אתם תראו אותה ותתפסו. אתם יכולים לספר גם מה ראיתם, אבל אתם מבינים איך זה. איך זה קרה. לא הראייה מסוגלת לקלוט ולקלוט טוב.
גם דברים שלי לא מבינה. זה מאפיין אנשים שזוכרים, שהם לפעמים מבלבלים אותך, שהם הבינו את העניין שהם יכולים להגיד לך את כל מה שכתוב כאן בטקסט. נדמה לך שהם יבינו. הם לא הבינו הבנה זה משהו. טיפ טיפה יותר עמוק, היו אומרים.
בחדר, כמו שאומרים, היו אומרים שעד שהילד לא מתחיל ללמוד גמרא, אתה לא יודע אם איפה הוא אוחז מבחינה שכלית באמת.
יש הרבה ילדים שהם יודעים לשיר יפה. ואיך אומרים ילדי פלא, וכשהם גודלים הלך הפלא ונשאר הילד זאת אומרת לפעמים אתה לא לא מזהה את המוחים את התפיסה של הבן אדם עד שאתה לא מגיע לעולם ההבנה הפנימי שלו?
כששלמה מדבר כל מה ששאלו עיני לא עצלתי מהם. הוא רוצה לבטא שגם דברים שאי אפשר להבין אותם, גם דברים שאי אפשר להפנים אותם מבחינת תודעה פנימית, אני התייחסתי אליהם ואני קלטתי אותם באותה קליטה אפשרית יש אם אני אבוא לבן אדם של שמיעה ואני אתחיל להגיד לו דברים לא מובנים.
ולמשל יכול להיות בן אדם שהוא ראש גאון, אבל הוא ישב על הספסל ובספסל שמאחוריו היא אישנו שאנשים וידברו בשפה זרה שהוא לא מבין. זה כאילו עבר לו ליד האוזן. זה לא מדבר אליו בכלל. כאילו אם הוא בן אדם של זיכרון, אני מדבר על זיכרון עוצמתי. הוא יהיה אולי מסוגל לחזור מילה. מה שהם אמרו בלי להבין מה שהם אמרו זה זה יהיה ההבדל אז שלמה.
אומר על עצמו שהיו לו מקבילות של שתי הבחינות הללו. מה שאנחנו דיברנו היום על החודש תמוז וחודש אב היה לי גם את הראייה. כלומר גם את העיניים שקולטות דבר שהם לא מבינות.
ויכלתי למכור את מה שאני לא מבין זה יכולת.
שוב אני חוזר לחדר. לפעמים גם שלומדים גמרא, ילד יכול לעבוד על המלמד שלו תקופה. הוא זוכר גם את הטקסט, גם את המילים בארמית, וגם את התרגום שלהם וגם את ההסברים על התרגום שאלה, התשובה שאלה התשובה. בקיצור, כל הדו שיח התלמודי הוא זוכר. הוא לא הבין אף מילה.
ואפשר לגלות את זה רק בשלבים יותר מאוחרים, אבל זה באמת מדהים. היכולת הזאתי יכולת מדהימה. איך הבן אדם מסוגל להכניס לתוכו דבר שהוא לא מבין, ואפילו למכור אותו? עכשיו שלמה היה לו את הבחינה הזאתי, וכאן הוא קופץ שלא. רק זה היה לי אלא היה לי גם את הצד ההבנתי.
לא מנעתי את ליבי מכל שמחה, זה קשור למה שאנחנו דיברנו? בספירת הבינה.
בקורס העניין של ספירת הבינה שהיא קשורה עם שמחה, אם הבנים שמחה, העניין של שמחה זה רק כאשר אתה מבין את הדבר על בוריו זאת אומרת, גם אם אנחנו נמצא בן אדם שהיא זוכר את הקול ושולף וכולו שמחה פנימית במה שהוא עושה, לא יכולה להיות לו שמחה. תמיד קיימת כאשר האדם מבין דבר על בוריו בצורה מוחלטת. הבנת אתה שמח, לא הבנת. אז אתה אולי.
אולי אתה מוכשר, אולי אתה מוצלח, אבל זה לא. זה לא בדיוק ממלא אותך בשמחה. אז אם שלמה אומר לו מנעתי את ליבי מכל שמחה, הוא מדבר על הבחינה של חודש אב, על הבחינה של כוח השמיעה, כוח ההבנה. כלומר, ששתי המעלות הללו היו לי. שוב אני אני אומר בצורה ברורה שזה שתי מעלות. זה לא שיש רק רק שמיעה, היא החשובה או רק.
החשובה זה וזה משלימים זה את זה. שניהם בחינות חשובות בנפש או בהבנה. שניהם יש להם עניין גדול.
עכשיו אנחנו רוצים אחרי השלב הראשוני ההבנתי של שתי הפסקאות הראשונות. אני רוצה טיפ טיפה להעמיק לפי מאמר חזל שהגמרא אומרת מסכת סוטה.
יש לנו שמה יחס שמתייחסים לשמשון לשמשון הגיבור.
שמשון הסיפור שלו איך אומרים, נמצא בראש טוב לא רק ה איך שהוא קורע את האריה ולא רק אלא בכלל. סיפור החיים שלו. הוא מתחיל כנער, מה שנקרא ילד טוב ירושלים.
ובאיזה שהוא שלב הוא קצת גורם להורים שלו עוגמת נפש.
שהוא שם את העיניים שלו, על איזה שהיא, איזה שהיא אישה.
שלא בדיוק.
עמדה בקריטריונים, ברמה המשפחתית שלו והמוסרית. היא הייתה מבטאת פלישתים.
לא לא יהודיה אם הוא גייר או לא גייר, אותה זה כבר נושא בפני עצמו.
והוא אומר הוא משתמש בביטוי כי היא השראה בעיניי. זה הביטוי של של חזל, כי היא ישרה בעיניי.
וחזל מבקרים את הביטוי הזה זה לא רק ביטוי, זה תנועת נפש, הם אומרים. שמשון הלך אחרי עיניו ולכן פלישתים נקרו את עינב. זאת אומרת, היה לו איזה שהוא רמה מסוימת של חטא, בזה שהוא הלך אחרי מה שהעיניים שלו, אומרות עכשיו, אני רוצה להדגיש משון היה צדיק. הוא היה שופטת ישראל, הוא היה הרבה מעבר. למה שניר ברחוב, שהוא היה מבחינה רוחנית?
היה פוחת, עדין והחטא העדין. הוא הלך אחרי עיניו, לכאורה, הקדוש ברוך הוא זה שדחף אותו לעשות את כל העניין. והגמרא בעצמה מסכימה עם זה שזה היה דחיפה של הקדוש ברוך הוא נכון. הקדוש ברוך הוא דחף, אבל זה שאתה הלכת לא הלכת בגלל שהשם דחף, אלא בגלל שהעיניים שלך אמרו לך. זה. מאוד מאוד חשובה שאנחנו צריכים להבין איך שעובד ההשגחה הרוחנית של הקדוש ברוך הוא בעולם.
עם ישראל מבקש מלך.
המצווה של אמנות מלך זה מצווה שכתובה בתורה זה מצווה למנות מלך יש מצווה כזאתי, צום תשים עליך מלך.
