"אוף", נשפתי לחלל האוויר. "מרגיז הליבוביץ' הזה! הוא בעצמו שיפץ לפני שנתיים, ועכשיו כשאנחנו רוצים להרחיב – הוא לא מוכן לחתום".
לא חיכיתי לתשובה מצד אשתי, והמשכתי: "שימי לב שבשיפוץ שלו, המרפסת הזו חוסמת לנו את האור חצי מהיום! ואילו ההרחבה שלנו מינורית מאד".
"ליבוביץ' אומר שהרעש של הבניה מפריע לו. אפשר לחשוב שלפני שנתיים בבניה שלו המקדחות היו עם משתיק-קול. מה יש?! קצת לפרגן! קצת לחתום וקצת פחות לחסום", סיימתי, תוך שאני נהנה מהחרוזים שיצאו לי מהפה.
אשתי הייתה נראית קצת המומה, גם מהטון שלי וגם מסגנון ההתקפה. אבל איך שאני מכיר אותה, היא פשוט צריכה לחשוב על מה שאמרתי, ואחרי יום-יומיים היא מסכימה איתי.
זה היה כך גם ברעיון שלי להרחיב את הדירה, שכשהתחלתי לדבר על האופציה הזו היא הייתה הרבה פחות נלהבת, אבל כשהראיתי לה את התוכניות הצלחתי להדביק אותה בהתלהבות שלי. בפרט כשהאלטרנטיבה היא לעבור דירה – היא התחילה לתכנן איך למַצוֹת את הפוטנציאל הטמון בדירתנו.
אישה טובה יש לי. גם אם יש לה עליי ביקורת, היא מוצאת את הדרך הנכונה להעביר אותה. כשדיברנו על השיפוצים המתוכננים, היא החלה לדבר בצורה עדינה על כך שמי שמשפץ כל החיים בחומריות – לא יישאר לו מקום בלב לשפץ את הרוחניות. קיבלתי את המסר.
הופתעתי כשדווקא אשתי הגיעה עם מידע שהפיל אותי מהכסא. "ידעת שהמרפסת של ליבוביץ' כלל אינה חוקית?!". היא לא תיארה לעצמה עד כמה אקפוץ על ה'מציאה' הזו.
"הם סגרו בלי אישור מהעירייה? יש לי עכשיו במה לאיים עליו! עכשיו, אם הוא רוצה שהמרפסת שלו תישאר במקומה – הוא ייאלץ לחתום לי".
כשראיתי את הבעת הפנים של אשתי, הבנתי שהיא מתחרטת על פליטת הפה. בכל זאת ניסתה לומר: "תראה, אנחנו מתקרבים לימי בין המצרים, ועלינו להוסיף באהבת חינם, ולא חלילה להיפך". היא באה להוסיף עוד משהו, אך קטעתי אותה בזעף: "אהבת חינם?! שליבוביץ' יעשו אהבת חינם! הם בנו בלי אישור ואנחנו צריכים לבלוע את האטימות שלהם? בושה וחרפה"!
אשתי כנראה לא ידעה מה לומר. היא פשוט לקחה את גיגית הכביסה ופנתה מהחדר.
לאחר יום, היא שאלה אותי בהססנות: "תגיד, כבר פנית לעירייה בקשר לליבוביץ'"? "לא", השבתי, "אבל רמזתי משהו לליבוביץ, שאני יודע על הבניה הלא חוקית שלו. הוא העמיד פנים שאינו יודע על מה אני מדבר. אבל חכי, אני עוד אגרום לו לחזור בתשובה".
אשתי מן הסתם רצתה להסביר לי שככה בוודאי לא מחזירים אנשים בתשובה. אבל אני הייתי במקום אחר. היא שתקה כמה שניות ואז אמרה: "גם לי קשה לחשוב שתכנית ההרחבה לא יכולה להתקדם רק בגלל שכן אחד שאינו מתחשב, אבל לעניות-דעתי, צריך קודם לבדוק מהי דעת התורה במקרה כזה.
"אם כבר, הייתי אומר שזה 'מידה כנגד מידה'. אני דבק במידותיו של הקב"ה", אמרתי בציניות.
פה אשתי כבר התעצבנה: "'להידבק במידותיו' נאמר על המידות 'חנון ורחום', את ה'מידה כנגד מידה' תשאיר לאלוקים לבצע. זה לא התפקיד שלנו"!
דווקא הדברים התקיפים שיצאו מפי אשתי עוררו אותי קצת. "יודעת מה", אמרתי בהתפייסות, "אלך לביתו של הרב להציג בפניו את הדברים. מעניין מה תהיה דעתו".
בדיוק היום התאספו הרבה אנשים לשטוח לפני הרב את בקשותיהם. כמעט ביצעתי אחורה-פנה, אבל התעשתתי: "אם היית בעירייה עכשיו, היית מחכה בתור בסבלנות כדי להרוס לליבוביץ', נכון?" שאלתי את עצמי. השתדלתי להתאזר בסבלנות ולהמתין לתורי.
פניו של הרב הרצינו למשמע שאלתי. "זו אכן סוגיה לא פשוטה. מלבד העניין של 'לא תיקום', לגבי עצם ההלשנה – היום החוק לא אוכף באיזור זה באופן שוויוני לגמרי את כללי סגירת מרפסות, ובמילא אין לחוק תוקף הלכתי של 'מנהג המדינה'".
"טוב, אבל אם אני 'איש חוק' שרוצה להוציא את הצדק לאור"? הקשיתי.
הרב המשיך להסביר: "אבהיר, בתחומים שבהם מתרחשת בפועל "אכיפה סלקטיבית" או "אכיפה בררנית" למי שרוצים להרע לו, מבחינת התורה אין לאכיפה כזאת שום הצדקה[1]. לפי זה, אם אתה מלשין לעירייה על כך, נמצאת מלשין לגזלנים"![2]
"הבנתי", אמרתי במבוכה. "בוודאי שלא חשבתי ברמה כזו. זה מרגיש כאילו אני הולך להיות 'מוֺיסֶר' חלילה".
"תשתדל לבוא אל השכן בדרכי נועם. ואם זה עדיין לא יעזור, לך תדע – אולי טרם הגיעה השעה להרחבה, ואולי ה' רוצה ממך משהו אחר, מעין ייסורים קטנים במקום סבל גדול חס וחלילה. הרבה פעמים, בשעה של ניסיון, קטן כגדול, אנחנו לא מבינים מה ה' רוצה מאיתנו, אבל עלינו לבטוח בכך שהוא יודע מה הכי טוב עבורנו".
"אולי ה' רוצה שאני ארגיש גם קצת את צער גלות השכינה, שעדיין לא זוכה להיות במשכנה האמיתי", הוספתי. "נו, שנזכה בקרוב ממש לבניין המושלם והכי משופץ בגאולה השלימה, תיכף ומיד ממש, אמן"!
מקורות:
[1] שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, הלכות גזלה וגניבה.
[2] תחומין, כרך לח עמ' 345.
[עריכה: ש. מלומד]