הקדמה
כשמתגלע סכסוך בין אנשים והללו ניגשים לדין תורה, ברוב המקרים אותו צד שחש עצמו עשוק או גזול בטוח במאת האחוזים שהצדק עמו, ורוצה בכל לב שהאמת שלו תצא לאור והצד השני יפצה אותו במלוא המחיר. עם זאת, אנו מוצאים בהלכה עדיפות לפשר בין היריבים ולא להכריע באופן מוחלט לטובת אחד הצדדים. במאמר דלהלן נעסוק מתי ועד כמה יש להעדיף את הפשרה, וכיצד להתמודד עם הפגיעה במעמדם של בתי הדין והדיינים בעיני הציבור שעלולה להיגרם כתוצאה ממדיניות הפשרה.
א. עד כמה יש להשתדל לפשר
כתב השולחן ערוך[1]: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה… וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח".
והנה על הפסוק[2] "ואלה המשפטים" כתב בעל הטורים: "המשפטים נוטריקון: הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט". מדבריו עולה שמצוה על הדיינים להשתדל להביא את בעלי הדין לידי פשרה ולא לפסוק על פי דין גמור.
אולם מסיום לשון השולחן ערוך הנ"ל "הרי זה משובח" (וכן הוא בטור שם), משמע שלהלכה נקטינן שהמצוה היא רק "לומר" להם את אפשרות הפשרה, אבל ההשתדלות שיתפשרו בפועל היא רק דבר שראוי לעשות כן.
למעשה נחלקו נושאי כלי השולחן ערוך[3] האם צריך הדיין להשתדל להגיע לפשרה. הסמ"ע[4] כתב: "צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה". לעומתו הט"ז משתמש בלשון יותר מסוייגת: "כתב מהר"ל מפראג, מדאמר רב הונא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו, נראה שאין לרדוף כל כך אחר הפשרה, רק דאמרי להו אי דינא בעיתו וכו'". האורים[5] מביא את דברי הט"ז ומסיק: "והוא נכון". כלומר, לדעת הסמ"ע על הדיין לשכנע את בעלי הדין להתפשר, ואילו לדעת הט"ז והאורים די לו להודיעם שיכולים להתפשר.
בספר מאזנים למשפט[6] מתווך בין הסמ"ע לט"ז: "דבתחלה אין לרדוף אחר הפשרה רק בשאלה בעלמא, שהרי יוכל להיות שהוא מאותו סוג שאין לעשות פשרה [רק הדין יקוב את ההר] כו', אבל אחר שנודע לו ענין המשפט ויודע שיש בו צד עשיית הישר וטוב, אז יש… להסביר לבעלי דין ולפייסם לפשרה".
כלומר, רק כאשר הדיינים רואים שיותר הגון בפשרה אז ישכנעו את בעלי הדין לעשות כן.
וראה גם ספר יוסף דעת[7]: "השתדלות הדיין לפשרה, ענינה מצד הבאת שלום. ואולם נראה שלא בכל מצב יש מקום ורשות לדיין לעשות פשרה, כי גם כאשר שני הצדדים הביעו נכונותם לפשר, על הדיין לרדת לעומקו של דין, לברר היטב את המעשה הבא לפניו, ואם יתברר שאחד מהם שיקר במזיד והעליל עלילות שוא וכדומה – אין מקום לפשרה, שאין חוטא נשכר. וגם מצד בעלי הדין – אם יודע האחד שזה שכנגדו משקר בזדון, אין עליו מצוה לקבל פשרה ולוותר, שלא נתחייבנו לסייע לגזלנים. וגם אין בזה גדר של 'דרכי שלום' (עפ"י חדושים ובאורים א, י). לפי זה נראה שגם אם קבלו הצדדים פשרה, ואחד מן הצדדים שיקר בכוונת זדון, באופן שאין על הדיין לעשות פשרה כנ"ל, ופסקו הדיינים פשרה שלא כראוי – אפשר שיש כאן עיוות דין ממש, שהרי לא נאות הלה לקבלת פשרה אלא כפי כללי פשרה, ואם על פי הדין אין לפשר, אין כאן קבלת פשרה, וכאילו התנה בפרוש שאינו מקבל פשרה כשיוודע שהלה העליל בזדון וכדומה. ולפי זה מה שהזהירו הפוסקים (על פי הירושלמי, עיין טור ושולחן ערוך סוף סימן יב) שצריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה – באותה מידה חייבים הם לדקדק שלא לפשר כאשר אין הדין לפשר, כי נידון זה גופא אם רשאים לפשר אם לאו, זהו נידון בגופו של הדין – גם כאשר קבלו בעלי הדין פשרה כאמור. וצריך עיון".
