הנידון: הסכם עבודה

התובעים:

א. פלוני,

ב. אלמוני,                       להלן: צד א'

הנתבע:

פלוני,                            להלן: צד ב'

עובדות וטענות הצדדים

צד ב' הינו מנכ"ל עמותת … צד א' עבדו אצל צד ב' במשך קרוב לשנתיים. העבודה כללה פעילות של … השכר היה חודשי ונקבע על פי שעות עבודה. לשם ביצוע העבודה נזקקו צד א' לרכב. בשלושת החודשים הראשונים שכרו צד א' רכב ושילמו מהויזה של אחד מהם, וסוכם שיקבלו מצד ב' החזר הוצאות. מאחר ותשלום הרכב מהויזה של הנ"ל הקשתה על התנהלותו הכלכלית בבית, לאחר שלושת החודשים הנ"ל פנו צד א' לצד ב' בבקשה שמכאן ואילך יקח הוא על עצמו את אחריות תשלום הרכב. צד ב' הסכים לבקשתם, ומאז במשך כשנה וחצי הוצאות הרכב שולמו ישירות מצד ב' לבעל הרכב. לאחר תקופה זו, הודיע בעל הרכב לצד א' שמפני סיבות שונות הוא אינו מוכן להמשיך להשכיר את הרכב לצד ב' והוא מתכונן לקחת את הרכב מהם בחזרה. צד א' העבירו את דברי המשכיר לצד ב'. הרכב אכן נלקח מצד א' ע"י המשכיר. צד ב' אמר לצד א' שבינתיים יחפשו עבודה אחרת. צד א' הבינו מצד ב' שהוא משתדל לטפל בנושא שלהם, אבל בפועל הוא לא השיג רכב. כתוצאה מזה, צד א' לא עבדו במשך כחודשיים.

טענות צד א':

• לקיחת הרכב ע"י המשכיר היתה בשל אוזלת ידו של צד ב' שלא עמד בתשלומים, וכפי שמודה שהיה לו משבר תקציבי. כמו כן מניעתו של צד ב' מלשכור עבורינו רכב אחר בחודשיים האחרונים נבעה מסיבה תקציבית.
• לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר, הבנו מצד ב' שהוא מטפל בנושא שלנו. וכאשר לאחר חודש פנינו שוב לצד ב' ושאלנו מה קורה בענין השכרת הרכב, צד ב' המשיך לומר שהנושא בטיפול.
• מאחר והתנהלותו של צד ב' מנעה מאיתנו לעבוד בחודשיים האחרונים, עליו לשלם לנו לפי השעות שיכולנו לעבוד. את סכום השעות ניתן להעריך על פי עבודתינו בחודשים הקודמים ללקיחת הרכב.
• אף שבתחילת העבודה היה הסכום לשעה 35 ₪, בשלושת החודשים האחרונים בעקבות תלונתינו לצד ב' הועלה הסכום ל-40 ₪, ולכן דרישתנו לקבל את שכר החודשיים הנ"ל לפי 40 ₪ לשעה.

תגובות צד ב' על הטענות הנ"ל:

• אני משלם לפי שעות עבודה בפועל. על שעות שצד א' לא עבדו איני צריך לשלם להם.
• לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר אמרתי במפורש לצד א' שהם יכולים לחפש עבודה אחרת בינתיים, א"כ מאז ואילך אין לי התחייבות כלפיהם, ואם לא עבדו לא יקבלו תשלום.
• אני גם כמעט בטוח (בתשעים וחמישה אחוז) שלאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר אמרתי לצד א' שמכאן ואילך עליהם להשיג בעצמם רכב ואני אשלם הוצאות כפי שהיה בתחילה, נמצא שמאותו רגע השתנה ההסכם. ואם כי אינני בטוח במאת האחוזים שדבר זה נאמר להם במפורש ממש, מכל מקום ודאי שזה היה ברקע.
• זה שבמשך כשנה וחצי קודם לכן דאגתי בעצמי לרכב עבור צד א' היה זה בגדר טובה גרידא ולא התחייבות, לכן ברור שגם בחודשיים האחרונים לא הייתי מחוייב בזה, ואם הם לא דאגו לעצמם לרכב זוהי אשמתם.
• מניעת שכירות הרכב על ידי בחודשיים האחרונים, אף שהיתה מסיבות תקציביות, מכל מקום ברור הדבר שאילו צד א' היו משיגים בעצמם רכב הייתי משלם להם את כל ההוצאות.
• העלאת המחיר ל-40 ₪ לשעה בחודשים האחרונים היתה טובה מצדי ולא התחייבות גמורה, ובוודאי לא התכוונתי לשלם זאת על שעות שצד א' לא עבדו.

