שמחה גדולה בבית משפחת לוי. בשעה טובה ומוצלחת שבה גב' דינה לוי בבוקר יום שישי מבית הרפואה עם התינוקת החדשה וכל הילדים כרכרו סביבה בהתלהבות.
בשעות הצהרים המאוחרות נשמעו דפיקות עדינות בדלת. רותי בת העשר קיבלה רשות מאמא, וניגשה לפתוח.
בפתח עמדה ילדונת חיננית, שהושיטה מגש יפה ועליו עוגה מקושטת בטוב טעם. היא אמרה בביישנות: "אמא בקשה למסור שזו עוגה לשבת". רותי הודתה לה בחום, ונתנה לה סוכריה. הילדה אמרה "מזל טוב", ונעלמה במדרגות.
גב' לוי שמחה לראות את העוגה, וגילתה על הפתק המוצמד שחברתה הטובה רינה הכינה אותה. "מה את אומרת", פנתה לבתה רותי, "חשבתי, אולי כדאי לשמור את העוגה היפה הזו לחגיגת בת-המצווה של אורית בשבוע הבא"?
"מצד שני, אולי מכיוון שרינה אמרה במפורש שהעוגה מיועדת לשבת, זה מחייב אותנו לאכול אותה דווקא בשבת ולא לשמור אותה לאירוע אחר? הרי על דעת זה נתנה רינה את העוגה. מה אתה אומר אבא?" פנתה אל בעלה, שנכנס בדיוק לחדר.
נתן לוי התעניין במה הנידון, ולאחר ששמע את השתלשלות הדברים, השיב: "זכור לי שהמשנה ברורה[1] מביא בשם ספר חסידים[2] שצריך ליזהר לא לשנות מדעת הנותן, כך שאם נשמור את העוגה לחגיגה הקרובה איננו מיישמים את רצונה של הנותנת".
"אבל מה", התפרצה אורית לדברים, "אם היינו מתחילים לאכול בשבת והיה נשאר – וכי היה אסור לנו לאכול מהעוגה במשך השבוע"?!
"יפה שאלת" – אמר אבא, והמשיך להסביר: "אכן, אם פתחנו את העוגה לכבוד שבת, ונשאר, מסתבר שרינה לא התכוונה שנגמור בדווקא את כל העוגה בבת אחת בשבת, בטח לא שנשמור את השאריות עד לשבת הבאהJ, לכן נוכל לגמור אותה ביום חול[3]".
אבי, בחור הישיבה שחזר באותה שעה מהמקווה, שמע את חילופי הדברים האחרונים, והוסיף: "זה מזכיר לי מה שלמדתי ברמ"א[4], לגבי עני שקיבל במוצהר מעות לצורך פורים, שלמרות זאת רשאי, אם ירצה, להשתמש בכסף זה גם לדברים אחרים".
"אתה צודק", אמר אבא, "אך המשנה-ברורה בהלכות שבת[5] מביא שגם בזה לכתחילה יש להחמיר".
"ומה עם הלחמניות שקנינו"? התפרצה שוב אורית, "לא ידעתי שקנו לחמניות לשבת, ואפיתי בעצמי לחמניות משובחות יותר לכבוד שבת, אם נשתמש בשבת רק בלחמניות הביתיות – לא נוכל לאכול מהקנויות ביום חול"?
אבי נהנה להוכיח שוב ידע, ואמר: "הרי כל הנידון לאסור הוא מחמת גזל, שלא לשנות מדעת הזולת שהעניק לנו, אבל אם אדם קנה לעצמו עבור שבת ואחר כך השיג דבר משובח יותר לכבוד שבת – אין שום איסור להשתמש בדבר הראשון ביום חול".
"יפה מאד" – החמיא אבא, שרווה נחת מילדיו הלמדנים, "כעת יש להזדרז להתכונן לקראת שבת המלכה".
[1] סי' רמב סק"ד [2] סי' תתסו [3] חוט שני שבת פ"א ע' מג [4] סי' תרצד ס"ב [5] סי' רמב סק "ד
[עריכה: ש. מלומד]