אולם העטרת צבי סובר שמדברי השו"ע להלן "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה" יש להוכיח שהלכה כהסמ"ע שלא די לדיין להציע פשרה אלא עליו לרדוף ולשכנע את בעלי הדין "בכל היכולת" שיסכימו לפשרה, ודלא כהט"ז.
על כל פנים מהאמור למדנו שהפשרה במשפט התורה מועדפת על שורת הדין רק במקרים מסוימים ולא בכל מקרה.
ב. בעל דין שאינו רוצה בפשרה אלא בדין
בשו"ת ציץ אליעזר[8] נשאל כיצד להתייחס לבעל דין הדורש "שבשטר הבוררות לא יהיה כתוב כפי הנוסח הרגיל והמקובל שכתוב 'הן לדין והן לפשר' אלא שיכתבו מפורש רק לפי 'דין תורה'", והשיב: "דרישה כזאת כמוה כסירוב לעמוד לפני בית הדין לדין", ונימק זאת בשניים: א. "נפסק בחושן משפט סימן י"ב שכח הדיין הוא לעשות דין כעין הפשרה וגם לוותר חוץ מן הדין כדי להשקיט ממריבות, הכל לפי הצורך כיעויין שם, אם כן אין ביכלת הבעל דין לדרוש מהבית דין שיתנהג אחרת מכפי הכח הנתון בידו לפי דין השולחן ערוך, ובמפורש נפסק בטור בסימן י"ב שם כי צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה… ולכן בעל דין המסרב לסמוך בזה על שיקול דעת בית הדין והכרעתו שאיך שלא יוציא פסק הדין ברור שיסודותיו מבוססים על דיני השולחן ערוך, הרי זה נחשב כמסרב לגמרי להתדיין לפני בית הדין". ב. "בהיות ומנהג מקובל הוא בכל בתי הדין בארץ שמחתימים את הצדדים על שטר בוררות שכתוב בו 'הן לדין והן לפשר', לאו כמיני של בעל דין לדרוש שינהגו אחרת לגבי דידיה".
ואכן אנו מוצאים בפסקי דין רבניים[9] שנקטו למעשה שסירוב של אחד מבעלי הדין לחתום על "שטר בוררין" לפי הנוסח המקובל "הן לדין והן לפשר" – למרות ההסכמה לחתום על נוסח "לדין" בלבד – נחשב כסירוב לקבל דין תורה, וניתן להוציא "כתב סירוב" כנגד אותו צד.
וכך כתב בספר אורות משפט[10] בשם הגרי"ש אלישיב, אודות "אדם המוכן שידונוהו רק על פי דין תורה" – "שיש לדונו כסרבן וניתן לכתוב עליו כתב סירוב כאחד שאינו רוצה לדון כלל לפני בית דין".
לעומת זאת הגר"מ אליהו כותב[11] שמאחר והשו"ע השתמש בביטוי "להתרחק בכל היכולת" מלדון דין תורה, "אין אפשרות להוציא כתב סירוב" על בעל דין המתנגד לחתום על הסכמה "הן לדין הן לפשר", כי "אולי ימצא דיין שמוכן לא להתרחק" ולדון דין תורה.
