הרב יהודה ליב נחמנסון
ראש כולל הוראה ומשפט, אה"ק
מח"ס לב השבת, צהר המשפט, שו"ת השלוחים ועוד
א. אשה ששכחה להדליק
כתב אדה"ז בהלכות שבת (סי' רסג ס"א): "אשה ששכחה פעם אחת להדליק נוהגין שמדלקת כל ימיה ג', ואם שכחה כמה פעמים מוספת בכל פעם, כדי שיהיה לה היכר וזכרון שתהא זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת ולא תבא לידי שכחה".
מקור מנהג זה הוא בספר מנהגי מהרי"ל (הלכות שבת ס"א): "נשאל כו' על אשה דמישתלה (=שכחה/שגגה) ולא הדליקה נר בשבת, והורה לה כו' שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה". בטעם המנהג כתב הב"ח (שם): "שבזה תהא נזהרת מאד שלא תשכח עוד, שאם תשכח עוד צריכה להוסיף נר בכל פעם שתהא שוכחת, וכן נוהגות הנשים". הובאו דבריהם במגן אברהם (ס"ק ג).
והנה מכך שהפוסקים הנ"ל הזכירו בדבריהם אשה ששכחה להדליק, לכאורה היה מקום לדייק שבאיש ששכח לא תקנו קנס זה.
אכן, יותר מסתבר לומר שהפוסקים נקטו אשה משום שבדרך כלל היא המדלקת את הנרות (שוע"ר שם ס"ה) וממילא המציאות של שכחה מתרחשת בעיקר אצלה, אבל אין הכי נמי הוא הדין באיש.
ב. טעם ההדלקה על ידי הנשים
בטעם מה שההדלקה היא דוקא על ידי נשים, מבאר אדה"ז (שם ס"ה וראה קו"א שם ס"ק ב) שבאמת מעיקר הדין "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אלא שהנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, ועוד מפני שהיא כבתה נרו של עולם, לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה".
והנה בלבוש (שם ס"ג) הובא הטעם השני בזה הלשון: "ועוד יש טעם אחר שהנשים מצוות עליו ביותר, מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש, גרמה מיתה לאדם הראשון, ונהגו הנשים כששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות לתקן עַַוותה".
וכתב על זה הפרי מגדים (שם א"א ס"ק ז): "ומלבוש (ס"ג) נראה דמשום הכי אשה ששכחה תדליק נר יותר, מטעם השני לתקן עוותה".
כלומר, הפרי מגדים מדייק בדברי הלבוש דמכך שהסמיך את ענין הקנס לטעם השני – משום שכבתה נרו של עולם – משמע שטעם זה הוא יסוד וטעם הקנס.
[על פי זה יובן מפני מה נתייחדה מצוה זו שנהגו בה הנשים קנס על שכחה, דכיון שהסיבה שדווקא היא מדלקת היא כדי לתקן מה שקלקלה – יש בשכחתה זלזול במה שתקנו לה לתקן, ועל כן קנסו בזה].
על פי זה נראה לכאורה ברור שקנס זה שייך דווקא באשה ששכחה, כיון שענין הקנס הוא לחזק את תיקון החטא של חוה – דבר שלכאורה אינו שייך לאיש[1].
אמנם, בדברי הרבי באגרות קודש (ח"ל עמ' ל) מצאנו שגם הטעם הב' דתיקון חטאה של חוה שייך באנשים. וזה לשונו: "נראה לי שאפילו כשהבעל מדליק, גם כן יש בהדלקת הנרות ענין הג' דכפרה על שכבתה נרו של עולם, אף שקדימה שבעצמה תביא כפרתה". לפי זה, לכאורה היה מקום לומר שגם באיש שייך הקנס האמור, כיון שגם הוא שייך בתיקון.
אולם באמת נראה פשוט שאף לדברי הרבי שגם כשהבעל מדליק נרות שבת יש בזה כפרה על החטא, מכל מקום עיקר אחריות הכפרה מוטלת על האישה ולא על האיש. וכלשון אדה"ז (סי' רסג ס"ה) "מפני שהיא כבתה נרו של עולם לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה". ומה שגם בהדלקת האיש שייך עניין הכפרה, החידוש הוא "שגם" הוא יכול לסייע לה בכפרתה, אבל עדיין עיקר הכפרה מוטל עליה לתקן מה שקלקלה. וכדיוק לשון הרבי "שאפילו כשהבעל מדליק גם כן יש בהדלקת הנרות ענין הג' דכפרה על שכבתה נרו של עולם". ולכן מסיים שמכל מקום "קדימה שבעצמה תביא כפרתה".
