"אני לגמרי לא מבינה אותך! אתה כאילו ממש מבקש מאנשים שינצלו אותך! אתה טס לרבי ומתכנן לסחוב עוד מזוודה כבדה מלאה ספרים רק בגלל שבניו-יורק הם יותר זולים מבארץ?!
וגם זה לא בשבילך אלא לאיזה חבר.
למה דווקא אתה?!" סיימתי כשקלטתי שאני ממש צועקת על לוי'ק שלי.
"אהַה, הוא הבטיח שהעודף
שיישאר מהכסף תיקח לעצמך?
אם כך זה בסדר, אני מסכימה,
סוג של תשלום או שכר טרחה
וגם קצת מצווה על הדרך,
טוב חמודי", אמרתי לבן הגדול שלי
"קח לך עוד חבילת עוגיות לטיסה".
כשלוי'ק שלי בישר בשמחה
שהוא כבר סגר על הזמנת
כרטיס טיסה לרבי
לקראת יו"ד שבט,
שמחתי אתו.
רק כשראיתי אותו מכניס
תיק נוסף למזוודה, לא הבנתי.
"לכמה זמן אתה טס
שאתה זקוק לעוד תיק?!
כמו שאני מכירה אותך
גם אם תכננת לקנות מתנות
לאחים שלך מאמריקה
לא מדובר בסדר-גודל כזה", קרצתי.
הוא חייך במבוכה והסביר
שחבר טוב שלו התלהב
לשמוע שהוא טס
וביקש ממנו לעשות לו טובה
ולרכוש עבורו ספרים.
"הוא ידע שאסכים בחינם,
אבל הביא לי מראש 400$
שזה קצת יותר מהעלוּת המתוכננת,
כך שגם אחרי העמלה שאצטרך לשלם
על המזוודה הנוספת –
יישארו לי כמה דולרים",
"שזה די נחמד", השלימה בִּיתי שרה
שביקשה ממנו להבין שוב
מה גרם לי להתעצבן וגם להירגע.
ציידתי אותו בדמי כיס ל'פינוקים',
לא יודעת כמה לסמוך
על העודף מהקניה טובת-הלב…
הכנסתי לו גם מעיל וצעיף למזוודה
בתקוה שהוא אכן ישתמש בהם.
יש לי את השיטות שלי לדעת
אם הוא באמת השתמש
(אני בודקת אם נשאר
הניחוח של מרכך הכביסה,
אבל זה סוד…),
כבר הבנתי שהבחורים
עשויים כנראה מחומר אחר
והדאגה ללבושים הולמים
היא לא הצד החזק שלהם.
בכל אופן הדאגה האימהית
העמוקה נותרת תמיד פעילה.
עמדנו ליד הדלת כשאני מנסה
להיפרד ממנו בהתרגשות,
נראה לי שהוא התרגש בעיקר
מחוויית הנסיעה העתידית
ואני מתרגשת מהפרידה הזו.
ביקשתי והוא הבטיח
להתקשר מיד כשיניח
את רגליו על קרקע יציבה.
נשאתי תפילה בשבילו
שהמסע יהיה הכי נעים
שיכול להיות הן בגשמיות
והן ברוחניות.
חלפו כמה ימים וסוף-סוף
קיבלתי ד"ש מהבחור שלי
"הגעתי וברוך ה' הכל בסדר,
יש לי מקום לינה מסודר,
ארוחות כיד המלך,
הכל בסדר", הרגיע אותי.
הוא חזר אחרי שבוע,
ציפיתי לראות את
ה'אורות' על הפנים,
עיניים נוצצות ודרייב רציני.
אמנם עייפים אחרי טיסה ארוכה,
ג'ט-לג ושאר עניינים,
אבל ניכר הסיפוק מהחוויה.
הפעם, משהו היה נראה לי כבוי.
ניסיתי להתעלם ולתרץ
שהוא עייף במיוחד
אחרי הטיסה הארוכה
עם חניית ביניים לא קצרה.
השתדלתי להסיח את הדעת
ולקבל אותו בזרועות פתוחות כתמיד.
"ברוך הבא" אמרתי כשערכתי לו שולחן.
בינתיים הילדים הנוספים חזרו
ממוסדות-הלימודים וקפצו לקראתו,
נתתי להם את הזמן להתרגש יחד
ושידלתי אותו לאחר קבלת הפנים
שיפרוש למנוחה.
למחרת כשחזר מהתפילה
הגשתי ארוחה מזינה וביקשתי
שישתף אותי בחוויות הנסיעה.
"נו איך היה?"
"היה מאד כיף, עוֹצמתי ומעצים"
הוא אמר.
"ו… קרה משהו"? שאלתי
למראה ההבעה המדוכדכת
שעלתה על פניו
אחרי המילה מעצים…
היה לו קשה לדבר.
לבסוף הצליח להוציא מהפה:
"הספרים, הספרים של החבר"…
"נו, מה איתם, שכחת לקנות בסוף"?
"אם הייתי שוכח – זה עוד היה טוב",
הוא פלט במרמור.