זוהי גם דעתו של הגרז"נ גולדברג[12]: "אם צד אחד מתעקש שרצונו רק בדין, אין ברירה. אכן [במצב זה] יש לצד השני למצוא שלושה אנשים, ולהכריח את הצד השני [בעל דינו] לדון לפניהם. אם אין [בעל דינו] (הצד השני) מוצא שלושה דיינים שמוכנים לדון בדין בלי פשרה, וביותר אם בכל המדינה הזאת לא נמצא מי שמוכן לדון דין ולא פשרה, יכול התובע להכריח לצד השני לילך לדון במדינה אחרת".
בספר חוקי חיים על הלכות דיינים[13] כתב ש"למעשה נחלקו בזה הדיינין האם אפשר להוציא כתב סירוב על מי שרוצה דווקא בדין תורה ומסרב לפשרה. ונראה שאם נראה לבית הדין שכוונתו אמיתית, יש לבית הדין לתת לנתבע שלושים יום עד שימצא בית דין שמוכן לדונו דין תורה, ואין להוציא כתב סירוב. וכך נוהג מורי ורבי הרב מנחם מנדל הכהן שפרן. אבל אם לא יציג תוך שלושים יום בית דין שמוכן לדונו בדין תורה, יכול בית הדין להוציא עליו כתב סירוב עד שירד לפניהם לדין".
דבריו הם כעין פשרה בין שתי הדעות הנ"ל.
ג. החשש בעקבות מדיניות הפשרה
אמנם, בשעה שאנו בוחנים את המציאות אשר לפנינו, כאשר אחד האתגרים החשובים ביותר בזמננו הוא השבת כבוד התורה ודייניה והקמת מערכת מכובדת של בתי דין לדיני ממונות שישמשו כתובת לכל דורש צדק ומשפט, ולגרום לציבור אמון רב במערכת השיפוט התורנית דוקא, דומה שאם נעדיף את הפשרה, ובפרט אם נחייב אותה על פי הדין, נווכח לראות שהדבר גורם לחוסר אמון מסויים במערכת המשפט התורני, שכן פשרה נתפסת אצל ההמונים כדבר שאינו מושתת על גופי תורה, אלא במקרה הטוב על השכל האנושי הישר. בכך מוכהית עוצמת למדנותם של הדיינים בעיני המתדיינים. הפשרה נתפסת כפתח מילוט של הדיין מלרדת לעומקא דדינא ומלמצות את הדין על פי היסודות והמקורות. ובפרט כאשר הצד המרגיש צודק במאת האחוזים נדרש לוותר על שליש מתביעתו וכו', רק בגלל שפנה לבית דין תורני. דבר זה משאיר בפיו טעם מר, שבמקרים מסויימים עלול להביא אותו למחשבה האם בפעם הבאה כדאי לו לטרוח לעלות ולבוא לבית הדין, או שמא לגמור את הדבר בינו לבין חבירו תוך ויתור הדדי, שכן מה הועילו לו חכמים בבית דינם יותר ממה שהיה מסוגל לעשות בעצמו[14].
הדים ל'בעיה' זו מצאנו בספר גדולת מרדכי[15] אודות הנהגתו של הרב מרדכי אמייס הכהן, ראש הרבנים לתוניסיה: "רבינו היה ידוע כדיין המעדיף כח הפשרה על כוח הדין, וכשהיו באים לפניו בעלי דין לדון לפניו היה משתדל תחילה לפשר ביניהם, ושמעתי… שפעם אחת התלוננו על רבינו לפני השלטונות על שאינו שופט אלא עושה פשרה".
וראה תחומין[16]: "אמנם בבית הדין הרבני נהוג מקדמת דנא להחתים את הצדדים על שטר בירורין, לדין או לפשר, אך נראה שרוב הסכסוכים נגמרים בדין ולא בפשר".