תשובות צד א' על תגובות צד ב':

• זה שצד ב' אמר לנו 'אתם יכולים לחפש עבודה אחרת בינתיים' לא התפרש אצלינו כפיטורין אלא כאמירה של מי שמנסה למצוא פיתרון, ולכן המתנו. 'פיטורין' קיבלנו רק אחרי חודשיים.
• לקיחת האחריות של צד ב' על שכירות הרכב לא היתה בגדר טובה, שהרי סגנו של צד ב' … הבטיח לדאוג לרכב וזה היה בגדר הסכם עבודה חדש שבא להחליף את ההסכם הראשון (שנמשך שלושה חודשים). וזה שצד ב' לא השיג רכב אחר בחודשיים האחרונים היה מחמת קשיים תקציביים שהיו לו כנ"ל ולא מחמת שהחליט להפסיק לעשות לנו טובה.
• אנו בטוחים במאת האחוזים שצד ב' לא אמר במפורש לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר שמכאן ואילך משתנה ההסכם ועלינו להשיג רכב בעצמנו.

משא ומתן

השאלה הראשונה לדיון היא, האם צד ב' חייב בכלל לשלם לצד א' על החודשיים שלא עבדו בעקבות לקיחת הרכב מהם. אין ספק שאם אכן אמירת צד ב' "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" משמעותה פיטורין, אין מקום לחייבו בתשלום על התקופה שלא עבדו. אבל קשה מאוד לפרש משפט זה כפיטורין, כי המילה "בינתיים" מוכיחה שאין הכוונה לסיום קשרי העבודה ביניהם, אלא לנתינת עצה טובה מתוך אוזלת יד, כמי שאומר: מאחר ואינני מצליח להשיג לכם רכב ולהעסיק אתכם על פי התנאי שסיכמנו, כדאי שתנצלו את הזמן ותעבדו בינתיים במשהו אחר עד שאצליח לקיים את התנאי ולהעסיק אתכם.

ואף שהמשפט "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" מוכיח בעליל שצד ב' לא התכוון לשלם לצד א' על תקופה זו, זה כשלעצמו לא עילה לפטור אותו מחיוב זה (אם אכן חל עליו חיוב כזה כדלהלן), כיון שצד א' טוענים שלא מחלו לו על כך ולכן תבעוהו לדין.

עוד זאת, הצעתו של צד ב' לצד א' "תחפשו עבודה אחרת בינתיים" אינה כל כך מעשית, כיון שקשה מאוד למצוא מעסיק שיסכים לקבל עובדים לפרק זמן לא ידוע וללא התחייבות מצדם "עד שהמעסיק הקודם יצליח לעמוד בתנאים ולקבל אותם בחזרה". אי לכך, מובן ביותר מדוע צד א' לא יכלו להתייחס ברצינות להצעה זו.

בענין טענת צד ב' שלקיחת האחריות מצדו על השגת רכב היתה בגדר טובה ולא התחייבות בתור הסכם חדש, מבירור אצל סמנכ"ל העמותה … עולה שאכן נעשה הסכם חדש עם צד א' ובו העמותה של צד ב' קיבלה על עצמה אחריות להשיג רכב עבור צד א'.

יש לציין שלמרות שההסכם החדש לא נעשה בחתימת הצדדים, מכל מקום מאחר וצד א' המשיכו לעבוד אצל צד ב' לאחר מכן, המשך העבודה כשלעצמו נחשב 'קנין' המכניס את ההסכם החדש לתוקף (ראה חידושי הרמב"ן בבא מציעא עו, ב. שו"ע חו"מ סי' שלג ס"א. משפט הפועלים, רוזנר, סוף פ"ב).