מקרב אחיך תשים עליך מלך? לא תשים עליך איש נוכרי אשר לא מאחיך אשר לא אחיך. כלומר, התורה בעצמה מצבה לשים מלח. על פי כן, כאשר עם ישראל ניגש לשמואל הנביא שזה הייתה תקופת טרום מלך, היה רק שופטים ונביים טרומר ואומרים, אנחנו רוצים מלך. ככל הגויים אנחנו רוצים מלך, אז הקדוש ברוך הוא כמו שאומרים, מבכה לשמואל ואומר הם לא.
שהם רוצים את המלך, הם עושים בי. כולם שואלים לא מבינים אתה בתורה שלך כותב לעשות מלך, למה אתה בא בטענה לעם כשהם סך הכל מממשים את הרצון שלך?
אז התשובה הזו, אותה תשובה שונים ביחס לשמשון אתם מבקשים מלך כי אתם רוצים מלך לא בגלל שאתם רוצים לקיים את הצו שלי בתורה ועל זה על זה אני בוכה. זאת אומרת על זה אני מקפיד על על התנועה הזאתי שאתה מצאת לנכון להגיע לאיזה שהיא. מסקנה, עכשיו מה? מה אנחנו לומדים מזה?
לכאורה אנחנו.
למשל.
רצון מסוים שהילדים שלנו יבצעו.
והם מבצעים את אותו רצון מעצמם. לא בגלל שאנחנו אמרנו להם. מה זה משנה, העיקר שהם עושים. מה זה משנה?
אבל אצל הקדוש ברוך הוא זה לא כך למה? מכיוון שאצל הקדוש ברוך הוא המטרה היא.
לא מטרה. כשהוא אומר למשל תעשה מלך, או כשהוא אומר תניח, תפילין או כשהוא אומר תשמור שבת, זה לא בגלל שהוא צריך את השבת או את התפילין, ודיברנו על זה בעבר. אנחנו כשאנחנו רוצים למשל שהילדים יתנהגו, ילכו בדרך הישר והם הולכים בדרך הישר. לא בגלל שאנחנו אמרנו להם, אלא מסיבות שלהם.
סיבות קרייריסטיות שלהם. אין לנו מקום להיעלב משום שהמטרה היא העיקר ואם הם מממשים את המטרה. מה זה משנה מאיזה סיבה הם הגיעו אליה? אבל אצל אלוקים זה בוודאי לא ככה. הוא לא צריך שאתה תעשה את הדבר. הוא צריך שתשמע לו. אז אם יש לך את התשמע לו ואין לך את האלמנט שעשית את זה בגלל שהוא ציווה חסר הכל זה סתם זה יסוד ביהדות שהוא יסוד חשוב. זה יסוד שהוא נכון.
ביחס למשל לעניין שנקרא 7 מצוות בני נוח. גם לגויים יש מצוות שהם צריכים לקיים כמו לא תרצח ולא תגנוב ואשת איש+ כל מיני יש להם מצוות שהם צריכים לקיים. אם ישנו גוי ששומר את השם מצוות האלה, מפני שהוא גוי הומני והוא עושה את הדברים בטבעיות, הוא לא קיים אותה. לכן יש מצווה עלינו לפרסם את השם המצוות האלה אצל הגויים ולומר להם.
יקיימו אותם בגלל שאלוקים אמר לקיים אותם, ברגע שאתה מקיים אותם עם כוונה, בגלל שאלוקים אמר לקיים אותם. קיימת את המצווה. ברגע שאתה מקיים אותם בגלל שאתה איש ישר כי אתה איש הגון, אתה איש אישר.
שמחונך עם מידות זה אתה, זה לא האלוקים. זה לא המצווה שלו. זה. חשובה עכשיו.
אצל שמשון העסק הזה.
של ההליכה אחרי העיניים שעליו אנחנו מדברים עכשיו שהוא לכאורה שלילי, הוא נגמר בכי רע, זאת אומרת, הוא כמו שמסיים מסיים את התורה שהתנך שנקרו את עיניו, כאילו זה זה חתימה של של חוסר ניצחון במלחמה. המלחמה הרוחנית הפנימית שהוא היה אמור להוביל. אתה לא הצלחת, כאילו?
ואילו פה הפסוק שלנו הפסוק בא לבטות וכל אשר שעלו עיני לא הצלתי מהם כלומר, כאילו בפשט. אני הלכתי אחרי העיניי זה בפשט שמשון, הלך אחרי עיניו ולא הצליח. אני הלכתי אחרי עיניי והצלחתי ויצאתי שמח. זאת אומרת לא נקראו את העיניים שלי, הוא בא לבטות.
שאני זה שיכול לומר עד הסוף.
שניסיתי כל דרך אפשרית של הנאה של שמחה, של אפשרות של זה, וזה, כמו שאומרים, הלך לי. הקלף הם לשמשון. זה לא הלך לי. זה כן הלך, אז אתה יכול לסמוך על הישוב. הוא חוזר לפרשנות הקודמת. אתה יכול לסמוך על מה שאני אומר כי אני אני הצלחתי בהליכה אחרי עיניי זה ברובד הפשע. ברובד האור העמוק יותר שיש לו שייכות אלינו, זה בכלל לא כך.
שמשון הלך אחרי העיניים שלו זכ הפרו כשהיו עיניים.
ומוח והשכל ועמידות והלב. הכל הלך אחרי העיניים.
שלמה לא אומר ככה שלמה, אם נדייק בפסוק, אומר כל האשכול אשר שאלו עיני לא עצלתי מהם.
כלומר, העיניים רצו משהו. נתתי לעיניים מה שהם רצו, אבל הוא לא אומר בשום מקום שהוא ההוא שלו, ההוא הפנימי שלו, שזה כולל תמיד דורות והמוח, והלב והרצון. וכל זה שגם כל הבחינות הפנימיות האלה הלחו אחרי העיניים זה הוא לא.
נגרר זאת אומרת, שמת את העיניים כמנווטות, וזה לא אצל שלמה. היה העיניים רצו לראות, נתתי להם לראות, אבל זה לא הפירוש שאני קבעתי. את עמדתי בחיים בהתאם למה שהעיניים רעות, ואני רוצה קצת להרחיב בנקודה הזו מפני שזה. חשובה.
יש ירושלמי שהזכרנו יש גמרא בבלית ויש גמרא ירושלמית. הגמרא הארץ ישראלית בסכת קידושים וירושלמי כתוב ככה.
הסגנון הירושלמי הוא סגנון קצת שונה, אז בכל זאת אנחנו נתמודד. נשתדל רבי חיזקיה, רבי כהן בשם רב בתלמוד.
בתלמוד הבבלי יגידו אמר רבי חיזקיה בשם רבי כהן.
תלמוד הירושלמי, ככה רבי חזקיה רבי כהן, בשם רב זה זה לא.
זה לשון התאנה. בירושלמי הוא נקט לשון קלילה. הוא מקצר במילים זה כמו אדם שהוא קצר רוח שהוא מחסר מילות קישור. התלמוד הבבלי הוא נכתב בצורה הרבה יותר ברורה.
ברורה, ולכן רוב העיסוק בישיבות, וזה זה בתלמוד, על בבלי כי הוא פשוט ברור יותר.
