ברכת אירוסין
"מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין" הדהד קולו של הרב.
"אמן" רטט עבר בקהל.
החתן נטל את הטבעת, הכלה הושיטה את אצבעה, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
"מקודשת, מקודשת" הגיבו העדים ואחריהם כל הקהל.
לאחר שבירת הכוס והשמחה מסביב, אמרנו מזל טוב לחברנו החתן, בדרכו לחדר ייחוד.
בדרך לאולם, חברי יוסף שעמד לידי כל החופה, אמר לי, "אתה יודע?! באמצע הברכות של החופה נזכרתי בשאלה הלכתית מעניינת שלמדתי בעבר.."
"יוהו, איך שזה מתאים לך, בתוך ההתרגשות של השמחה בחופה של חבר טוב, אתה דווקא נזכר בפלפולים למדניים", סנטתי בו בחיבה.
"חחח" הוא הגיב, "לכן אני משתף דווקא אותך, גם אתה מסוגל באמצע אירוע לשקוע באיזו סוגיה מרתקת ולשכוח איפה אתה", השיב לי תוך קריצת עין.
מצוות התלויות באחרים
"ההלכה קובעת שאת כל הברכות מברכים לפני שעושים את המצווה, ולכן יש מצוות שאי אפשר לברך עליהן, כמו מצוות צדקה שלא מברכים עליה כי לא בטוחים שנצליח ליישם אותה אחרי הברכה".
"נכון" השלמתי אותו, "אולי לפתע העני ירגיש 'עשיר' ולא ירצה לקבל את הצדקה, או שפתאום מישהו אחר ייתן לעני סכום כסף גדול והוא כבר לא יהיה ראוי לקבל עוד כספי צדקה".
"בקיצור, כל פעם שכדי לקיים את המצווה אני תלוי באדם אחר – לא מברכים על המצווה הזו".
"יפה מאוד! איך כל זה קשור לחתן ולכלה הנרגשים" שאלתי אותו בעודנו מתקרבים אל הבופה.
"מה לא ברור?!" אמר יוסף תוך שהוא מנופף באגודלו. "כדי לקיים את מצוות הקידושין – החתן תלוי בכלה…"
"אם תצליח קצת להנמיך את הקול – זה ממש לא יזיק, אולי זו אפילו מצווה שתלויה באזניהם של אחרים" אמרתי לו. נראה שיוסף איבד קצת את המיקום שלו.
"לכן הראב"ד טוען שהברכה על הקידושין תהיה אחרי שהחתן עונד את הטבעת לכלה" (רמב"ם הל' אישות פ"ג הכ"ג).
"מממ" הגבתי, "בעצם הוא חושש שאולי אחרי הברכה, רגע לפני שהחתן נותן לה את הטבעת, הכלה פתאום תסרב?? איזה בושות בשבילה. גם בשבילו בעצם. אולי פעם זה היה יותר מצוי לבטל שידוך ברגע האחרון ממש?" תמהתי בקול. "אבל אם אני זוכר נכון, בפועל מברכים לפני נתינת הטבעת, כנראה שלא חוששים שהכלה תפרק את העסק המרגש".
"החתם סופר מסביר שאפילו אם היא תחליט לסרב – הברכה שבירך החתן לא הייתה ברכה לבטלה, כי המצווה להתחתן – מצוות פרו ורבו – היא מצוה שבין אדם למקום, ולכן אם אדם התכוון ועשה הכל כדי לקיים את המצווה, גם אם בפועל לא הצליח לקיימה – הברכה שבירך לא הייתה לבטלה, לעומת זאת מצוות צדקה היא מצוה שבין אדם לחבירו, ולכן אם העני יסרב לקבל את הצדקה, הנותן לא קיים את המצווה" (שו"ת חת"ס או"ח סי' נד).
"אסאדו, רבע-עוף או שניצל?" הפריע אותנו המלצר באמצע הפלפול ההלכתי העמוק.
"אם אפשר את הכל ונחליט אחר כך" ענה יוסף בחוסר ריכוז בולט למול עיני המלצר שהתעגלו בתדהמה.
"הוא מתכוון שזה לא משנה לו מה שתשים, הוא גם ככה לא מרוכז באוכל" הסברתי למלצר שענה לשם עידן. הוא חייך בסלחנות והניח אסאדו על הצלחות של שנינו. "אתם נראים באמצע ויכוח סוער וכדאי שלפחות בנושא של האוכל – תשלימו".
רכישת עלייה בספר פסול
"אם יורשה לי להתערב", פנה אלינו אחד מיושבי השולחן שהזדהה בשם ישראל, "הרעיון של החתם סופר מזכיר לי משהו שקרה אצלי ממש".
"מה"? נדהם חברי, "מה קרה לך? הכלה אמרה לך 'לא' תחת החופה??" התערב מישהו שכנראה צריך שיפור בנושא טקט והתנהגות מתורבתת.
"לא, מה פתאום!", אמר ישראל בטון נעלב, "חס וחלילה" הוספתי עם יוסף במקהלה.
"מה שקרה הוא שקניתי עלייה ביום הכיפורים", הסביר ישראל, "ובקריאת התורה בשמחת תורה התברר שחסרה מילה שלימה בספר תורה שעליתי בו ביום הכיפורים, וכשהגבאי שלח לי אחרי 'שבת בראשית' תזכורת על החוב לבית הכנסת, השבתי לו שהכל בהשגחה פרטית והעיכוב שלי היה מכוון מלמעלה. כעת שהתברר שהספר תורה פסול – אני פטור מלשלם על העלייה ההיא, כיון שההתחייבות הייתה רק על עלייה לתורה בספר כשר".
