סולם שעף מגג רכב

רכב בהשאלה לבית הרפואה

"בשמחה ישראל. לא צפויה לי הערב נסיעה מיוחדת", אמר עוזי. "אז סגור, אני מגיע עוד 5 דקות". נשמתי לרווחה.

זה היה במוצאי שבת. אמי התקשרה אלי ש"אבא לא מרגיש טוב. נראה לי שהוא צריך טיפול רפואי אבל הוא לא רוצה להתפנות באמבולנס".

החלטתי להתגייס למשימה. אין ברשותי רכב, אבל לפחות רישיון יש. בפעמים בהם אני נדרש לנהוג, אני שואל משכני קובי את הרכב שלו. ההסדר בינינו הוא שאני לא משלם לו דמי שכירות, אך תמיד מחזיר לו את הרכב כשטנק הדלק מלא. לפעמים הוא מרוויח – ולפעמים אני. ככה זה הסדר שנוח לשני הצדדים.

בדרך כלל הנסיעות שלי צפויות מראש. נסיעה לשבת להורים, טיול משפחתי וכדומה. כל עוד הרכב של קובי לא תפוס, אני רגוע.

הפעם, הייתי לחוץ. ידעתי מראש שבדיוק השבת קובי נסע לשבת חתן שהתקיימה במרכז (אנחנו גרים באיזור הגליל), וגם אם הוא יצא לדרך הביתה מיד בצאת השבת, בשבילי זה לא הזמן לחכות בסבלנות.

כבר חשבתי לקחת מונית, כשאשתי הזכירה לי את עוזי, השכן. "יש לו רכב שרוב הזמן מעלה אבק בחנייה. אולי הוא יהיה מוכן לתת לך למרות ההתראה הקצרה".

"זה רעיון" הגבתי.

עוזי הוא שיפוצניק. קל לזהות את הרכב שלו לפי הסולם שנמצא על הגג תדיר. סיפרתי לו על המצב שאליו נקלעתי ועל הלחץ של אימי שאבוא במהירות האפשרית. הוא אמר בתגובה: "זו לא בקשה שגרתית עבורי, אבל אני מסכים".

נשמתי לרווחה.

לקחתי את המפתחות ורשמתי על נייר מזדמן את קוד הנעילה של הרכב. לא רשמתי את הקוד ממש, אחרי הכל זה מידע ממש חסוי. סימנתי אותו בגימטריה [גדגדה# אם זה ממש מעניין אתכם. בעצם, בכל מקרה אתם לא יודעים באיזה רכב מדובר…]

אשתי הספיקה לדחוף לי ליד שקית עם תפוח ובקבוק מים. התנעתי ויצאתי לדרך.

הסולם התעופף

אני נהג זהיר גם בזמן לחץ. למרות הצלצולים החוזרים ונשנים של אימי: "נו, איפה אתה כבר"?

"אני מגיע" השבתי מתנשף. כאילו שהנשימות הקצרות יעזרו לקפיצת הדרך.

התכוננתי לעצירה לקראת רמזור אדום בכביש בינעירוני, כאשר שמעתי חיכוך קל על הגג. בעודי מתקרב לרמזור ראיתי פתאום את הסולם מחליק הצידה. לא היה לי לאן לסטות כדי להפחית נזק אפשרי. רק עקבתי באימה דרך המראה הצדית אחרי הסולם הנופל בכמה שניות הללו, ממלמל שמע ישראל ומבטיח לשים צדקה.

"קראאח" נשמע הקול. הסולם נחת על פגוש המכונית שמאחורי ומשם החליק אל שטח ההפרדה.

לחרדתי זו הייתה מכונית אאודי (Audi) ממודל חדיש. ראיתי במראה את הנהג נבהל ומנופף בידו בכעס. סימנתי לו שנתקדם אחרי הרמזור לצד הדרך.

"תגיד אתה נורמאלי? ככה קושרים סולם"? שמעתי אותו צועק, תוך כדי שהוא יוצא מרכבו.

"מה אני עושה עכשיו?' הרהרתי. השתהיתי מעט לפני שיצאתי. לא ידעתי מה לומר. האם להסגיר את עוזי, שלא קשר את הסולם היטב? אולי להתנצל ולהסביר עד כמה אני ממהר לקחת את אבי לבית-הרפואה? להזכירכם, נפילת הסולם לא הייתה כתוצאה מהחיפזון בו נהגתי, נסעתי באמת בזהירות. הסולם דווקא החליק לקראת עצירה. כנראה שלא היה קשור היטב, ולאט לאט הקשר התרופף עד שנפל לגמרי.

יצאתי מהרכב, לחצתי את ידו. הסברתי לו שאני מאוד ממהר לקחת את אבי לבית הרפואה. "נחליף פרטים ונעמוד בקשר" הצהרתי. לאות אימון שלפתי לו צ'ק שלי, "תקח לך צ'ק פתוח" אמרתי בנדיבות.