תלמוד הירושלמי, הכול מקוצר, רבי אליעזר הופך שמה להיות רבי אליעזר ומקצר, אפילו במילים זה הפירוש לשון קלילה, הוא לשון, קל יותר, הוא מקצץ בקיצור עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שרעת עינו ולא אכל.
זה חגיגה לבטן. עתיד הקדוש ברוך הוא לתת את הדין להיענש כל מה שהעיניים שלו ראו והוא לא אכל.
הוא ראה איזה שהוא פרופיצריה, ושם זה ושם זה היא לא נכנסת לאכול, אתה עתיד לתת את הדיון זה תשמע.
ומיוחד אז מה מפרשים על העתיד? לתת את הדין הזה.
לא מדובר פה על העיניים.
כמו שהזכרתי על העיניים של שמשון. לא מדובר על העיניים של שמשון מדובר על עיני השכל האדם.
הרבה פעמים מגיע אליו איזה שהוא עניין. בא לפניו. איזה שהוא עניין. הוא שמע איזה שהוא דבר. הוא למד איזה שהוא עניין. העניין הגיע אליו או שהוא נפגש בו, או שהדבר נפגש בו. לא משנה איך שלא יהיה, והאדם מבחין יסלי זהיחות פנימית בעניין.
אני רואה שזה הגיוני, זה מתאים לי, זה שייך לי, אני אוחז בזה עכשיו.
במילים של החסידים זה כמו הא כמו.
שאומרים אני רואה את ההשגחה הפרטית מול העיניים, חיה ברורה, ללא ספקות, וזה לא שנדמה לי שאני שייך לזה אלא מכל הצדדים. אני רואה את מה שנקרא השלמת הפאזל שהעניין שייך לי ואני מעלים את עיני. זה לא מתייחס לעניין, בועט במה שראו עיני על זה.
אומר רבי חזקי, רבי כהן, בשם רב רב עתיד האדם לתת את הדין על כל דבר שראה ולא קיים. במילים אחרות יש לנו שתי סוגי ראיות, יש ראיה, מה שאנחנו קוראים ראייה במובן הסתמי. ראיתי, ראיתי את האוטובוס עבר לא עבר, ראיתי, שמעתי. עברתי ברחוב, שטפתי את העיניים, משהו כזה חיצוני שהתחיל ויש ראיית עיני הסכל.
אפילו ראייה גשמית, אבל ראיה שהיא מלווה עם תוכן ראיה, עם עם שכל ראייה הראייה, התוכנית השכלית, היא זו שאמורה להוביל איתה עוד אתה אדם. אילו הראייה השטחית?
במקרה הטוב ראית החכמת אבל זה לא אמור להעביר לך איזה שהוא מסר פנימי שאתה אמור ללכת אחריו וזה היה ההבדל בין שלמה.
לבין שמשון שמשון לקח את האי ישרה. בעיניי שוב שוב זה לא האי במובן של איזה שהיא. אישה שמצאה חן בעינה, אבל זה תנועת נפש שהתבטאה בסיפור הזה גם כן, היא ישרה בעיניי שחזל במסכת המבקרים את זה זה הפירוש ו שהוא לקח. הוא קידש, איזה שהיא ראייה שהיא לא ראיה שכל.
אולי הוא כיבד אותה, העריך אותה והלך אחריה.
נכון מאת השם יצא הדבר, אבל האלוקים לא רוצה שאתה תוביל את עצמך אחרי הראייה הפשוטה כזאתי.
אצל הגמרא במסכת ירושלמי מה שכתוב על הראייה שם מדובר על ראיית שכל פנימית עמוקה ומה שקורה אצל שמשו. אצל שלמה המלך זה משהו באמצע. אני בעצם מונה פה 3. בחינות של ראייה. יש פה ראייה של שטחית, שאתה מוביל את כל הפנימיות שלך אחריה והיא הראייה השלילית ויש ראייה של ראיה, ראיית השכל?
שאתה כן אמור להוביל את עצמך אחריה, שזה יהיה ראיה של הגמרא בירושלמי יש ראיה באמצע שעליה מדבר שלמה, ראיית שלמה. זה הראייה השטחית.
אבל שהאדם הגדול מסוגל להפריד בינה ובין כוח המעשה אנחנו.
כאנשים מן השורה, עם כמו שאומרים שמשון, לא עמד בניסיון הזה והלך אחרי עיניו. אז לנו כל שכן יקל בחומר. חזל אומרים לנו העיניים, הם סרסורים של העבירה, זאת אומרת אם האדם רואה אז משם עד שהוא יגיע.
ללכת אחרי מה שהוא ראה?
הדרך קצרה מאוד.
אבל אחרי הכל חזל מודים שזה שתי בחינות הרא. יהיה זה משהו אחד וההליכה אחרי הראייה. זה משהו שני והראייה היא רק סרסור, רק המשנכן, המתווך בין שתי הבחינות בין מה שראיתי לבין מה שאני אעשה בעקבות מה שראיתי.
עכשיו אצל שלמה כוח המוח שלו היה כל כך גדול שהוא היה יכול כביכול, לתת דרור לעיניו. ואף על פי כן הוא היה מסוגל לעצור את את החלק של הראייה שלא יעבור לכלי מעשה. גומרים, זאת אומרת שהוא לא יביא אותו לידי מצב שאני אלך אחרי הראייה, וזה היה ההפלעה שלו ולכן, זה שבח, זה שהוא אומר כאן.
שאני כל אשר שאלו עיני, לא הצלתי מהם. זה שבחיים זה שבח שאני הייתי מסוגל לראות ולא לטעות אחרי מה שאני רואה מבחינה מעשית וזה מדוייק בפסוק שאני לא עצלתי מהם, לא עכבתי באדם באדם לא עכבתי, אבל בעד כוח המעשה. כן, הכבתי בעדי העיניים לא הכבתי אבל לא נמשך.
מעבר לזה?
איך אומרים? הסוגיה של שלמה ואלף אנשים מסוגיה בפני עצמה, אבל ברמה העקרונית, שלמה ואלף אנשים זה לא מה שאנשים קולטים ברחוב. בכלל לא, זאת אומרת על כל פנים, מה שנמסר לנו בחזל זה לא מה שהרחוב מבין באלף נשים שלמה היה עם כל אישה פעם אחת יותר לא ראה אותה. זאת אומרת היה לו איזה שהיא מטרה רוחנית במה שהוא עשה, שהוא לא חוזר לכל העניין.
הייתה לנו איזשהי מטרה רוחנית שאותה הוא רצה לבצע בקבישת כל העולם באמצעות זה שהוא לקח בנות מלכים מכל העולם כולו ועל ידי זה הוא כבש את הממלכה משום שהמלך לא יריב איתו. אחרי שהתחתנתי עם הבת שלו וזה הוא רצה להביא גאולה לעם ישראל, לגאולה, עדיין משה יותר לא יהיה מוקף אם אויבים וכולי. וכולי כל אחת מהם הוא בנה בית, ושלח אותה לנפשה. זאת אומרת לא היה לו את מה שאתה רואה כאיך שאנחנו מבינים את.
המובן הנמוך.