ועל כן נראה שגם לדעת הרבי ענין הקנס לא שייך אלא באישה ולא באיש, וכמשמעות הפרי מגדים הנ"ל.
ג. השלמת תיקון הענין דכיבתה נרו של עולם
והנה בתורת מנחם תפארת לוי יצחק (בראשית עמ' לו) באחת ההערות בשולי הגיליון (הע' 15) נכתב: "שלאחרי פעולתן של נשי ישראל בהדלקת הנרות במשך הדורות בודאי נשלם כבר התיקון על זה שחוה כבתה נרו של עולם".
אם נפרש מילים אלה כפשוטן – שכבר נתקן כל ענין הקלקול של חוה שכבתה נרו של עולם מכל וכל – עולה לכאורה שבזמננו בטל עיקר טעם מנהג הקנס.
אכן, מלבד כי הרבי כבר הבהיר שאין להסיק הלכות למעשה מההערות שבשיחות קדשו – אפילו אלו שעברו את הגהתו (כמו בלקוטי שיחות) – ובלשונו: "המובן ופשוט מצד עצמו, ההערות הן הערות ולא פסקי דין או בירור העניין ומכל הצדדים ומכל הספקות שיכולים להסתעף מזה" (נלכה באורחותיו עמ' 238), ומלבד הוראתו הכללית אשר "מפורסם בכל תפוצות ישראל שהרב צריך להיות פוסק אך על פי שלחן ערוך ולא על פי רמזים של מכתב וכיוצא בזה כו'" (מאוצר המלך עמ' 210, מכתב להרב לוי ביסטריצקי ע"ה), ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן כשמדובר בהערה בשיחה שלא הוגהה על ידו;
הנה גם לגופו של עניין, מובן ופשוט בכוונת הרבי שתיקון החטא נשלם ברובד מסויים, ולא שכל הפגם נתקן לכל דבר ועניין, שהרי אנו רואים שהקלקול דמיתה עדיין קיים בעולם, ועל כן ברור שהקנס שנהגו הנשים בעקבות קלקול זה עדיין שייך בהן.
*
ד. קנס ברווקה ששכחה
על פי כל המבואר לעיל בטעם הקנס במי ששכחה – משום שזלזלה בתיקון מה שכבתה נרו של עולם, עולה חידוש נפלא בדין רווקה שמדליקה נרות בכל ערב שבת ושכחה פעם אחת להדליק.
דהנה בליקוטי שיחות (חט"ו חיי שרה ג אות ו הע' 33, עמ' 169 ובמתורגם עמ' 181) מבואר שהתיקון לעניין שכיבתה נרו של עולם שייך דווקא בנשואה, וזה לשונו: "דהן להטעם דנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית – הרי זה שייך רק בנשואה ולא בארוסה, וגם להטעם שהיא כבתה נרו כו' שתתקן מה שקלקלה – הרי זה רק בנשואה שיש לה בעל, כּחַוה שכבתה נרו של עולם (בעלה)".
כלומר, שני הטעמים שבגינם הדלקת הנרות שייכת לאשה – קיימים רק באשה נשואה, הן הטעם הא' – מפני שעסוקה בצרכי הבית, והן הטעם הב' – לתקן מה שכיבתה נרו של עולם שהוא אדם הראשון שהיה בעלה של חוה.
לפי זה עולה מסקנה למעשה, דכל מה שתיקן הרבי שגם רווקות תדלקנה נרות שבת, היינו מצד חינוך ולתועלת הוספת אור בעולם, אבל אם שכחו להדליק אינן צריכות להוסיף נר משום קנס, דכיון שהטעם השני להעדפת האישה על האיש בהדלקת הנר אינו שייך ברווקות – גם הקנס אינו שייך בהן.
סמך לחידוש זה יש למצוא בלשון הלבוש המובא לעיל (אות ב) שאשה ששכחה "מדלקת כל ימיה ג' נרות". משמע שהקנס הוא במי שמדליקה כבר ב' נרות, דהיינו אשה נשואה, וכעת מוסיפה נר שלישי נוסף על השניים שכבר מדליקה[2].