בקובץ משפטי ארץ[17] מובאת שאלה שנשאל הגרז"נ גולדברג: "בעקבות דברי הסמ"ג ש'צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות' (עשין, קז קפט ע"ד), נפסק גם בשולחן ערוך (חו"מ יב, כ) שדיינים צריכים להתרחק מלדון דין תורה. הלכה זו הביאה לכך שהפשרה הפכה מהצעה אפשרית למדיניות מוצהרת של בית הדין, לאמור: הרוצה לדון בפני בית הדין, יתכונן לפשרה. בעלי דין רבים מתלוננים על כך שלמעשה, מדיניות זו גורמת למידת הדין שתלקה, כיון שמי שבטוח שהצדק עמו, ומעוניין להוציא את הצדק לאור על פי דין התורה, אינו מסוגל לעשות כן, כי בית הדין יפשר, ויגרום לו הפסד. דבר זה אף גורם לעיתים לבעלי דין לתבוע יותר מן המגיע להם, כדי שלא יפסידו את המגיע להם בעקבות הפשרה. אין צורך להכביר מילים כדי להסביר מדוע מצב דברים זה אינו בריא, ומדוע לא ייתכן לקיים מערכת משפטית ראויה בדיני ממונות, כשמראש מצהירה המערכת שאין היא דנה דין תורה. האם יש פתרון הלכתי למצב זה?".
ד. פתרונות לחשש האמור
לאמיתו של דבר, כל בר דעת מבין שפשרה אמיתית עולה לדיין במאמצים גדולים הרבה יותר מאשר הדין, ומשתי סיבות:
- הפשרה אינה מתאפשרת אלא בהסכמת שני הצדדים, וכלשון השולחן ערוך הנ"ל "אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה", וכהרמז שכתב בעל הטורים בהמשך לדבריו הנ"ל על המילה "אשר (תשים לפניהם)" – "אשר" ראשי תיבות "אם שניהם רוצין". ולשם כך צריך להשקיע הרבה כוחות של שכנוע.
וכפי שמתאר זאת שו"ת חשב האפוד[18]: "אגב ראיתי לציין אשר מנהג הדיינים הוא כשרוצים לעשות פשרה, נושאים ונותנים עם כל אחד מהצדדים שלא בפני הצד השני [=לאחר שמיעת שני הצדדים זה בפני זה, כמובן – י.ל.נ.] כדי למצוא הדרך הנכונה לפשר ביניהם, ורגילים להסביר לכל אחד חולשת טענותיו, כדי שיבין שאין כדאי בשבילו לדרוש פסק על פי דין תורה, ויתרצה לפשרה, וכן רגילים לעשות עם כל אחד שלא בפני חבירו, ואין בזה חשש שקר, דודאי אין אומרים להם דבר שאינו אמת כדי להטעותו שירצה לפשר, אלא מראים לכל אחד מהצדדים הנקודות החלשות שיש בטענותיו, ושמטעם זה טוב הפשרה בשבילו יותר מהדין".
- הרי "כשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה בפשרה לאחד יותר מחבירו" (לשון השו"ע שם), והפשרה דורשת מהדיין אבחנה דקה יותר מאשר הדין, כי עליו להחליט מי מבין השנים צודק יותר מחבירו, וכמו שכתב היד רמ"ה[19]: "דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהילכתא וליכא למיחש שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב, אבל פשרה צריכא עיונא טפי ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר".
וראה גם ספר גדולת מרדכי הנ"ל בשם ספר זכות משה[20]: "דהנסיון מורה והחוש מעיד שצריך טפול גדול עם הפשרנים יותר ויותר מאם היו דנים, כי אז מה שהדין נותן אין שום אחד יכול להתרשל ממנו, לא כן בפשרה".