בכלל לא, זאת אומרת, יש פה משהו שהוא מעבר. אם אנחנו מסתכלים בעיניים מפוקחות זה לא מובן. זה לא הגיוני לחפש את היפיפיות שבכל העולם, מה זה קשור לבנות מלכים? זה לא נכון. הוא לא לקח את היפיפיות במפורש, לא, זה מה שכתוב. הוא לקח רק בנות של מלכים, איזה אינטרנט יש לו, איזה עניין יש לו בזה. יש פה עניין שהוא מעבר על כל פנים כדי להמשיך את הפסוק אנחנו יכולים שזה לא קשור לראיית העיניים לא רע.
משהו והלך אחריו, אלא הייתה לו איזו שהיא, תפיסת עולם פנימית בתוך העניין הזה.
אז אז שוב אז 3. הבחינות של הראייה שדיברנו ואצל שלמה הראייה הייתה כזאת שהוא יכל להפריד בינם ובין העולם הפנימי טוב. עכשיו אחרי שהוא יכול להפריד בין הדברים.
אז הייתי פה.
והייתי שם וראיתי זה וראיתי את זה. איך זה נשמע? זה נשמע מאוד.
אתה שומע בן אדם שהיה בכל המקומות וראה הוא רץ שאתה מספר לו שאתה היית באיזה מפלה? אני אגר אשם, הוא מספר לך, מה אתה יודע? יש ככה הוא יש ככה וכן, הכל הכל הכל. הוא היה והכל, הוא יודע והכל. אז ואף על פי כן אתה רואה אותו ככה, יושב ליד הגמרא ולומד.
אני לא מבין אותך אתה, שהיית בכל העולם, אתה נשארת מאחוריה. הספר המיושן הזה, זה שלמה, זאת אומרת שלמה, זה מין טיפוס כזה שהיה בהכל אבל הוא עשה את ההפרדה בין מה שהוא ראה לבין מה שהוא מאמין וחי. וביום יום שלו, סתם ככה, במובן החסידי, האישי, הפנימי.
אני לא יכול שלא להרגיש את זה. כל פעם שאני שומע הקלטות.
שיחות של הרבי באמת?
כל כך כל כך.
הידיעות והלימודים גם הלימודים בתורה וגם הלימודים החיצוניים וגם מהידע מכל העולם כולו לא היה דבר שהוא לא התעניין בו אפילו.
איזה מפקד אלוף בצהל שנכנס ודיבר אז הרבי מיד אצלנין איתו על איזה כלי נשק חדש? ישראל יצרה על הרובה.
בצורה מסויימת, אז למה כשהתנה הוא ככה זה ככה, ולמה ככה זה ככה ולמה העוזיב? מה ההבדל בינו ובין זה כאילו? מה, מה לך ולזה? כנראה שאף פעם בחיים הוא לא החזיק את האהבים האלה בידיים. בגשמיות אף פעם לא החזיק, הוא אומר. הוא גילה בקיאות בתחום כמו אחד שנמצא בשטח, כל דבר עד הסוף. אבל כשאתה יושב בהתוועדות ואתה שומע אותו מדבר כמו שאתה רואה אפילו את התרגום שמה למטה זה פשוט.
השפה מאוד מאוד מיושנת. אפילו היידיש מאוד מאוד עתיקה והוא משתמש תמיד במונחים מאוד מאוד. מה שנקרא יסודיים הוא אף פעם לא השתמש במונחים חדשים, לא קיים עצמו בטרמינולוגיה מונח חדש. אם אתם רוצים. וזה וזה וזה, איך אומרים וזה בדווקא.
למשל, כשהוא ידבר לפני חנוכה הוא אף פעם לא יגיד חנוקיה.
תמיד מנורה, אין אצלו חנוכיה. חנוכייה זה מילה חדשה של עברית, של של משהו, משהו כזה מודרני או או, אנחנו מדברים טיטוו באב.
אז אנחנו רגילים, נגיד ט ו בשבט ט ו באב. כן, אין אצלו טו באב. אתה יכול לשים טיט וו באב טיט וו באב זה מופיע. אתה לא מוצא בן אדם שמדבר כל כך הרבה שפות, הרבה הרבה שפות. לפעמים קורה בעיתונות כשהוא פונה לאיזה אדם שמדבר רק את השפה הזאת, אז אתה רואה שהוא מתקשר איתו בשפה שלו. אבל כשאתה מדבר לקהל אף פעם לא תיכנס מילה בלועזית. אף פעם לא תיכנס, אבל אתה האבא.
לשפות כולם את מסתדר עם ערבית, ועם עברית ועם רוסית, ועם אנגלית ועם צרפתית, אבל זה לא יוצא לו. זה לא זה לא הוא כזה זה.
זה זה ההפרדה הזאתי בין מה שאתה רואה או יודע לבין איך שאתה מתנהג זה ההפרדה של שלמה המלך ממשיך שלמה, לא מנעתי את ליבי מכל שמחה כי ליבי שמח מכל עמלות.
יש פה, לכאורה כפל לא מנעתי את ליבי מכל שמחה, לא מנעתי את ליבי מכל דבר של שמחה כי ליבי שמח מכל המלא. זה נשמע כפל, אבל זה לא כפל זה. שתי בחינות של שמחה, שהם שונות לחלוטין מן השמיים הזה שמיים וארץ.
וזה אנחנו מכירים את זה מעצמינו גם כן יש.
שמחה אצל האדם.
מה שנקרא כשהוא זכה במפעל הפיס כשהוא.
נפל עליו איזה שהוא דבר שהוא לא עמל עליו. ואיך אומרים? מזל נפל עליי דבר. במזל כן, אושר כזה שבא ככה במהירות ובצורה הכל רץ כזה וזה סוג אחד של שמחה כמו הקיקיון של יונה. בין לילה צמח בין לילה נבל יש.
סוג אחר של שמחה.
שבה כתוצאה מהמל, זאת אומרת תיכננת איזה שהוא דבר ביצעת אותו. וזה הלך הרבה השקעת, וזה הלך. עכשיו אני חייב להודות.
על כל פנים, לפי עיניי, אני מתאר לעצמי שאם אתם תפתחו את הפה, תוכל לספר הרבה סיפורים. יש אנשים שאנחנו רואים עליהם שהם אנשי עמל. זאת אומרת, הם מגיעים להישגים להישגים יפים, אבל תמיד ההישגים שלהם, השקעה ותוצאה, השקעה ותוצאה. ויש אנשים שאתה לא מבין את זה. זה כלום ותוצאה כלום ותוצאה כלום ותוצאה. זה זה שתי בחינות. זה שתי בחינות אלוקיות, זאת אומרת, יש שתי סוגים.
של של עניינים כאלה בעולם יש סוג של שמחה. זאת אומרת סוג של הצלחה, סוג של מזל עכשיו תקראו לזה שהוא לא על ידי השקעה. אני קצת ארחיב בזה. החסידות מעריכה בזה בכל מיני וריאציות, אז אני אעלה כמה כמה פרטים בנושא ויש סוג של שמחה שבה, כתוצאה מהרבה עמל, אתה רואה, אתה רואה אפילו במה שנקרא בתולדות בילדים. יש אדם פשוט התחתן.
