שלום! שמי בנצי. נשוי פלוס חמישה. עובד בחברת הייטק קטנה. תנאי ההעסקה שלי מעולים והאווירה תמיד רגועה ומכבדת.
תמיד ידעתי שצריך להודות לה' על מה שיש, אך האמת היא שבזמן שהכל זורם על מי מנוחות לא יודעים להעריך ולהודות.
קיבלתי תזכורת כואבת לכך כשהתחלתי לחוש כאבים חזקים ביד ימין. תחילה ייחסתי אותם למאמץ הכרוך בהקלדה הרציפה על המחשב. אך לאחר שעבר זמן ומשחה רגילה לכאבי שרירים לא עזרה, זוגתי שתחי' לחצה עלי לפנות לאורטופד.
הרופא התייחס ברצינות לתלונותיי, שאל על ההיסטוריה הרפואית שלי ועל עיסוקיי, ולאחר בדיקה פיזית בה לחץ בנקודות שונות בכף ידי היה נראה שהממצאים לא מוצאים חן בעיניו. הוא אמר כי ליתר ביטחון הוא שולח אותי לבצע בדיקת EMG (בדיקת ההולכה העצבית).
כשחזרתי אל הרופא עם התוצאות, פניו הרצינו. הוא הוריד את משקפיו והביט אל תוך עיני: "מדובר בדלקת התעלה הקרפלית. זו דלקת שכיחה אצל עובדים שמאמצים את שרירי כף היד בעבודה עם המקלדת". "בדרך-כלל אנשים מזהים את הבעיה מוקדם וישנם טיפולים שמרניים (לא ניתוחיים) שפותרים את הבעיה ללא צורך בהתערבות כירורגית, כמו סד על היד, ריפוי בעיסוק או אף זריקות לעצב ביד. אך אתה הגעת לאחר שהתסמינים החריפו, לא יהיה מנוס מניתוח. יהיה עליך לבצעו בדחיפות גבוהה לפני שיגרם חס ושלום נזק בלתי הפיך לעצב של שורש כף היד".
נבהלתי מאד. אך הרופא הרגיע אותי שהאופציה הניתוחית בטוחה מאד וכמעט ללא סיכונים, והפנה אותי לפרופסור מוכר בתחום. קבעתי מיד תור לניתוח, כשהמזכירה פירטה לי אילו בדיקות עלי לבצע עד לפגישה עם הרופא המנתח כדי שהתמונה תהיה ברורה.
וידאתי כמה ימי מחלה עלי לדרוש עבור העבודה, ולמחרת שיתפתי את חבריי במשרד בהתפתחויות. הסברתי שאין מקום לדאגה מיותרת, אם כי אשמח שיתפללו להתאוששותי המהירה.
למנחם, השותף שלי ברכב החברה, הודעתי שהרכב המשותף לנו מטעם העבודה יישאר כרגע אצלו, כי בכל מקרה לא אוכל לנהוג עד שאשוב לתפקד כרגיל בשתי הידיים.
תקופת המחלה התארכה מעבר לצפוי. השתדלתי לראות את הטוב בכך שלפחות קיבלתי הכרה מביטוח לאומי כנפגע עבודה וקיבלתי שכר על תקופה זו.
לאחר כמה חודשים של פיזיותרפיה יכולתי לשוב סוף סוף לעבודה מלאה. במשרד שמחו מאד לקראתי והפתיעו אותי בקבלת פנים מרגשת.
לאחר שוך ההתרגשות פנה כל אחד למשרדו ומנחם חברי הושיט לי בחיוך את מפתח הרכב. "עכשיו תוכל לשוב לנהוג כבתחילה".
כשנכנסתי לרכב, ראיתי שמד-הקילומטר גבוה משמעותית מכפי שעזבתי אותו. למחרת שאלתי את מנחם בחיוך, "נו, קיימת מצוות 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה' בהידור עם הרכב…"
מנחם נבוך קצת, ואמר לי: "האמת היא שבחלק מהזמן נתתי לשכן שלי, אריק, את הרכב. אני יודע שהוא עשה הסעות בתוך השכונה עם הרכב", המשיך אל מול פני המשתאות. "אבל אל תדאג, הרכב שמור מאד. הוא נוהג ממש בזהירות. ובפרט שהרכב לא שלנו…" הוסיף.
"אני מניח שלא נתת לו את הרכב בחינם", אמרתי. שתיקתו של מנחם הייתה כמוה כהודאה. "אני חושב שגם אני צריך להיות שותף בדמי השכירות שקיבלת", קבעתי. מנחם היה נבוך, אך מיד הגיב: "מה זאת אומרת, אתה הרי יודע שהרכב לא באמת שלך. הוא שייך לחברה".
השמחה שהייתה לי מזה שחזרתי סוף סוף לעבודה כבר התפוגגה, ואת ליבי מילאה תחושת כעס. מכירים איך מרגיש ישראלי ש'סידרו' אותו. כך בדיוק הרגשתי. פתחתי את הפה ומיד סגרתי. אחרי החודשים האחרונים אני כבר יודע שכסף זה לא הכל בחיים.
נשמתי עמוק ואמרתי למנחם: "לפני שהוויכוח יעלה לטונים צורמים ובמקום להעכיר את האווירה, נלך נשאל את הדיין הרב שמואל. הוא ודאי ידע מה עלינו לעשות". מנחם היה מופתע שוויתרתי בקלות, הוא ידע מהעבר כי בדרך כלל רגש הנצחנות שולט בי…
הרב שמואל שמע בנחת את שני הצדדים והשיב בנחת: "דבר ראשון עליכם לבדוק מה היה הנוהל שחתמתם עליו מול המעסיק שלכם בטרם קיבלתם לרשותכם את הרכב. בהנחה שהמעסיק לא הגביל בחוזה את השימוש ברכב רק לכם, כיון שבנצי הודה שהוא נתן למנחם את הרכב לכל תקופת מחלתו מבלי תנאי, הוא ויתר בכך על חלקו ברכב לתקופה זו, וממילא היה מנחם רשאי גם להשכירו".
"והעיקר", סיים הרב, "העיקר הבריאות". נפרדנו בידידות.
מקורות: נתיבות המשפט סי' קעא ס"ק יב. כסף הקדשים שם ס"ח בביאור דברי הרשב"א. שו"ת משפטי החושן בארי ח"א סי' יב.
[עריכה: ש. מלומד]