כעין זה כתב הגר"ע בצרי בספרו דיני ממונות[21]: "הרבה בני אדם טועים בפירוש המושג 'פשרה' וחושבים שכאשר התובע תובע מאה והנתבע כופר ומחייבים הנתבע בחמשים זוהי פשרה. טעות היא בידם, ודיינים הדנים כך נקראים בלשון גנאי בגמרא (ב"ב קל"ג ע"ב) 'דייני דחצצתא', פירוש דיינים שאינם בקיאים בדין וחוצצים מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המוטל בספק. אולם פירושה האמתי של פשרה היא פסיקת דין ממש כמו כל הדינים, שעל כל צד להביא עדים וראיות וכו' ויתכן שתהיה הוכחה ברורה ואמיתית מבלי ספק שיחייבו הנתבע בכל התביעה, או להיפך שיהיה פטור מכל, אלא שמשתמשים כיום במלה 'פשרה' משום שהיום אין בקיאים בדין תורה באופן מוחלט בדיני ממונות, וכן פעמים יש בדבר מחלוקת הפוסקים או לפעמים יש חיוב שבועה, ובכדי שלא להכנס לספיקות או לחומר השבועה יש לבית דין לפשר ביניהם וזו משמעותה האמתית של הפשרה. ועל כן הוזהר הדיין שלא להטות הפשרה, ואם טעה בפשרה חוזר".
אולם, דעת לנבון נקל שדברים אלו מתיישבים על לב בעלי הדין רק כאשר הם חשים שהדיינים אכן יודעים את הדין וזה שהם משכנעים אותם לפשרה הוא משום שהגיעו למסקנה שבמקרה זה הצדק והיושר דורשים זאת וממילא זה טוב יותר גם עבורם. מה שאין כן אם כבר בתחלה ממליצים הדיינים על פשרה, הדבר מחליש את מעמדם ואמינותם בעיני חלק מבעלי הדין כנראה במוחש.
הרב ישראל ברגר, רבה של שכונת גני גאולה בירושלים ודיין בבתי הדין של בעל שבט הלוי והגר"נ קרליץ, מספר[22]: "באחת ההזדמנויות שאלתי את הגר"נ: 'הרי ההלכה קובעת כי על הדיין להציע פשרה, מדוע איננו מציעים למתדיינים פשרה?' המילה 'פשרה' מעוררת רתיעה אצל המתדיינים. כשמתדיין רואה או שומע את המילה 'פשרה' הוא אינסטנקטיבית מסיק שהדיינים לא יכנסו לעובי הקורה אלא כפשרנים בלבד, וממילא לא יקבל את כל מבוקשו למרות שלדעתו הוא הרי צודק במלוא מאת האחוזים. שאלתי אפוא את הגר"נ קרליץ, איך זה מסתדר עם ההלכה המחייבת להציע פשרה. ענה לי הגר"נ: 'אלו שבאים לכאן מגיעים אחרי השלב של התנגדותם לפשרה [כלומר עקב התנגדותם לפשרה – י.ל.נ.], אחרת לא היו מגיעים לכאן'. אגב, בשטרי הבוררות מצוין נושא הפשרה, והכוונה לפשרה הקרובה לדין, במקום שההלכה מחייבת זאת".
וראה עוד בספר חוקי חיים הנ"ל[23]: "ומורי ורבי הרב מנחם מנדל הכהן שפרן שליט"א אומר לבעלי הדין שרוצים רק דין תורה, שבית הדין ידון לפי דין תורה, אלא שבמקרים כדין שבועה שבזמנינו אין משביעים, עושים פשרה, אבל בשאר מילי, משתדלים ללכת אחר דין תורה".
לדעת הגר"מ אליהו[24], אמנם אין בית הדין יכול להוציא כתב סירוב על בעל דין המסרב לחתום על שטר בוררות שכתוב בו "הן לדין הן לפשר" כנ"ל, אך אם כתבו "הן לדין הן לפשרה על פי הדין" יכולים לכופו לחתום, כי מאחר ו"יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר", והיינו שעל פי דין יכול הדיין לפעמים "לכוף על פשרה", נמצא שעשיית הפשרה באותם מקרים היא "לפי הדין", ואם הבעל דין מקבל על עצמו "דין תורה" עליו לקבל גם את הפשרה מהסוג הזה וממילא מחוייב לחתום.
[לפי דבריו לכאורה אין צורך לומר לבעלי הדין הדורשים דין את הנוסח הנ"ל (בשם הרב שפרן) "שבמקרים כדין שבועה שבזמנינו אין משביעים עושים פשרה", כי זה כלול בהלכה ש"יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר", וכאשר בירור הדבר תלוי בשבועה, בזמננו שאין משביעים יש לעשות דין כעין פשרה].