התחתן הכל. ככה הוא לא הדלת אחר כך. עוד ילד. בסדר הוא לא שם לב איך שהילדים נולדו. וגם אשתו לא כל כך שם לב ואיך שהילדים גדלו הכל כזה. יש בן אדם אחרי חתונה ובאות וזה לא הולך ועד שהוא מצליח, ועד שעושים בדיקות ועד שמוצאים ועד שזה תהליך ותהליך חומרי תהליך לא קל.
אז בסוף הוא גם מגיע. יש לו ברוך השם ילדים, אבל הרבה הרבה עמל גם נפש וגם גוף זה דבר שמי שלא חווה אותו קשה לו לשער על מה מדובר עכשיו.
זה בעצם שתי סוגים של שמחות, יש כל אחד שנולד לו ילד אז הוא שמח, אבל יש שמחה שבאת אחרי הרבה עמל, ויש שמחה שבאה נפל עליי. מפעל הפיס. כן? לא התאמצתי הרבה עכשיו בחסידות.
קוראים לבחינות הללו. שתי הבחינות הללו יש בחינה שנקראת פירות יער, ויש בחינה שנקראות פירות פרי, פרדס פירות יער זה פירות באר, הם יכולים להיות מתוקים. גם כן יש פטל. יש כל מיני שגדלים ביער, שזה בהחלט טעים, אבל אף אחד לא לא ישקע את זה. אף אחד לא טרח על זה ואף אחד לא.
מחכה לתודה רבה.
ויש את הפירות של הפירות.
איך אומרים האדם ימל ויגיע וטורח? וזה וכולי. ואולי?
החסידות קוראת לפירות הילד האלה פירות. הבר האלה קוראת להם פירות סרק, הם לא פירות סרק. הם פירות שאפשר לאכול אותם. זה לא אצטרובליםס אפשר לאכול, אבל זה היא קוראת לזה פירוץ רק היא טוענת שזה.
שזה לא אמת. מה פירוש לא אמת?
כל אחד שעוסק במושכלות או בתחומים תחומים יצירתיים יש לפעמים.
שנופל לו מין רעיון כזה.
בשניה ככה בהבזק
ויש לפעמים שהוא צריך לשבת הרבה על הרעיון ולבנות אותו ולהתאים אותו. עכשיו ההבזק הזה, קורא לו הרבי הקודם פירות יער זה פירות הנושרים, זה פירות כאלה של תיק תק. זה עולה מהר. נופל מהר. הוא טוען שהוא לא רציני. עוד מעט אני אסביר למה. ואילו ההסברה הכבדה, הקשה עד שהגעת אליה עד שבנית אותה עד שטיפחת אותה.
היא האמת הפירוש, אבל לפעמים אנחנו רואים שיש רעיון, המצאתי שנפל בהבזק לא התאמצת עליו.
אז הטענה היא שפירות של פירות.
יהיו דווקא מדבר עם עמל, כלומר, דבר שהוא המצאתי בהבזק יש לפעמים שהוא בא לך כתוצאה מהמל אחר. אבל אם הוא בא בלי שום עמל?
וזה הסוד של הפסוק אדם לעמליה אם הוא בא בלי שום עמל. אני אקדים עוד אימרה אחת שאומרים ככה, אדם שרוצה לזכור את תלמודו סגולה.
שיחזור וישנה.
עכשיו מה הפירוש סגולה סגולה? זה תמיד דבר לא הגיוני סגולה. זה לא שיש בזה היגיון. אנחנו היינו מבינים אם המשפט היה אומר כך. מי שחוזר ומשנן יזכור את תלמודו. למה טבע לא? זה לא טבע אם אתה תזכור ותשנן סגולה שתסגור תזכור את תלמודך. מה פירוש אז מפרשים ככה? כשהאדם עמל לזכור, אז, יכול להיות שהוא יעמל לזכור כאן, אבל הוא יזכור שם.
כי הוא עמל אדם שלא עמל אז.
הוא ישכח בלי שום קשר, כי ככה הסדר בעולם, שאם אתה עמל על איזשהו דבר נפש עמלה לך במקום אחר? אם השקעת את ההשקעה, יכול להיות שתשיג איזה שהוא דבר אחר.
ביהדות אומרים את זה גם ביחס לשידוך, למשל, אדם מצווה לחזר אחרי עבודתו, הגבר מצווה לחזר אחרי עבודתו, אז הוא צריך לחפש את האישה שלו, אז היהמל מסוים טוב. אז הוא מחפש את מחפש.
הוא מחפש, הוא מחפש מחפש, מחפש, מחפש. זה לא, זה לא. זה לא מתאים. לא מתאים, לא מתאים. לא אמרתי פתאום. באיזה שהוא, עיתוי בא מתאימה והוא מתחתן. תופס את הראש שלו ואומר, בשביל מה? אני כל כך הרבה טרחתי, הייתי יכול לשבת בבית, הייתה מגיעה גם ככה הצעד, אז אומרים לו שזה לא נכון, זה לא היה מגיע אתה.
צריך לעמוד. יש עמל מסוים שאתה צריך להוציא. אם תוציא אותו, אז יבוא מה שיבוא, מה שנקרא בזמנו ובעיתו גם בלי עמל.
העמל שלך ידעו עצמו הפירות יהיו בו. ולפעמים העמל שלך לא יהיו בפירות, אבל הפירות יבואו כפירות כאילו פירות בר כאילו פירות יער כאילו פירות רק. אבל הם בעצם תוצאה של עמל. אני לא מדבר על שתי הבחינות האלה. אני מדבר על דבר שלא עמלת לא בעבר ולא בהווה, והוא נפל לך על זה, טוענת החסידות.
שלא יהיה מזה המשך.
ולכן אני קוראת לזה פירוט סרק. הפרי הזה הוא פרי ממש מתוק והוא ממש טעים והוא לא פרי סרק. ואף על פי כן, מכיוון שהוא בא בלי אמה לא עמל ישיר ולא עמה לעקיף לא יהיה לו המשך. זה כאילו הטענה שמביא הרבי הקודם במאמר.
עכשיו אם אנחנו יורדים לנפש האדם אז יש לזה משמעות עמוקה ועמוקה מאוד, וזה אנחנו גם כן רואים בשטח.
יש אנשים שהשם מכנן אותם בראש טוב ראש מהיר.
והם מבינים, קולטים ככה בשניה, מה שהם לומדים תיק תק, אומר הרבי הקודם במאמר, מי שיש לו ראש מהיר והוא קולט מייד זה מעלה, אבל יש לו חיסרון שחסר לו עומק מי?
שיש לו ראש איתי והוא קולט לאט.
או איך שומרת הבדיחה? אני קולט מהר כשמסבירים לי לאט אז מי שיש לו אור, ראש איתי והוא קולט לאט אז יש לו עומק כאילו שיש פה מעלה וחיסרון, אבל זה בעצם דבר שתלוי אחד בשני. לא יכול להיות שאתה תרגיע לעומק העומק. זה חפירה. אם קלטת מהר לא.
אין שום סיבה שתחפור משום שקלטת כבר אז למה תחפור פה? למה תחפש פה דבר?
