"יש לך לב טוב מידַי", ככה טען אבא שלי מאז ומתמיד. אני משתדל להשיב לו בענווה שאני משתדל לקיים בעצמי את מאמר חז"ל "הידבק במידותיו – מה הוא רחום וכו'"…
בינתיים, כל עוד אני רווק מתבגר, נשאר לי זמן וכסף לטוב הלב שלי. שלא תחשבו חלילה שאני לא מעוניין להקים כבר את בֵּיתי, אבל עם ההשתדלות בכלים שלנו בינתיים צריך להתמקד בטוב בחיים.
בקביעות הלימוד שלי בספר 'חובת הלבבות' למדתי שאדם שנגזר עליו להיות תקופה מסויימת מחייו בבדידות – שישתדל למצוא את המעלות בכך, למשל, העובדה שבהיות האדם לבדו הוא יכול להתעלות בגשמיות וגם ברוחניות, וזה מה שאני משתדל, לתעל את הזמן שלי גם בעסקים החומריים וגם להתקדמות בתורה ויראת-שמים.
אבא שלי הוא איש עסקים מפולפל ויודע לעשות מסחר הוגן, בעיקר כלפיו כמובן. יש לו רשת של חנויות המשווקת מוצרים בייבוא אישי.
בעבר, בתור משקיף מהצד, לא כל כך הבנתי מה כל כך דורש השקעה סביב העסק, אך בשלב מסוים, כשרצה להרחיב את העסק, הוא הכניס אותי בסוד העניינים, או אז התחלתי להבין מה נדרש מבעל עסק.
לקח לי זמן להיכנס לעניינים, עשיתי כל טעות אפשרית, אבל רק בגלל שזה אבא שלי, קיבלתי צ'אנס נוסף ולימודים על חשבונו. הצלחתי להתקדם ב"ה ולהבין כללי-בסיס בניהול עסקי ובמשך הזמן אף מוניתי למנהל סניף – תפקיד נחמד בהתייחס לכישוריי הבסיסיים.
באיזשהו שלב אבי הצמיד לי סגן, כזה שבעצם היה 'מנהל' יותר ממני, זה משהו של אופי. מבלי לרצות הוא הֵצר את צעָדי, אבל הרחיב את צעדֵי החנות. אני הייתי עסוק בעיקר בפיתוח ויזמות של העסק, והסגן ניהל בעיקר את החלקים הטכניים, מול הסַפקים ומול הלקוחות. שותפות-ניהולית הוגנת בה כל הצדדים יוצאים נשכרים.
בעוד שבמתחם העסק נאלצתי לתת ללב הטוב שלי להגיע לביטוי רק בפירגון ללקוחות על בחירתם הנכונה, כשהסגן מצידו מבהיר כמה שהמחיר הוגן ואין כלל מקום להנחה, הרי שמחוץ לעסק – טוב הלב שלי הגיע לידי ביטוי.
אחרי שהרגשתי מספיק מבוסס כלכלית ב"ה, הרשיתי לעצמי להעניק למכריי הלוואות קטנות, כך שיצא שמי כבעליו של גמ"ח בלתי רשמי. כל אחד ידע שאפשר ללוות ממני סכומים קטנים בתנאים נוחים.
מה שקרה זה שבדיוק בשנת השמיטה, יצא שהלוויתי כמה אלפי שקלים לחבר. ידעתי שהוא קצת במצוקה ולא היה לי נעים לנדנד לו, בפרט שחששתי אולי יש בזה גם בעיה של "לא תהיה לו כנושה", וקיוויתי שבמהרה ירחיב לו ה' והוא יוכל להחזיר לי את החוב.
הבעיה הייתה ששכחתי לבצע 'פרוזבול' לקראת סוף השמיטה כנהוג (פְּרוֹזְבּוּל הוא תקנה הלכתית, שנועדה לאפשר לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא ניגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תגרום לביטול החוב), ובלי לרצות 'ויתרתי' על אלפי השקלים שהיו אמורים לחזור אלי.
החבר שלי דווקא כן בא להחזיר את החוב. הוא התחיל לגשש אם אפשר בפעימות. אבל אני הייתי מחויב לומר לו שפספסתי את עשיית הפרוזבול. אם הוא היה מתעקש להחזיר לי בתור 'מתנה' הייתי יכול לקבל, וגם הוא היה מרוויח שיחולו עליו דברי חז"ל "רוח חכמים נוחה הימנו". אבל הוא כנראה שש על המציאה ואמר לי בטבעיות: "אוי איזה נס, כמה זה מֵקל עלי". הוא לא נתן לי מקום לרמז אחר…
השתדלתי למחול לו, בפרט שהימים היו עשרת ימי תשובה, וקיוויתי שלפחות המעשה ייחשב לי כצדקה.