בקובץ משפטי ארץ הנ"ל משיב הרב גולדברג על השאלה האמורה כיצד ניתן למנוע את חששם של בעלי הדין שהפשרה תגרום להם הפסד: "באמת יש דרך, וכן נוהגים בבתי דין צדק לקבל קנין לדון פשרה קרובה לדין. והנני להביא כמה דוגמאות [לכך] שיש עדיפות לפשרה יותר מהדין, גם למי שבאמת זכאי…". ולאחר שמאריך בדוגמאות שונות, מסיק[25]: "סוף דבר, מידה טובה לכל הצדדים לקבל עליהם [לדון] הן לדין והן לפשר, או פשרה קרובה לדין. ואף שברוב [ה]פעמים יש בפשרה עדיפות לתובע [משום] שבדין [תורה] קשה מאד להוציא ממון ובפשרה מקבל [התובע] לכל הפחות חלק או אפילו הרוב [של הסך שתבע], מכל מקום, גם לנתבע יש תועלת מפשרה [משום] שלפעמים [הוא] טועה וחושב שפטור [ובאמת הוא חייב ואם היו דנים לפי דין תורה היה נדרש לשלם יותר מכפי שנדרש בפשרה], או שיתחייב שבועה או בדיני שמים וכדומה [והפשרה חוסכת זאת ממנו], וגם [הוא] חוסך הוצאות גדולות [להן היה נדרש אילו היו דנים על פי דין תורה]".
ה. סיכום:
מצוה על הדיינים להעדיף את הפשרה על הדין, אך אין זו חובה לעיכובא.
לדעת הסמ"ע צריך לשכנע את בעלי הדין להתפשר, ולדעת הט"ז די להציע להם זאת.
פשרה נכונה דורשת מהדיינים מאמצים גדולים יותר מאשר פסק דין, אולם כדי שבעלי הדין יכירו בכך ולא יפרשו את העדפת הפשרה מצד בית הדין כרדידות וחוסר אמינות חס ושלום, רשאים הדיינים לא להמליץ להם עליה תיכף בתחילה (רק להודיע להם שקיימת אפשרות כזו), וקודם ישמעו ויחקרו וישאו ויתנו בדין עד כמה שאפשר כדי שיהיה ניכר לרואים שהם יודעים את הדין, ולבסוף ימליצו להם להתפשר בנימוק שזוהי טובת שני הצדדים.
בעלי דין המעוניינים בדין ולא בפשרה רשאים הדיינים לדונם לפי דין תורה, חוץ ממקרים שלא ניתן למצות את הדין.
מקורות וציונים:
[1]. חושן משפט סי' יב ס"ב.
[2]. שמות כא, א.
[3]. שם.
[4]. שם ס"ק ו.
[5]. שם ס"ק ד.
[6]. סי' יב ס"ק ג.
[7]. סנהדרין דף ו, עמ' כ.
[8]. ח"ז סי' מח אות ט.
[9]. חי"א עמ' 259-274.
[10]. אושינסקי, עמ' קעז.
[11]. שו"ת מאמר מרדכי ח"ב עמ' רפד.
[12]. קובץ משפטי ארץ עמ' 84.
[13]. פרידמן, עמ' שנט.
[14]. ועיין עוד בספר מים חיים, רבי חיים דוד הלוי, ח"ב עמ' 242 .
[15]. ח"ב, תולדות הגאון המחבר עמ' 16.
[16]. חכ"ג עמ' 456, הרב ד"ר דב ישראל פוגל.
[17]. עמ' 78.
[18]. ח"ב סו"ס יז.
[19]. סנהדרין לב, ב.
[20]. למוהרמ"ך, בקונטרס 'סתרי משה'.
[21]. ח"א עמ' שלט.
[22]. 'המודיע' – גליון 'פיננסים' טבת תשע"ד עמ' 137.
[23]. עמ' שס.
[24]. שו"ת מאמר מרדכי ח"ב עמ' רפד-רפה.
[25]. בעמ' 83.