עמוק יותר, איפה זה בא לידי ביטוי ציורי האדמור הזקן פעם נתן לזה משל הוא אמר שסוס מהיר. הוא מגיע מהר למחוז חפצו, אבל הוא גם תואם מהר בדרך. זאת אומרת סוס איתי. אז הוא טעה, אז כמה הוא טעה עד שתפסת שאתה טועה ואתה נוסע בדרך. אלון, אלחנן, נסעת קילומטר, בסדר, עד שהוא נסע. קילומטר עשו סומרים נסע 50.
אז ההפסד שהוא נסע עמוק עמוק בטעות.
הרבה פעמים שנתקלים במיוחד עם תלמידים צעירים. אתה רואה? יש כאלה שנולדו עם ראש ראש חריף. תיק תק הם מבינים אבל אבל בגלל שהם מבינים תיק טק אתה מרגיש שהם את את היסוד, את העומק של העניין הם לא קלטו, ולפעמים אתה בא לך להגיד להם תשמע, אתה מבין מידי מהר ובגלל שאתה מבין מדי מהר, אתה לא מבין. חכה רגע, אל תבין מדי מהר בלשון של החסידות, קצת העקבה קצת.
על הנושא תחשוב עוד שתי דקות, אבל הוא לא יכול לחשוב בריבי הוא לא יכול לעצור. החוסר יכולת לעצור. זה הבעיה, עכשיו זה שתי הבחינות הללו. הם הפירות פירות הבר לעומת פירות המה שנקרא פירות היער, לעומת פירות של השקעה.
אתה תראה אלפי דונמים של כמו שאמרתי, פירות פטל או פירות אחרים. אף אחד לא שתה על אף אחד לא זרע, אף אחד, לא איזה כמויות ובאיזה, וזה גודל וחוזר עוד. פעם, הכל בכזה קלילות כזאתי ואני על כל עת צריך להשקיע ופעם בשלוש שנים לחתוך אותו ולהכניס איחור ולעשות כן כי הפרו פרי. הדר לא מחזיק מעמד יותר משלוש 4 שנים. הוא צריך כל הזמן טיפול.
למה החקלאות?
נפלה כי זה לא זה עסק לא משתנה, זה צריך הרבה לעבוד. אנחנו רוצים כסף כאן, אז זה זה העניין של הפרי האמיתית. דורש הרבה הרבה תשומת לבות.
שתי הבחינות הללו עמקן, לעומת התפיסה המהירה הפרי בר לעומת הפרי הדר הם שתי בחינות השמחה ששלמה מונה כאן, שמחה שהיא שמחה.
והיי כזה של?
מה שנקרא המזל רודף אחריי, או איך שיש כאלה שרוצים לקרוא לזה מזל של גוי. סתם. אתם חושבים שזה סתם מילים? זה לא נכון, זה בדיוק ככה.
העולם היניקה הרוחני של הגויים זה מפירות היער, וזה מהמפעל הפיס. וזה זה בדיוק ככה. זה לא בערך זה על פי קבלה. זה נושא בפני עצמו להעמיק בו. אנחנו פירות פירות הדר, אנחנו שמחה של עמל. אנחנו בעולם הזה.
המושג מזל של גוי הוא מושג אמיתי לגמרי. היסוד של ההשפעה של של ה, של ה, של הגויים בא מהחמה.
מהשמש השמשים.
דזוני זה שיים. השמש מאירה? אין חולשה, היא רק מוסיפה חום משנה לשנה והכל בסדר. אילו הירח שזה ישראל אפשלו לה לבנה בזמן הגלות עליות ירידות.
חצי ראשון של חודש, חצי שני עד שהוא מתמלא עד שהוא יורד. זה מן סוסיתא טרנטה כזאתי שיש לה. לפעמים מאוד מנוע מתחמם. צריך ללכת לצידי. הכביש, להמתין קצת. זה לא הוא לא נוסע חלק, זה הכל כזה, זה יהודי בזמן הגלות. זה עמל העמל הזה, יש לו תוצאות בזה שיש לו המשכיות.
אני גרתי כמה שנים בארצות.
הברית אז לפעמים כשאנשים היו גרים היו רצו לחמם את הבית. ונניח התנור לא עבד, היו פותחים את המים במיוחד בבניינים של סקשן נייט, כאילו בניינים של הממשלה, אז המים שמה חינם, וגם החימום של המים חינם רוצה לכוון את הבית. היה פותח את הזרם זרם של מים רותחים תוך כמה שניות כל הבית היה מתמלא עדים, אבל מדובר במה שנקרא.
איך נקרא לזה קובים שלמים של מים? שנגרים להבל ולריק, וזה לא מעניין, לפעמים, בקיץ, בחום הזה הגדול פתאום יורד כזה גשם שאתה שאתה, אבל כן.
אבל גשם גשם שצריך מטריות הולך עם רוצה קצרה, כן.
קצת קיץ, כמויות של מים תקמו תחת הטוש של המקלחת.
כך חזק ואנחנו היינו מתפללים שיהיה כזו מה בע.
בחורף כן, אז זה בדיוק חשבתי על זה שזה בדיוק מה שכתוב בחסיות ההבדל בין היניקה של חוץ לארץ ליניקה של ארץ ישראל ארץ ישראל זה כזה.
אנא השם מושיענא.
תעזור, המצב קשה הבילו בחוץ לארץ זה. זה בא בקלילות מסויימת. יש לזה סיבה בזמן הגלות, יש לזה סיבה פה, יש לזה עוצמה פנימית ששמה אין העומק נמצא פה על כל פנים.
עוד הרבה ע עוד הרבה זמן יהיה גם את ההשפעה החיצונית שיבוא משיח, אבל בינתיים בזמן הגלות זאת צורת האשפה. בקיצור, תסכימו איתי שכששומעים את זה. אז אתם אומרים לעצמכם אתה יודע, עזוב אותך, עדיף את ההשפעה הזאת הרחבה וזה והשקט הזה, ועזוב, אני הייתי אומר על זה תמיד שהייתי מראה. הייתי יוצא החוצה והגשם יורד ושוטף הייתי אומר הקדוש ברוך הוא ירק עלינו.
זה היה ה. לא רציתי להרגיש בארץ ישראל יבש, לא לפעמים. לפעמים האדם אומר לעצמו בסדר בסדר, אתה מחפש לעצמך את המעלות של ארץ ישראל. אתה מחפש לעצמך את המעלות שיש. בקיצור את המעלות של המסכנים, אבל אבל יש את הצלחת הצלחת לשכנע את עצמך הצלחת להישאר בשמחה? בסדר יאללה, בסדר. זה שמחת שמחת האומלל, שמחת האני, זה בדיוק מה שרצה שלומי.
לבדוק זאת אומרת יש פה שתי תנועות העולם שלה המצליחנים.
שהשם מזורחת להם מהרגע שהם נולדים עד הקבר.
ויש את אנשי העמל שקצת קשים פה, יש שמחה ופה יש שמחה. פה יש סיפוק ופה יש סיפוק. אבל זה שתי סוגים של שני סוגים, של של סיפוקים שלמה. רצה להיות בקיא בשני והוא חווה את שניהם אז הוא בא ומספר מה אתם חושבים שאני פראייר? ככה הוא בא לאנשים.