מסתבר שזה הרגיע אותו, "לא צריך צ'ק" הניף ידו בביטול. "בוא נדבר כשיהיה לך זמן". שלחתי לו הודעה עם מספר, תוך הבטחה ש"נעמוד בקשר".

"אני עוד אבוא חשבון עם עוזי" אמרתי לעצמי. תוך כדי שקיפלתי את המשענת של הכסא, כדי להכניס את הסולם בתוך הרכב. התקשרתי לאשתי, לעדכן אותה מה קורה. (לאמי לא רציתי לומר מאומה עד שנהיה רגועים יותר בקשר לאבא).

הדבר הראשון שהיה לאשתי לומר, שתהיה בריאה, זה: "ידעתי ישראל! ידעתי שלא כדאי לקחת רכב עם סולם. למה לא בדקת לפני? זה יכול להיות מסוכן".

"כן? חכמה לאחר מעשה… אוף! עצבנת אותי… עוזי אמור להיות המומחה לענייני סולמות, ועליו להקפיד על קשירת הסולם היטב. זה לא אמור להיות מתפקידי"!

"יכול להיות שאתה צודק, אבל לדעתי כדאי לך לבדוק מהי ההלכה במקרה כזה. אתה צריך להוסיף לעצמך זכויות בשביל אבא, לא חסר לך עוד כמה עבירות בדרך להצלת חייו", אמרה ומיד התנצלה, "סליחה שאני מטיפה לך בדיוק עכשיו. עוד כמה זמן נשאר לך לפי הווייז?"

"עוד 11 דקות תמימות" השבתי, בהשראה של ימי ספירת העומר שיצאנו מהם עכשיו. "ובקשר לשיעור מוסר שנתת לי – אני דווקא מסכים איתך לגמרי. טוב שאמרת לי את זה עכשיו, כשהברזל עוד חם. לפעמים צריך להיות קצת בוגר כדי להודות בטעות ולקחת אחריות" החמאתי לעצמי בקול, קולט שאין לי משוב מהצד שכנגד. העפתי מבט על הצג וגיליתי שהשיחה התנתקה. 'כנראה אין כאן קליטה. לא נורא גם להחמיא לעצמי בפני עצמי זה חשוב' הרהרתי.

עלי מי מוטלת אחריות הנזק

השיחה הבאה (לאחר שחזרה הקליטה) הייתה אל הרב שלי. סיפרתי לו בקצרה את האירוע. השמטתי את העובדה שאני בדרך לאבי. זה לא היה נראה לי רלוונטי בכלל/בינתיים.

הרב האזין לי בקשב ואמר: "תראה, כשאדם נוהג ברכב – כל תנועה של הרכב מיוחסת אל הנהג. ככה זה על פי הלכה (חו"מ סי' תיא ס"ג) ולהבדיל גם על פי החוק. ועל פי תורה אחריות האדם היא גם על נזקים שעשה באונס (חו"מ סי' שעח ס"א). אפילו אדם שנפל מקומה אחת לקומה אחרת, ונשאר בחיים כמובן – אם בנפילתו שבר משהו, הוא חייב לשלם על כך. רק אם מדובר באונס גמור – ההלכה פוטרת את המזיק מלשלם".

"נו, המקרה שלי זה בדיוק אונס גמור. לא?" שאלתי.

"הרשב"א (בבא קמא כז, א ד"ה נפל ברוח, ע"ב ד"ה ושמואל) מסביר, שאדם שקשר חפץ ובאה רוח שאינה מצויה והעיפה אותו והזיק – זה עדיין באחריות של הקושר".

"מה"? נדהמתי. "ברוח שאינה מצויה"?

"הרמב"ן (בבא מציעא פב, ב) מדגים שאפילו רוח הסערה של אליהו הנביא! שהיא בוודאי 'רוח שאינה מצויה', אינה פוטרת את המזיק. כיון שבידו של המזיק הייתה אפשרות לדאוג שלא ייגרם נזק – זה נחשב כאונס שאינו גמור והמזיק חייב".

"ברור אם כן שאתה חייב".

"הרוח של אליהו הנביא? מה, הוא היה מנופף באדרתו ומפיל סולמות"? נשמעתי מטופש אפילו לעצמי. אבל כבר שאלתי.

"ממש לא" חיוכו הרחב של הרב הורגש מבעד לפומית.

"אהה", תפסתי פתאום במבוכה, "הרב מתכוון בכלל לסיפור עלייתו בסערה השמימה של אליהו הנביא"!

"יפה ישראל" הסכים הרב.