אז למה אני נזכר עכשיו במה שקרה לפני שנתיים?! כי כנראה יש לי 'מזל' עם חובות נשכחים…
מאז המקרה עם הפרוזבול החסר, השתדלתי לרשום בצורה מסודרת כל הלוואה, עם תזכורות מסודרות על מועדי ההחזרים שהלווה התחייב להחזיר.
יום אחד פנה אליי בעל עסק שהיה נואש במיוחד רגע לפני פשיטת רגל וביקש את עזרתי. השתדלתי להאמין שההלוואה 'תעמיד אותו על הרגליים' בחזרה. מה שלא צָפיתי, זה שתקופה קצרה אחר כך האיש פשוט התאדה מהאזור, ולאחר כמה ימים צצו השמועות שהוא נמלט לחו"ל מפחד הנושים.
מחד מאוד חרה לי על שהשתמש כנראה בכסף שלי תוך ידיעה שהוא לא הולך להחזירו בזמן הקרוב. מצד שני, חשבתי שצריך להתחזק בכך שהכל לטובה, ועלי להודות לה' שאני עצמי נמצא במקום טוב יותר.
השתעשעתי בדמיוני שבמקרה הטוב יחלפו כמה שנים עד שהלה יצליח להגיע לאיזון כלכלי, בתקוה שיזכור אז את ה'איש הטוב' שהחזיק אותו ברגעיו הקשים ויחזיר לי את כספי. החלטתי שלפחות אם אני נאלץ למחול לו על החוב, אעשה זאת כבר בחג הפורים, כך אוכל לקיים את מצוות 'מתנות לאביונים' בהידור, אף מעבר לסכום אותו אני נותן בכל שנה 'בו ביום'.
כזכור לכם, טרם מצאתי את 'החצי השני' שלי, כך שלא הייתי צריך לקבל את אישורה כמה והיכן להשקיע את כספי הצדקה שלי, לא נותר לי אלא 'רק' לשאול את הרב.
אחרי קריאת המגילה חילקתי שני משלוחי מנות וכתבתי בשטר את מחילתי על החוב, והרגשתי שקיימתי את מצוות החג בהידור.
ל'משתה ושמחה' אנחנו מוזמנים כבר שנים רבות לרב הקהילה. במהלך הסעודה סיפרתי לו על אופן קיום מצוות היום שלי. כשראיתי את סבר פניו הבנתי שמשהו אינו כשורה.
"ישראל", קרא הרב לבנו, "אתה יכול בבקשה לקפוץ עכשיו לשתי כתוֹבות על מנת להעביר להם מתנות לאביונים?". "בשמחה אבא".
"תראה ר' משה, דבר ראשון, חז"ל תקנו מצוות מתנות לאביונים בלשון רבים, כלומר לפחות לשני עניים. עניין נוסף יש במתנות לאביונים", המשיך הרב להסביר, "הוא לתת עבור סעודה דווקא, או מזון ממש או כסף עבור קניית צרכי סעודה. במחילת החוב – אף שאפשר להחשיב אותה כצדקה, אין אפשרות שהלווה האביון יוכל לקנות על ידי המחילה את סעודת הפורים, לכן עליך לקיים את המצוה בפועל, בדרכים המקובלות לנתינת המעות לאביונים בפורים", סיים הרב תוך שהוא מזרז אותי למנוֹת את בנו, ישראל, כשליח עבורי להעביר כסף עבור מתנות לאביונים לשתי משפחות נזקקות.
"רגע, ומה עם המחילה שלי?? האם הפסדתי את החוב בגלל הוויתור הזה?", שאלתי כשישראל דיווח על ביצוע השליחות –
"לא לא ר' משה", הרגיע אותי הרב, "זה נקרא מחילה בטעות, שכן המטרה הייתה לקיים בכך את מצוות המתנות לאביונים, לוּ היית יודע שאי אפשר לקיים כך את המצווה – לא היית מוחל, על כן אין תוקף הלכתי למחילה שלך".
הודיתי לרב, בעיקר על הלימוד העיקרי לחיים, "לא כל הנוצץ – זהב", ולפעמים גם מה שנראה לי כמצווה הכי גדולה, יכול להיות לא מכוון למטרה אליה שייכתי את המצווה…
מקורות:
שו"ע או"ח סי' תרצד ס"א. שו"ת תשורת ש"י מהדו"ק סי' ט. שו"ע חו"מ סי' רמא ס"ב ברמ"א. חובות הלבבות שער הביטחון פרק ד.
[עריכה: ש. מלומד ©️]
נ.ב. שמות האנשים והמקומות המופיעים בסיפור הינם בדויים.