"טרחתי לקנות וארזתי אותם היטב
שלא ייהרסו במהלך הטלטולים
של העובדים בשדות התעופה,
הם ידועים ב'זהירות המופלגת'
בה הם נוהגים בכבודה שבבטן המטוס,
הבעיה היא שהם פשוט נעלמו
בשניות האחרונות שלפני העלייה למטוס"!
"מה? איך זה יכול להיות"?
התפלאתי מאד,
משתדלת לא להעלות עכשיו
את צמד המילים 'אמרתי-לךָ',
מתארת לעצמי שזה רק
יגביר את ההרגשה הקשה…
אני יודעת שהבן שלי עם לב-זהב
אבל לפעמים מרוב משימות
שהוא לוקח על עצמו
הוא עלול לשכוח משהו בדרך.
דווקא הפעם הוא סיפר
שהיה מאד אחראי,
רק לרגע אחד הוא התכופף
לקשור את שרוכי נעליו,
וכשהתרומם – המזוודה לא הייתה שם.
לא היה עם מי לדבר,
וגם מי שכן התייחס אליו
אמר שישאיר פרטים
ואם ימצאו יעדכנו אותו.
אלה כמובן מילים
רק בשביל הפרוטוקול…
"זו כמובן לא אשמתך",
ניסיתי להרגיע אותו
למרות שהרגשתי את הכעס
מטפס ועולה בגרוני.
"מהקצת מושגים ששמעתי אותך
מזכיר בשולחן שבת,
נראה לי שזה לא נקרא פשיעה"…
בעלי שהגיע לגיחה קצרה לבית
בין תפילת שחרית לעבודה
לקחת משהו לאכול,
שמע את הֵדי השיחה האחרונים
והיה נראה שהבין את הנידון.
"אני מקוה שהחבר שלך מבין עניין", הוא הפטיר.
"אתה יודע מה הקטע, אבא"
אמר לוי'ק בעצב,
"שלא נשאר עודף אפילו מהקניה,
הסט עלה יותר ממה שהוא חשב בהתחלה".
בעלי קפץ למשמע המילים שקוממו אותי:
"אז אתה לא נקרא שומר שכר אם כך,
הרי לא נשארת עם שכר!
ושומר חינם פטור מגניבה ואבידה".
"אוי נכון", חיוך קל נתלה בשפתותיו של בני האהוב.
ועם התקווה הזו הוא פנה
לסַפר לחברו את מעללי המזוודה.
החבר הטוב לא קיבל בהבנה את הסיפור.
הוא התרעם:
"חשבתי שאני יכוך לסמוך עליך…
איך המזוודה שלך לא נעלמה"?…
לאחר דין ודברים
וליתר דיוק התנצחות לא נעימה,
החליטו לפנות לרב שיכריע ביניהם.
הרב הסביר להם שלוי'ק דווקא כן נחשב
שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה,
"העובדה שאדם הביא לך כסף
שאינו סגור-במעטפה, ובכך בעצם
הרשה לך להשתמש בו –
זה עצמו טובת הנאה שהשומר
מתחייב בגינה כשומר שכר".
"להבא, כיצד אוכל לעשות טובות לאנשים
מבלי לחשוש שהדבר יוביל אותי להפסדים?!"
תהה בפני הרב.
"כשאתה עושה טובה לאדם,
תדגיש בפניו שאתה עושה את זה
בלי לקחת שום אחריות", חתם.
הייתי בהלם, לא חשבתי לרגע
שלצורת הפקדת הכסף
יש משמעות הלכתית כלשהי.
האמת שממש התרגזתי,
גם כך לוי'ק שלי חסך את הכסף
בהרבה עמל ויזע
ומהיכן יביא כעת סכום כזה?!
עלה בדעתי שנביא לו את החוב
כהלוואה ולא במתנה,
כדי שיידע להעריך את שווי הכסף
וידאג שלא יחזור על מקרה כזה,
אך בעלי טען שעוגמת-הנפש
שהייתה לו היא כבר עונש מספיק,
ואין צורך להכביד עליו יותר.
כשהבאתי ללוי'ק את הכסף
הוא היה כל כך נבוך והסברתי לו
שהכל בהשגחה פרטית,
ומה שנגזר עליו לאבֵּד –
היה קורה בכל מקרה
בלי קשר להשתדלות שהיה עושה,
ולנו יש כרגע קצת יתרת-זכות בבנק
אז שירגיש בנוח.
לא יודעת אם הוא הרגיש בנוח,
אבל מן הסתם הוא יחשוב פעמיים
כיצד הדרך הנכונה לבצע טובות לזולתו.
מקורות:
חושן משפט סי' רצב ס"ז. אולם ראה בית יוסף יו"ד סי' קסט שהביאו הנתיבות סי' קכא ס"ק י. קובץ הישר והטוב ח"ה עמ' מט
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
להרשמה לדיוור השבועי בדואר אלקטרוני לחצו:
https://avodatlev.minisite.ms/4