אתם יודעים איזה הצלחות היו לי, אתם יודעים איך הלך לי בחיים? אתם יודעים איך, הכל זרם לי, את הטוס של ארצות הברית. אני מכיר את המים של ארצות הברית. אני מכיר הכל, אני יודע, זה לא אתה לא, אתה לא לא תעבוד עליי. מצד שני, בא אני הפשוט, המסכן עם הארוחת, ירק שלו, אמר לי, אבל אתה יודע מה זה להנות ככה לאכול אחרי יום של עמל, שאתה יודע שאתה עבדת בניקיון כפיים וזה.
עתה.
עם המזל של הגוי שלך אתה אפילו לא יודע מה זה. אז באה שלמה ואומר תדאג יש לי את השמחה הזו. זה מה שהוא בא לבטא פה בפסוק כי השמחות יש לי. אני בדקתי את זה ובדקתי את זה. זה מה שהוא אומר. לא מנעתי עצמי מכל שמחה, אתם לא שומעים פה את השמחה של הגוי מכל שמחה יש לי אח.
כי ליבי שמח מכל העמלים זה משהו אחר.
זה כבר בחינה, אז אני בלקראת סיום הפסקה האחרונה.
מה הוא מסיים בסוף? וזה חלקי מכל המלא. זה נשמע כמו אדם.
שמספיד את עצמו אחרי שהוא נשאר בלי כלום.
בקיצור, ראיתי כל מה שראיתי. השגתי שמחתי. שמחה של אוללות שמחתי שמחה של עמל וזה חלקי מכל עמלק. ככה יושב עם ידיים פתוחות צמודים. אחד מהכללים שאדם נולד, הוא נולד עם ידיים קפוצות כשאדם.
נפטר עם ידיעים פתוחות. יש לזה משמעות הלכתית? קודם כול, כשהוא נולד הואלד הוא בא עם חום והרוס, והוא להילחם אגרוף כמוץ, אבל כשהוא נפטר.
וזה מבחינת ההלכה. זה גם כן ככה בהלכה כתוב שאם אתה רואה אם אנשי חברה קדישא הם רואים שהמץ קופץ את ידיו שלא תראו מתים, אבל עבדכם הנאמן ראה.
וטיפלתי בהם גם כן הם קופצים, כן, דרך אגב.
אחד הכללים לזהות ילד שנולד עם חלילה הוא. יש ילדים שנולדים בתסמונות וכל מיני. הם נולדים עם הידיים.
וזה אחד הכללים הרוחניים. הוא לא מתכוון להילחם בו בעולם על כלום. הוא לא בנוי לזה, זה לא נשמה שירדה בשביל זה לעולם. בקיצור, כשהיה נפטר קומץ את ידיו. זה כאילו שהוא אני עדיין כאן. אני עדיין זה מעורר עליו. אני צריך לפתוח לו את הילד.
על כל פנים, הנקודה.
הנקודה הזאת שלמה כאילו עומד ככה בחייו עם הידיים פתוחות, אומר. זה חלקי מכל נמלים. הגמרא אומרת מה נשאר לו אחרי שהוא סולק מירושלים? בסיפור המפורסם נשאר לו הבגד שלו.
ויש אומרים בגמרא שזה לא הבגד, זה המקל.
נשאר לו, המקל שאיתו הוא הלך ממקום למקום נשאר לו הבגד.
מהצד הרוחני, יש לזה איזושהי משמעות.
הבגד.
בכלל, בשביל מה אדם צריך בגדים?
אם מזג האוויר הוא כזה, פשוט מה הוא צריך בגדים? אז כתוב בגד, זה רק שהוא יוכל לצאת ולבוא בפני הבריאות.
כן, בושה, זו תמיד ממישהו אחר, לא מעצמך. גם כשאדם הראשון להתבייש יתבייש, פתאום הוא רואה את הקדוש ברוך הוא פתאום זה, אבל הוא אין לו בעיה עם זה.
זה בגד, מה זה מקל מקל? זה שאני.
זה שאני הולך מכאן לכאן אז אני יש לי מקל שעוזר לי בהליכה בדרכים זה גם זה מהווים איזשהו עזר חיצוני בלבד.
בשלומו והוא אומר תשמעו הכול ראיתי הכל חוויתי בהכל. הרגשתי הרגשה חיצונית והרגשה פנימית שמחה, אתה מוצלח ושמחת העמל ואני רוצה להגיד לכם שאחרי הכל, מה זה, מה זה?
נסח בי בנפש. כל הדברים שחוויתי אם אתם חושבים שזה עשה אותי בפנימיות, בן אדם מסוג אחר, תדעו לכם שזה הועיל לי רק למושגים בגדים.
ומקל. אם זה נשארתי זאת אומרת, כל החוכמה שרכשתי. כל הניסיון, התנסיתי, כל הטיולים שעשיתי, וכל הדברים שראיתי בעולם הואילו לי רק למשל.
מה זה הבגדים, שאני, הבגדים זה הלבושים שאתה בא, למשל, עם בא במגע עם בן אדם, ומה אתה בא איתו במגע עם לבושה הנפש? לא רק עם הביגוד החיצוניים לבושה הנפש. אתה מדבר?
ענייני חכמה אז זו הרשת החכם והאינטליגנט. אתה בכלל מדבר הלבוס של הדיבור? זה למחשבה דיבור, מעשה. אז אה, מה היית פה? אה, היית שם, אה, עשית ככה הלאה. מה אתה, ככה זה הקול. הדו שיח שלנו. הוא מושתת סביב הלבושים של הנפש שלנו, אומר לו, אז מה? הרווחתי מכל העניין שאני מסוגל לתקשר טוב עם בני אדם ואני מסוגל להרשים אותם, שאני באמת בן אדם מעניין.
זה הכל, אבל אם אתם שואלים אותי במי הוא בן עצמי האם כל זה הוסיף לי משהו? אני מרגיש שלא. אני מרגיש שכל הדברים האלה הם בסופו של דבר משהו חיצוני, שלא הצליח להידבק בדין. איי הכי עמוק של הנפש, ולתת לי מרגוע שם לא מרגיש שנרגעתי אחרי כל זה.
אני הרגעתי את עצמי רק בזה שאני מסוגל להפגין ידיעות. אני מסוגל להפגין מוצלחות בפני הזולת, שזה הסמל של הלבושים.
או אם אתם שואלים אותי בני ובן עצמי למה זה עיל לי זה הוא לי למקל. מה פירוש תזרקו אותי?
לעוללולו אני אסתדר שם. למה אני לא יודע את השפה? אני מכיר את המנטליות, אני יודע איך הם חיים. אני יכול לסדר פה לזרוק אותי למדינה אחרת גם שם אני יכול לסדר שוב. אתה שואל אותי אם אני הפנימי שלי. זה הועיל משהו? לא כלום, אבל אני יכול להסתדר באמצעות.
כל הידע הזה, מה שמבקש שלמה להגיד זה שאחרי הכל, כל האינטליגנציה הגבוהה הזו שרכשתי בכל אותם השתדלויות שאנחנו כל שבוע מנסים ללמוד פרק מהם.
כל ההשתדלויות הנפשיות החיצוניות הפנימיות, כל מה שעשיתי.