בענין טענת צד ב' שהוא כמעט בטוח שאמר לצד א' לאחר לקיחת הרכב ע"י המשכיר שמכאן ואילך משתנה ההסכם ועל צד א' להשיג בעצמם רכב והוא ישלם להם, מאחר וצד א' מכחישים זאת וטוענים בבירור שלא נאמר להם דבר כזה במפורש, נמצא שיש כאן תובע שטוען 'ברי' ונתבע שמשיב 'שמא'. כלומר, צד א' טוענים על צד ב' שברור להם שההסכם החדש הקובע שצד ב' אחראי להשיג רכב עמד בתוקפו גם בחודשיים האחרונים ואי קיום תנאי זה ע"י צד ב' מנע מהם את האפשרות לעבוד בחודשיים אלו, נמצא שזוהי כעין טענת ברי 'הזקתני'. וכאשר צד ב' משיב שהוא כמעט בטוח שאמר במפורש לצד א' שמכאן ואילך אחריות השגת הרכב מוטלת עליהם וממילא הם אלו שמנעו מעצמם את העבודה, הרי זו טענת 'שמא' של 'אולי נפטרתי מחיובי', שהרי כפי שנתבאר לעיל – מדברי הסמנכ"ל עולה שצד ב' אכן התחייב בהסכם השני לקחת אחריות על השגת רכב עבור צד ב', נמצא שחיוב זה הוא ברור, ואילו ביטול חיוב זה מוטל בספק. והרי זה כעין הדין המבואר בשו"ע חו"מ סי' עה ס"ט "מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, חייב לשלם". וראה ביאור הש"ך שם ס"ק כז "דכיון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו בכהאי גוונא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף". וכן הוא בנידון דידן, דהתחייבותו של צד ב' להשיג רכב לצד א' ברורה, ואילו פיטורו מחיוב זה מוטל בספק, ועל כן חייב.

כעת יש לדון האם וכמה מגיע לצד א' עבור החודשיים האמורים. בשו"ע חו"מ סי' שלד נפסק שמעביד שהבטיח לעובד להעסיק אותו ולא העסיק, אם מניעת ההעסקה נבעה מחמת אונס, פטור המעביד מלשלם לעובד. בנידון דידן, מדברי צד ב' משמע שלא היה אנוס מלשכור רכב עבור צד ב', שהרי טען בפה מלא שאילו צד א' היו שוכרים רכב מיוזמתם כדי להמשיך את העבודה היה משלם להם כל הוצאותיהם.

על פי זה יש לדון כמה משלם מעביד שבעקבות התרשלותו נמנע מהעובד לעבוד על פי ההסכם שביניהם. בשו"ע חו"מ סי' שלג ס"א-ב נפסק שבמקרה כזה אינו משלם את כל מה שסוכם ביניהם אילו היה עובד, אלא רק "כפועל בטל", דהיינו על פי אומדן דעתם של פועלים מסוג זה כמה אחוזים היו מוכנים לפחות משכרם על מנת לא לעבוד. הט"ז שם ס"א כתב ששיעור זה עומד על חצי שכר. אבל כבר העירו כמה אחרונים שהט"ז דיבר בעבודות מזדמנות, כי בעבודה חד-פעמית יתכן שאדם מסכים לוותר אפילו על חצי שכר על מנת לשבת בטל ולא לעשות אותה. אבל כאשר מדובר בעבודה קבועה שהיא עיקר פרנסתו, רוב בני אדם לא יסכימו לוותר על מחצית המשכורת החודשית אפילו על מנת לא לעבוד, אלא ירצו יותר מחצי שכר, ויש ששיערו זאת בשני שליש (ראה משפט הפועלים פי"ג הערה יג. קובץ הישר והטוב ח"ד עמ' לח). וכך מסתבר לדון במקרה שלפנינו.

באשר לטענת צד ב' שהתוספת של 5 ₪ בשלושת החודשים האחרונים היתה בגדר טובה ולא התחייבות, הנה מאחר ותוספת זו באה בגין תלונות צד א' והוא נתן להם אותה במשך 3 חודשים רצופים, על פי הנוהג שבעולם לא מסתבר כלל שמדובר כאן על טובה אלא על שינוי בתנאיי העבודה, וכפי שנתבאר לעיל מאחר וצד א' המשיכו לעבוד לאחר שהוסכם על שינוי זה, הרי זה נחשב 'קנין' למרות שלא חתמו על כך. לכן, למעשה חישוב המחיר הבסיסי לשעה גם עבור החודשיים האחרונים צריך להיות 40 ₪.

לדברי צד א' פלוני – השעות שנמנעו ממנו בחודשיים הנ"ל הם במספר 125, ולפי החישוב הנ"ל היינו סכום של 5000 ₪, ושני שליש מהם היינו 3333 ₪.

לדברי צד א' אלמוני – השעות שנמנעו ממנו בחודשיים הנ"ל הם במספר 188.5, ולפי החישוב הנ"ל היינו סכום של 7540 ₪, ושני שליש מהם היינו 5027 ₪.

מסקנה

צד ב' ישלם לצד א' פלוני 3333 ₪, ולצד א' אלמוני 5027 ₪.