"נזכרתי שככה למדתי אי פעם" המשכתי מְעוּדָד: "בספר מלכים ב'. איך אליהו הנביא והתלמיד שלו אלישע עברו בדרך לנהר הירדן. אליהו בקע את נהר הירדן באדרתו וחצה אותו. אלישע ביקש מאליהו שיעביר לו פי שניים מרוחו, ואליהו אמר לו שאם הוא יזכה לראות אותו עולה לשמים בקשתו תתקבל. תוך כדי שהם מדברים, מגיע רכב אש וסוסי אש שנושאים את אליהו בסערה אל השמים. כשראה אלישע את אליהו עולה, צעק אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו'"!

לאחר מכן, אלישע קרע את בגדיו, לקח את אדרתו של אליהו וחזר לירדן. או אז הוא נעשה אלישע הנביא".

הגעתי כבר לחניה ליד בית הורי, ולא ידעתי איך לסיים את השיחה בצורה הכי מכובדת, עוד לפני שאני יודע מה ההלכה.

פתאום אמר הרב: "מתנצל אני חייב לסיים עכשיו. אשמח לחזור אליך בהמשך לבאר לך את הפסק".

"מצוין" ניתקתי.

מה נחשב אונס גמור

בלי הרבה מילים, נכנסתי לבית ותמכתי בְּאָבִי, שיצליח ללכת ולהיכנס לרכב. הוא באמת לא נראה טוב.

"דיבורים אחר כך" האיצה אמא.

הזדרזתי להניע שוב את הרכב של עוזי. הפעם השארתי את הסולם בחצר בית הורי. "תזכירי לי לקחת אותו אחר כך" הפטרתי לכיוונה של אימי.

הגענו למיון. למזלנו לא היה עמוס מדי, למרות שזה היה מוצאי שבת, כזכור. התברר כי אבא סבל מהתייבשות, לא היה לו תיאבון בימים האחרונים עקב וירוס, והדאגה הרבה של אמי שיאכל עזרה אך במעט.

"נעשה לו עירוי נוזלים" הסבירה לי האחות במחלקה. "הוא יהיה במעקב, יתאושש קצת ויוכל להשתחרר".

כעת הרגשנו שאפשר לנשום לרווחה. זה יכול לקחת עוד יממה שלימה, אבל ב"ה לא משהו מפחיד. הלחץ נרגע.

רציתי להשאיר לאימי את התפוח מאשתי. היא צחקה והראתה לי את התיק שהיא הכינה, ובו כל טוב ארץ ישראל.

"כמה כיף לראות שאת זוכרת לדאוג לעצמך גם בשעת לחץ" אמרתי.

"וגם לאבא" היא השלימה, נאנחת קלות.

נפרדתי ממנה, מבטיח לבוא מיד כשיודיעו על שחרור. "אני חייב להחזיר את הרכב לבעליו" הכרזתי. "אל תשכח גם את הסולם שלו" היא קראה אחרי.

"אוי, טוב שאת מזכירה לי" תפסתי את הראש. "לא היה לי נעים אם הייתי בטעות מחזיר לו את המכונית כך". "למרות שעוזי עוד יצטרך לתת את הדין" עלתה לי המחשבה. נפרדנו באיחול נסיעה טובה ובשורות טובות.

השעה הייתה מאוחרת מכדי להתקשר שוב לרב, אז רק שלחתי לו מייל שאשמח להמשיך את הדיון שהתחלנו. למרבה ההפתעה הוא חזר אלי תוך מספר דקות.

"אז זהו שהוא לא יצטרך לתת את הדין" המשיך איתי הרב את השיחה. "למרות שהאחריות המקורית על הסולם היא שלו, מכל מקום מכיוון שאתה זה שנסעת בפועל עם הסולם על הגג, זה נחשב כאילו אתה בעטת בסולם, והאחריות מוטלת עליך בלבד. אתה נחשב כאדם המזיק".

"'אנוס גמור' היית נחשב אילו באמת לא היתה לך שום שליטה על המתרחש. למשל רוח שאינה מצויה שהעיפה עציץ שהיה מונח במקום בטיחותי ומעוגן היטב, אין בעל העציץ מחויב בנזק שקרה, כי האונס לא קרה בידיים והוא מצדו עשה את שלו במאה אחוז. לעומת זאת כאן, לקחת מחבר רכב שעל גגו מונח סולם לנסיעה בינעירונית, מבלי לבדוק תחילה שהסולם מעוגן לגג באמצעות רצועות בעלות תו-תקן ובהידוק מוחלט, נחשב מעשה שרחוק מאוד מהגדרת 'אונס גמור' ואפילו מ'אונס' סתם. לכן אתה מחוייב בְּעַלוּת הנזק".

"שפך חמתו על עצים ואבנים" הסברתי לאשתי מאוחר יותר בבית, כשניסיתי לעכל את משמעות הדברים.

"אם כבר, שפך חמתו על סולמות ורכבים".

"טוב…" הגבתי, וניגשתי לחייג לבעל ה'אאודי' לסכם איתו איך לבצע את כיסוי נזק הפגוש.

עריכה: ש. מלומד©️
נ.ב. שמות האנשים והמקומות בדויים