ה. מי ידליק כשהאישה אינה בבית
על פי כל הנ"ל עולה לכאורה מסקנה נוספת, דכיון שעיקר ההדלקה שייך לאבי המשפחה וזה שהאישה מדליקה הוא משני הטעמים דלעיל, במצבים שעקרת הבית אינה בבית ועולה השאלה מי ידליק במקומה – בעלה או הבנות הרווקות הגדולות הנמצאות בבית, יש להעדיף שהאב ידליק את הנרות במקום אשתו (והבנות תדלקנה נר אחד כבכל ערב שבת), כיון שבבנות רווקות לא בהכרח שייך הטעם הראשון – שעקרת הבית עסוקה יותר בצרכי הבית, ואף לא הטעם השני – לתקן מה שכבתה נרו של עולם (כמבואר לעיל שעניין זה שייך דווקא בנשואה), ועל כן מצוה בו יותר מבשלוחו.
הערות:
[1] יש לציין שגם לטעם הראשון שהנשים יותר מצויות בבית, אף שלכאורה לטעם זה איש שמתגורר לבדו ומתעסק בעצמו בצרכי הבית שייך אף בו קנס זה, מכל מקום עדיין יש מקום לומר שדווקא האישה תיקנס ולא האיש, כי האישה תפקידה העיקרי הוא הטיפול בצרכי הבית, וגם אם בפועל מסיבות שונות היא מתעסקת גם בדברים שאינם צרכי הבית, עדיין עיקר האחריות על צרכי הבית מוטל עליה, ועל כן אם שכחה להדליק הרי זה חמור יותר ונהגו בזה קנס, לעומת זאת האיש, גם אם אינו נשוי ומטבע הדברים נדרש להתעסק בצרכי הבית, כיון שאין זה התפקיד העיקרי שהוטל עליו, אם שכח להדליק אין זה חמור כל כך ולא קנסו בו.
[2] להעיר מדברי היעב"ץ בסידורו (מוסך השבת): "וחרשת גמורה, פשיטא לאו בת מצוה היא ומצוה דבעל היא". כלומר, אשה חרשת ברור שרק בעלה מדליק כיון שהיא נחשבת כשוטה ואינה חייבת.
ובהמשך דבריו כתב גבי קטנה נשואה: "אבל קטנה, ודאי מצוה שלה הוא, דבת חינוך היא משנשאת, ואתיא לכלל מצוה". כלומר, אשה קטנה כיון שהיא שייכת להדלקה מדין חינוך – מצוות ההדלקה שלה ולא של הבעל.
והנה בספרו חדרי תורתך (ח"א עמ' 128) מסופר שבתקופה שעורר הרבי על מבצע נש"ק שגם בנות קטנות שאינן נשואות תדלקנה נר אחד לכבוד שבת, הכניס המזכיר הרי"ל גרונר לרבי את דברי היעב"ץ הנ"ל מהם משמע שהדלקת נרות לקטנה שייכת רק אם היא נשואה, ועל כך השיב הרבי: "חידוש מבהיל ש[קטנה] היא [אתיא לכלל מצוה]".
כפי הנראה תמיהת הרבי היא, כיצד יתכן לומר שדוקא נישואיה של הקטנה פועלים שהיא 'אתיא לכלל מצוה' וכי רק אז נוסף בה עניין מצוות חינוך להדלקת נרות שבת ולא קודם הנישואין.
אמנם, לפי המבואר בליקוטי שיחות המובא בפנים (וראה שם הע' 41), לכאורה ניתן לבאר בכוונת היעב"ץ דכיון ששני טעמי הדלקת נר שבת על ידי האישה (אחריות על צרכי הבית ותיקון הקלקול דכבתה נרו של עולם) שייכים דווקא בנשואה ולא ברווקה, על כן קודם הנישואין אינה שייכת אף בחינוך למצוה זו.
ויש לומר שתמיהת הרבי על כך היא, דהיכן מצאנו שצריך שתוכן המצוה וטעמיה יהיו שייכים בקטן כדי שיהיה בה דין חינוך, אלא די בכך שעתיד להתחייב בדבר זה בגדלותו כדי שנהיה חייבים לחנכו לכך בקטנותו.