"ואוו, זה בטח לא נעים שאתה יודע שבירכת ברכות לבטלה, בעצם לא רק אתה, אלא כל העולים לתורה. תחשוב גם שבירכת ברכות לבטלה ביום כיפורים, זה בטח חמור יותר" הוסיף שוב ההוא בלי הטקט..
"הגבאי ענה לי", המשיך ישראל תוך התעלמות מופגנת מדבריו של הלה, "שהוא שאל רבנים והם הרגיעו אותו שכל הקריאות שנעשו בספר התורה הזה היו בסדר גמור על פי ההלכה, ורק מהרגע שמצאנו את הטעות – אסור לקרוא עוד בספר. הוא הזכיר לי גם שאפילו בשמחת תורה לא חזרנו שוב לתחילת הקריאה אחרי שנמצאה הטעות, רק פתחנו ספר אחר והמשכנו מאותו מקום שעצרנו" (שו"ע או"ח סי' קמג ס"ה. מגן אברהם ס"ק ה. משנה ברורה ס"ק יג וס"ק טז. ביאור הלכה ד"ה אם).
"האמת היא שלא זכרתי בכלל מה עשינו בשמחת תורה" אמר ישראל בגילוי לב, "כל כך הרבה קריאות יש בשמחת תורה, שזכרתי מהן רק את הגילוי של הפסול בספר".
"אז מה בסוף", שאל חברי, "שילמת או לא שילמת"?
"לא שילמתי" ענה ישראל, "החלטתי שלא קיבלתי את העליה אותה רציתי, וטענתי שזה כמו מקח טעות".
"אתה נראה נבוך במקצת" אמרתי, "ובכלל איך זה קשור כאן לחתונה" הוסיף ההוא בלי הטקט.
"זה נראה שהביטחון העצמי שלך נסדק קצת", אמר יוסף.
"נכון" אמר ישראל, "באותו זמן לא חשבתי אפילו לשאול רב, והגבאי כנראה כבר התייאש ממני".
"בכמה כסף מדובר"? שאל יוסף. "נדמה לי בערך אלף שקלים" השיב ישראל. "אצל הגבאי זה מן הסתם כתוב בדיוק".
"תכל'ס" היססתי. "אולי נשאל את הרב מסדר-הקידושין"?
שלימות השכר או המצוה
חיפשנו את הרב. מצאנו אותו ליד עדי-הקידושין שעמדו על משמרתם מחוץ ל'חדר-יחוד', כמעט כבר נפרד מהם. ראינו עוד מישהו עומד בצד, כמחכה לשוחח עם הרב. אפשרנו לו להיות לפנינו.
כשהגיע תורנו, סיכם ישראל בקצרה את המקרה, והוסיף כי חשב שאולי כמו בכל המצוות שבין אדם למקום שהמצוה נחשבת כאילו התקיימה גם אם לא ממש נגמר כל הביצוע שלה ולכן הברכה איננה לבטלה וכמו בקידושין – כך גם העלייה לתורה שהיתה בספר שהתברר אחר כך כפסול, נחשב עלייה מושלמת.
הרב חייך בהנאה למשמע ההשוואה. "אכן" הגיב הרב, "לספר תורה יש 'חזקה' שהוא כשר כל עוד לא התגלה בו פסול, ולכן תקבל בשמים שכר מלא על העלייה לתורה הזו. אולי המצווה עצמה אינה שלימה, אבל השכר עליה – מושלם" (שו"ת מהר"י ברונא סי' עז, על פי גמרא סוטה יד, א).
"מה זאת אומרת שהמצווה אינה שלימה? אני צריך לשלם עליה או לא?" ביקש ישראל להבהיר.
"תגיד רגע" שאל פתאום הרב, "כשביקשת לעלות לתורה, רצית את המצוה שבעניין, להוסיף עוד מצווה לאוצר המצוות שלך, או שרצית להרוויח את השכר על המצווה הזו"?
ישראל התבלבל לרגע, "למאי נפקא מינה"? שאל, מנסה להרוויח זמן.
"ידעתי שיש בזה עניין גדול, לעלות לתורה ביום קדוש כזה".
"והעניין הגדול מבחינתך הוא המצווה או שכר המצווה"? שאל שוב הרב.
הסתקרנתי. "האם התשובה נוגעת להלכה"?
הרב חייך. הבנתי משתיקתו שכנראה שכן. "האמת שקשה לי לענות על השאלה הזו, נראה לי שרציתי את שני העניינים סביב העליה – גם המצווה וגם השכר" אמר ישראל לבסוף.
"הפוסקים כותבים שגם כשהשכר על המצווה הוא שלם, אבל כשחסר משהו בקיום של המצוה עצמה יש בכך חסרון. במקרה שלך אם רצונך האמיתי היה קבלת השכר בלבד, תצטרך לשלם מחיר מלא, כיון שהקב"ה משלם שכר מלא על דבר כזה, לעומת זאת אם רצונך העיקרי היה במצווה – תצטרך לשלם פחות, כיון שעל מצווה לא-שלימה לא היית משלם מחיר מלא. תצטרכו כנראה להגיע לפשרה, אתה והגבאי".
(ראה ספר יבא ידיד, ח"ב סי' יב, והנראה לענ"ד כתבתי).
תרועות רמות של מנגינות נשמעו. הבנו שתיכף החתן והכלה יוצאים מחדר הייחוד. "וואו איך עבר הזמן"! אמר יוסף. "כן, העיקר היה מעניין, ובעיקר שאוכל לתקן את אשר נכשלתי"! הוסיף ישראל
הודיתי לרב מקרב לב, והזדרזנו להיכנס לאולם, לטעום משהו קל ולהצטרף למעגל הריקודים.
[עריכה: ש. מלומד©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור ההלכתי הינם בדויים