נגע רק ברוב ובריצוני של הנפש שלי.
ואני רוצה לומר לכם שזה גם אצלכם ככה, באיזה שהוא מקום זה לא האני הפנימי של האדם. זה הדי אן, איי אולי הגופני. זאת אומרת החלק החיצוני של הנפש. אני רוצה להגיד ככה, הוא אומר, אני רוצה להגיד שיש משהו אחר, שהוא האושר הפנימי של הנפש, שהוא לא המקל ולא הלבושים אלא האני בעצמי. אני חיפשתי, בקיצור, שלמה המלך יצא לחפש את האני, מי הוא אני.
והוא חיפש אותו, אנשים אומרים אני מחפש את עצמי, אז הוא חיפש אותו יותר טוב. מקור, אולם הוא רוצה להגיד שלכל מה שאתה מוצא בעולם זה לא אני שלך. האני נמצא במקום אחר. וכל הדברים הללו ביחס לאני האמיתי עליהם אני אומר הבל הבלים הכל הבל. זאת אומרת לא נגעו ולא פגעו ביחס לנקודת האמת.
מספרים על הבעל שם טוב בזה אני מסיים שהוא היה מתבודד, בערי הקרפטים ושם.
הייתה חבורה של שודדי דרכים שודדים של פעם והיו רוצחים. ראש השודדים קראו אותו דובוש. הוא היה יהודי שההורים שלו מתו. בגיל צעיר נפטרו בגיל צעיר.
והוא גדל. בן גויים הפך להיות ראש של שודבים. רוצח משהו משהו.
אורגים אנשים שעוברים לוקחים את השלל שלהם כשהבעל שם טוב פגש אותו הבשלם טוב, ראה עליו מיד שהוא יהודי וכל הסיבובים שהבעל שם טוב היה עושה. זה היה בשביל למשוך את תשומת ליבו של אותו אחד, אז איך הוא היה עושה את זה? הבנות הוא היה הולך ושר עוד לפני שהוא התגלה היה הולך ושר, והם, איך אומרים, מתו לתפוס את הבנאדם הזה ולגמור אתו חשבון. עכשיו כל פעם שהם היו מגיעים הם בארצות היה נעלם.
לו את הכוח הזה שיהיה רואה ואינו נראה, הם שומעים את השירה, והם רצים כמו מטורפים כמו הדברים מסוממים ולא מצליחים להבין איזה תחושה.
והם חוזרים כל פעם למפקד שלהם. מספרים, לא יודע, יש איזה אחד כזה? הוא מטייל על ערים. אנחנו רואים אותו קופץ מהר לער לא מזה לא מצליחים, לא, לא מצליחים עליו עד שהראש המפקדים, טען שאתם כולכם נמושות. אתם כסף קטן? אני יוצא ואני אני אראה לכם איך תופסים בן אדם ואיך זה ואיך.
שהוא יצא בעל שם טוב, התגלה אליו זאת אומרת עמד פנים מול פניה, בעל שם טובה על הפנים שלו. המון המון, המון, מה שנקרא צלקות רוחניות כתוצאה מכל ההרג שהוא עשה כל החיים.
אז הבעלים טוב, אומר לו, אני מכיר אותך, הוא מתחיל דו שיח, כזה שבין מה שנקרא שודד רוצח או באנשים שאתה מנסה להציץ לו להצית לו את הנשמה באיזה שהוא שלב. הבעל שם טוב, אומר לו מה תגיד את האמת, לא קורה לך לפעמים שאתה נכנס בדיכאון? אתה שוכב בוכה כמה ימים, ולא איך אתה יודע. בטח שאני יודע כי אתה יהודי, אתה יהודי וכל מה שאתה עושה לא מדבר אליך באמת מידי.
כמה זמן?
הנפש שלך מרגישה שהיא שכל שכל.
שלא נגעת בה עדיין. לא, לא, לא, אתה לא ממלא אותה בתכנים יהודיים שיכולים לתת למרגוע, אתה מנסה להתפרס באיזה שהוא הרג לתפיסת שלל.
אכילה מרובה, עוד כל מיני דברים שירגיעו אותה, ואתה בעצמך, בסופו של אז, הוא אומר תשמע, אתה צודק, אבל מי אמר לך שזה לא בא? כתוצאה מזה שאני שותה הרבה במשקה.
ומשקה גורם לאדם לבכות אחר כך. בקיצור, היה בהם רוסיה עד שפרשה, הצליח להחזיר אותו למוטב אבל שוב נקודת המוצא שהבאשנות טוב נקט איתה. זה הדרך הזו של שלמה בעצם מעביר כאן בקוהלת ומנסה להגיע לאדם לשכנע אותו ולהוכיח לו אתה באמת להניע פנימי שלך. לא הגעת עדיין. אתה לא מרגיש מרגוע בנפשך עד שלא תטעין אותה במובן הרוחני, הפנימי הפנימי האלוקי, התורני של.
האלוק.
שנמצא פה בבריאה. למה אתה יכול לבכות שזה מיותר לך לגמרי, אבל אתה יהודי ולא תהיה לך ברירה יהודי, אתה כזה נולדת וכזה, תמות. אין לך אפשרות להימלט מזה. מכיוון שהנשמה שלך דורשת מזון רוחני וכל זמן שלא תתאים אותה במזון הרוחני אתה תרגיש שאתה לא השלמת את עצמך. תחפש את עצמך כל מיני מקומות אבל אתה תרגיש לא רגוע ולכן יהיו.
שמנסה לחיות במזל של גוי זה לא הולך לו באיזה שהוא שלב זה נתקע. זה לא, זה לא הולך. מי שמוסר את המסר זה ישירות. זה הפסוק של השבוע שלנו הפסוק של השלמה נחלת. אני גם הייתי בסרט הזה, אומר שלמה. ניסיתי גם פה, גם פה, בכל הדרכים אלוקים נתן לי את האפשרויות, ואל תחשבו שאני הייתי כמו שמשון שנפל על האף בסוף.
שנכשל שניקרו את עיניו. לי לא ניקרו את העיניים. אני הצלחתי לחוות את הכול. אני רוצה להגיד לכם שאחרי הכול זה לא זה, זה נחמד, זה טוב, יש לזה את המעלות, אבל זה המקל. והבגדים זה הכל, זה רבדים חיצוניים של הנפש. אם רוצים להגיע לפנימיות של הנפש, לכן אתם תוכלו לראות בעיני השכל תוכלו להבין שיכול להיות בן אדם שמקל אין לו ולבוש נפש. אין לו והוא מאושר לגמרי.
למה? כי המקל והלבוש זה הרובד החיצוני. הוא לא יודע כלום, לא מדבר, בקושי מדבר עם איש רצוצה. אבל הוא כולו שמח. בדורות הקודמים ראינו אנשים כאלה טיפוסים כאלה ויש עד היום אנשים שחיים באטמוספרה, הזאתי מה יש פה בחיים האלה? עד למה אתה יכול להגיע?
לאיזה עניין אתה אומר? מה שלמה? למה שלא תגיע בסוף תישאר בסך הכל מקל ובגד.
אתה רוצה להגיע למשהו פנימייה, בתחושה שלך ראויה עצמי.
תבוא תבוא לסיור אחרי.